מדור המייסדים

הגענו מגדרה, גדלתי במושבה חקלאית ותמיד התעניינתי ביישובים אבל לא אהבתי חקלאות. לאחר חתונתי הציעו לנו לגור בבקעה, חברים שעברו ניסו לשכנע אותנו אך אמרנו כי לא נסתדר בבקעה, זהו אזור חם ואנו אוהבים קור. אז עוד לא ידעו לאיזה רוחות וקור עוד נגיע. לאחר כמה ימים ראיתי מודעה בעיתון ובה נכתב על יישוב בשם "מעלה נח"ל" - גרעין/יישוב תעשייתי חדש בשומרון, חשבתי שזה יכול להתאים. נפגשנו עם חבורת צעירים בתל אביב מול מפעל הפיס, היה זה מחזה משעשע, לא ידעו לאן פנינו מועדות אך לכולם היה מן זיק בעיניים ללכת לראות את המקום המדובר. באותו הזמן אשתי הייתה בסוף חודש תשיעי ואמרתי לעצמי "איך תסע עם האישה? אולי היא תלד?". באותו היום נסעתי עם אחותי לבחון את פני השטח ולברר האם ייטב לנו להעתיק את מגורינו לשם.קרא עוד

כשהיינו חברים, יהודה למד במחזור השני של ישיבת ההסדר "הר עציון". הישיבה החלה דרכה בכפר עציון, וכך נוצר הקשר המיוחד והקרוב בינו לבין חנן פורת. עיסוקיו של יהודה לא הסתכמו בלימודים בישיבה: הוא היה חבר במזכירות הגרעין שהתגבש להקמת אלון מורה לצדם של מנחם פליקס ובני קצובר. הם קיימו ישיבות אינספור, ובחלקן גם אני השתתפתי. מלבד זאת, במשרדי "גוש אמונים" שברחוב כורש בירושלים, (שם התגורר יהודה, פשוטו כמשמעו), נרקמו תכניות להקמת בית ספר שדה בשומרון. מוסד זה היה רק השלב הראשון של התכנית. השלב שתוכנן לבוא בעקבותיו היה הקמה של יישוב לידו. פרופ' יהודה אליצור וד"ר זאב ספראי ושמות מלומדים וחכמים נוספים מילאו את הרשימות שערך ועדכן כל העת. כל מי שיכול היה להיות לעזר במשימה החשובה – שמו מיד הועלה על הכתב, והוא גויס לשורות המקימים. יחד ישבו ושקדו על הכנת מסלולים לטיולים. 'מסלול' פירושו: התוואי בשטח והתכנים שיונחלו לצועדים בו. עמוס פרומקין הצטרף, ואחריו יצחק נוביק. בית ספר שדה הטרי החל להוביל קבוצות ברחבי השומרון. הרצון העז לכבוש את הארץ ולהכיר את משעוליה דרך הרגליים, היה הכוח המניע, ובסיורים הללו נבנה נדבך חשוב בהיכרות עם האזור והוכשרו הלבבות – למשימת ההתיישבות.קרא עוד

ההתחלה הייתה...קייטנה

בעודי חייל במסגרת ה'הסדר', החליטו ההורים שלי להפוך למתנחלים בעפרה. לא הייתי שותף להחלטה, והאמת היא שגם לא ממש עברתי לגור כאן. בתהליך הקליטה הובהר להוריי ש"אין פה דירות למשפחות שיש להן חמישה ילדים". ובכל זאת, אין דבר העומד בפני הרצון. בחיפוש אחר פתרונות יצירתיים, הועלתה ההצעה שאחי ואני לא נתגורר עם המשפחה. לנו ימצא דיור חלופי. לפעמים נאלצנו גם לנדוד מפתרון אחד למשנהו: תקופה מסוימת התגוררנו ב'רווקייה', ובתקופה אחרת - בדירה של משפחת פרומקין שנסעה לשהות ממושכת מעבר לים. באותה עת, כששבתי מהישיבה או מהצבא, גיליתי ש'לבוא הביתה' עשוי להיות עניין גמיש למדיי
קרא עוד

בראיון משולב של שני שכנים ומייסדים, אנו מבינים אט אט את סיפורו של היישוב יקיר בלב השומרון, הפנים והאנשים שמייצגים בצורה הטובה ביותר את היישוב. ברקמה יפיפייה של מגוון אנושי, שהיה חדש בשומרון בעת ייסודה, ושכולל צעירים ומבוגרים שהגיעו יחד עם המון אידיאלים מגוש דן.

צבי אורים - הוגה הרעיון, היוזם והמשקיע, המזכיר בפועל לאורך השנים מהקמת הגרעין הראשוני ועד לייסוד היישוב יקיר בתפארתו הנוכחית, ומשה שיחרור - עם רוח צעירה ומשוחררת שהגיעה הישר מלב תל אביב העיר הגדולה אל יישוב צעיר בלב השומרון.
קרא עוד

הכול החל, כנראה, בכינוס שנערך אצלנו בגבעת מרדכי בראשית שנת תשל"ח. ניצנים של מפעל ההתיישבות כבר החלו לפרוח בקריית ארבע, בעפרה ובקדומים. בכינוס דיברו על הצורך ליישב את אזור בנימין. האמת היא, שאותי היה קשה למדיי לרתום לעניין הזה. הייתי עסוקה בגידול ילדינו (חלקם קטנים) ובהוראה, שבה עסקתי לצורך פרנסה. גם כששמעתי על פעילויות כמו העליות לסבסטיה, אף פעם לא יצאתי מהבית להשתתף בהן. תמיד אמרתי לעצמי: "התקופה הזאת לא מתאימה לי לפעילות כזו מחוץ לבית". כצל'ה והרב עמלו קשות כדי לשכנע אותי לעלות לבית אל. עמלם נשא פרי - נרתמתי לזה.קרא עוד

כשטובה מספרת על התהליכים, המקומות, השינויים והאתגרים שעברו עליהם יש לה מין זיק מיוחד בעיניים, ניתן לנחש שזהו ערבוב של געגוע, אהבה וגאווה מיוחדת במינה. אנחנו יושבות בסלון ביתם והרב מנחם מקשיב מהצד, מידי פעם נותן אישור לדבריה או מחזק מידע חשוב בהיסטוריה. הרב מנחם וטובה פליקס עברו את גלגוליה של תנועת ההתיישבות "גוש אמונים" במספר נקודות בדרך עד שהגיעו לבית שבו הם גרים בשלושים שנה האחרונות ביישוב אלון מורה.קרא עוד

אני עולה בעליות המתפתלות ליישוב יצהר שבלב השומרון, רוחות עזות ורוחניות מיוחדת משמשים בערבוביה במקום המיוחד הזה, אשר מראשיתו הרים דגל של חלוציות חסידית ייחודית. במרכז היישוב גרים בתיה ויוסי שטרן, בתיה האישה והאגדה אשר הייתה ממקימיה הראשונים של יצהר שוזרת לנו את סיפורה של ההתיישבות.

קרא עוד

האידיליה מגיעה אל קצהּ

שלוש שנים וחצי שלוות עברו עלינו. רמאללה הייתה עיר שחלקנו ערך בה קניות, ולא מעטים למדו בה נהיגה. איש לא חשש לעבור שם, עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה. לפתע הכול השתנה: הנוסעים בדרכים פגשו מציאות חדשה: אבנים! מכל כיוון הושלכו האבנים הללו לעבר המכוניות, וכשפגעו – פגעו ללא רחם.
קרא עוד

היינו תמימים. ספגנו את תורת ארץ ישראל בישיבת "הר עציון" ובאנו לממש אותה. אתי למדו גם משה בטיש, חיים מרקוביץ, זאב בלומנצויג, יהודה מינץ (עציון) ואחרים. יחד חלמנו על החיים שאחרי הישיבה ודיברנו על הקמת יישוב בדרום הר חברון, יישוב שבו חצי יום מוקדש ללימוד ובחצי היום הנותר - עובדים.קרא עוד

עיתונאים עלייך, בתיה

באחד מימי שישי נסעתי כדרכי לירושלים לבשל בביתנו את סעודות השבת. שבתי במכונית עמוסת סירים ותבשילים, וכבר מרחוק זיהיתי דמות חייל שרצה לעברי. עצרתי. החייל ניגש לחלון המכונית ובעודו מתנשף בישר לי: "בתיה, יש פה עיתונאים. הם סוקרים את השטח, אל תשאלי.." הרגעתי אותו ובקשתי ממנו להשאיר לי את משימת השיחה עמם והוא הלך לדרכו. אחד העיתונאים ניגש אליי והציג את עצמו כעיתונאי מ"כותרת ראשית" וביקש לראיין אותי. לא נעניתי לו
קרא עוד