הרב אליעזר וולדמן - חלק א'
הרב אליעזר וולדמן ממחדשי היישוב היהודי בחברון כיהן עד לפני שלוש שנים כראש ישיבת ניר בקריית ארבע מאז יום הקמתה. הוא נולד בשנת 1937, ובשנת 1974 עבר למושב קשת בגולן שם שימש כרב המושב לשנה אחת, היה חבר המזכירות העולמית של בני עקיבא ולאחר מכן בהנהלה הראשית של בני עקיבא. ממייסדי גוש אמונים ומייסדי מפלגת "התחיה". כיהן כחבר כנסת בכנסת ה-11 וה-12. לזוג אליעזר ורותי וולדמן שמונה ילדים ונכדים ונינים.
כאשר היה בן 19 הגיע הרב אליעזר וולדמן מארצות הברית לתוכנית הכשרה חד שנתית בקיבוץ יבנה, כאשר במהלכה למדו הבחורים בישיבת כרם ביבנה ועבדו בקיבוץ. זמן התוכנית הוא כשנה, אך כאשר הגיע הרב לארץ, הוא החליט שהוא לא חוזר חזרה לנכר ונשאר בארץ. עם ההחלטה נשאר ללמוד בישיבת כרם ביבנה ולאחר מכן עבר לישיבת מרכז הרב, אשר באותם ימים שכנה בבית הרב. לאחר שנישא לרותי עברו השניים לישוב מרכז שפירא שם הקימו את ביתם החדש.
את המעבר עשו השניים כשנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, וממרכז שפירא הם הרגישו את המתיחות שבגבול הדרומי ואת כוחות צה"ל שיורדים דרומה. לרוב, כאשר רוצים לתאר את התחושה שהייתה במדינה בימים שהיו לפני מלחמת ששת הימים ניכר כי התחושה הייתה פחד, רבים מביאים את אותה בדיחה על "האחרון שיוצא מלוד שיכבה את האור". באופן כללי, מדובר על הרגשה של פסימיות, אך לא כך היה אצל הרב וולדמן. כאשר הרב מדבר על התחושה שליוותה אותו באותם ימים מדובר על הרגשה שונה, שילוב של אמונה וציפייה לבאות, משהו טוב שהולך להתרחש.
"הייתה הרגשה של התרחשות, שמשהו הולך לקרות. היו ריכוזים של תלמידים חרדים שצעקו באותיות קידוש לבנה שיש סכנה גדולה וקראו לכולם לחזור בתשובה. אנחנו חשבנו שלא צריך להפחיד. מתוך המקום הזה של המתח - אנחנו עומדים לראות ישועות גדולות, דברים גדולים עומדים לקרות".
לאחר המלחמה, הרגשת האופוריה הייתה גדולה, ובאמת הרבה דברים החלו לקרות. הרב מדבר על כך שאותה מלחמה הביאה לשינוי עצום בעם ישראל, מדובר על מהפכה רוחנית גדולה ששינתה את פני העם.
"לפני מלחמת ששת הימים היו בארץ שתי ישיבות הסדר – ישיבת מרכז הרב וישיבת כרם ביבנה. מארץ ישראל הכל פורח, מלחמת ששת הימים הביאה למהפכה רוחנית בעם ישראל. מאותו רגע הכל צמח בארץ, הציבור שלנו התחיל להיכנס לכל תחום אפשרי, חינוך, צבא וצמיחה אדירה של כל המפעל הלאומי".
אותה צמיחה התבטאה גם בחידוש ההתיישבות באותם אזורים אשר מסמלים את לב ליבו של העם היהודי ובתוכם חברון עיר האבות.
איך התחלתם להתאסף לקראת העלייה לחברון?
"מי שאסף את החבורה היה הרב לוינגר אשר איגד אותנו יחד. ההכנה לקראת העלייה לחברון הייתה בשלוש חזיתות מרכזיות – גיוס משפחות, השגת אישור ממשלתי וקניית בתים. השלב הראשון היה הקל ביותר - מכל הארץ הייתה היענות. מעבר לכך, הגיעו אלינו חברים מכל הגוונים של האוכלוסייה. עוד שהיינו בממשל הצבאי הגיעו אלינו השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד ביקשו לבוא לסמינרים כדי שנסביר ונספר להם על המקום והעשייה".
איפה הרגשתם את הקושי?
"הקושי הגדול היה בשתי החזיתות האחרות - השגת האישור וקניית הבתים. מבחינת קניית הבתים גם מי שהסכים - ביטל יום למחרת. התושבים בחברון לא הסכימו והתנכלו לאלו שהסכימו. היה לנו מאוד קשה למצוא מישהו שימכור לנו בית כלשהו".
אט אט הסתדרו הקשיים, ובצורה מופתית מחדשי היישוב בחברון מצאו עצמם מתגברים כל פעם על עוד קושי שנערם בדרכם. בתחילה, התושבים חיפשו את האדם שייתן להם את האישור להתיישב באזור, אך כמובן שזה לא היה בנמצא. בשבוע שלאחר המלחמה הוקמה התנועה לארץ ישראל השלמה, ופעם ראשונה בתולדות ישראל הצטרפו יחד ימין ושמאל, דתיים וחילונים. בעקבות כך, נוצרו קשרים עם אנשי רוח מהשמאל אשר קישרו את אותה החבורה ליגאל אלון שכיהן באותם ימים כשר בממשלה.
"ניגשנו ליגאל אלון וביקשנו ממנו שיעזור לנו להשיג אישור לעלייה לחברון. יגאל אלון ענה לנו במילים האלו 'אתם השתגעתם, אתם רוצים אישור ממשלתי? כך לא עובדת הציונות אם היו מחכים לאישורים ממשלתיים לא היו לנו לא את חניתה ולא את גינוסר. כדי לבנות ולהקים לא מבקשים אישורים ממשלתיים, קודם כל קובעים עובדות בשטח. לכו, עלו לחברון ואני אעזור לכם'".
ובאמת, כך התחילו תושבי חברון את מסעם המופלא אל עבר המנוחה והנחלה. מבחינת קניית הבתים, הבעיה טרם נפתרה, המתיישבים החדשים חיפשו הזדמנות לקנות בית בחברון אך המצב לא היה לטובתם.
"יום אחד, נודע לנו שיש מלון שערבי מעוניין להשכיר אותו. לאותו אדם לא היו קליינטים. הוא השכיר לנו את המלון לשבוע עם אופציה לחודש ואפילו אופציה לשנה".
משם, ממלון פארק, החל התהליך הראשוני של חידוש היישוב היהודי בחברון. האירוע הראשון שהתקיים במקום הוא סדר הפסח עליו יסופר בשבוע הבא, בחלק השני של הריאיון. לאותו סדר הגיעו כמאה אנשים ושם חגגה חבורת מתנחלי חברון את ניצחון החירות באזורים ששוחררו פחות משנה לפני כן.
"לאחר סדר הפסח כינסנו מסיבת עיתונאים כדי להודיע על שהותנו בחברון. במשך חודש ימים הממשלה דנה מה לעשות אתנו וכל יום ראשון בערב היה מגיע אלינו יגאל ידין לספר לנו מה היה בישיבת הממשלה. באותם ימים, היו לחצים על הממשלה מהשמאל שיוציאו אותנו מפה. אלון לא רצה שבממשלה תהיה הצבעה על שהותנו כאן ויהיו מתנגדים. לכן, הוא לא הציע שתהיה הצבעה על הכרה ביישוב יהודי בחברון, אלא הכרה על הקמה מחדש של ישיבה. וכך לא הייתה הצבעה נגד, היו נמנעים אבל אף אחד לא התנגד. הייתה ישיבה לפני תרפ"ט וכך העבירו אישור על כך שנשב פה ומהמלון עברנו לממשל הצבאי. הייתה לנו ההתלבטות האם לעבור או לא לעבור".
למה הייתה ההתלבטות?
"לאורך כל הדרך לקחנו את מה שהביאו לנו ונאבקנו על מה שאין. גם בקדום וגם כשהציעו לנו להשתכן בממשל הצבאי בחברון, זה לא היה ברור מאליו ללכת לשם, כי ידענו שיסגרו אותנו שם וזה יכול לחסום אותנו".
איך התארגנתם מבחינת תעסוקה?
"בממשל הצבאי הדבר לא היה אפשרי, היה רק כולל, ומי שעבד נסע לירושלים. הרב לוינגר ביקש שאעמוד בראש הישיבה ולימדנו. כמובן שאחר כך הדברים השתנו. בהתחלה כל אחד שהגיע היה צריך לקבל אישור אבל לאט לאט הסכר נפרץ".
איזה עוד דמויות היו משמעותיות ותמכו בכם בימים הראשונים?
"יום אחד הגיע לכאן משה דיין לפגישה עם מח"ט האזור והמנהיגים הערביים, לאחר הפגישה הוא בא אלינו. אנחנו חיכינו לו וקיבלנו את פניו בחגיגיות, כל הילדים לבשו לבן ושרו שירי ארץ ישראל. הוא התרגש מקבלת הפנים וסיפר לנו שהמנהיגים הערבים אמרו שהם לא יכולים לקחת את האחריות לכך שהיהודים יהיו פה בטוחים – וביקשו ממנו להוציא את המתנחלים מכאן כי הם לא יוכלו לשמור עליהם. ומשה דיין אמר להם 'אני לא שאלתי אתכם אם אתם רוצים או לא - זו עובדה'".
איך הייתה התחושה להסתובב בחברון?
כמובן שהתחושה הייתה מפעימה. ידענו שאנחנו נמצאים באירוע מכונן. זהו תהליך שאינו קורה כל יום. מבחינת התושבים שמסביב, הם היו מלאי התפעלות עוד מימי המלחמה. על כל בית היה דגל לבן עוד שנה אחר כך. מעבר לכך, הם פחדו ממה שנעשה להם כי הם זכרו מה שהם עשו לנו במאורעות תרפ"ט וגם בתרצ"ו - תרצ"ט".
מה הייתה התחושה הפנימית ברגעי השיבה לחברון?
"המגע עם ארץ ישראל מעורר את כל הנעלה והגדול והקדוש בנשמת עם ישראל, ולכן הכל נוצר והתפתח. עם ישראל בתהליך של גאולה, ולכן, המגע עם ליבה של ארץ ישראל הוא מרומם במיוחד כי הוא ליבו של המפגש שלנו עם ארץ ישראל. והתחושה הזו היא התחושה הנעלה ביותר".
הרב וולדמן מספר את סיפורה של חברון ממקום פנימי של תורה, ואי אפשר שלא לחוש בקרבה שלו לתורת הרב קוק. כל אירוע שקורה בעם ישראל, מובא באופן ישיר בציטוט מאחד מספרי הנביאים. התחושה היא באמת שבעלייה לחברון נעשה תהליך חירות גדול שהביא לשינוי גדול.
"היו שלושה שלבים שהביאו אותנו למצב חדש בעם החל מהתנועה לארץ ישראל השלמה, לאחר מכן גוש אמונים ולסיום, מפלגת התחייה. כל אלו הם סמלים של המהות שלנו כאן. האחדות היהודית של עם ישראל".
איך אתה יכול להסביר את העובדה שישנם אנשים שאינם מבינים את חשיבות הישיבה בחברון?
"יש פחד בינלאומי ולחצים גדולים, העם קפץ קדימה והמוסדות הממשלתיים התעכבו. הם תמיד חששו. בשביל שיהיה שלום הם מוכנים למסור את כל החלקים האלה".
בהסבר מדויק להפליא מביא הרב את הפסוק מישעיהו ומפרש אותו לאותו מקום בו אנו נמצאים היום - "על הר גבוה על לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תראי אמרי להרי יהודה הנה אלוקיכם".
"יש פה שתי מבשרות, מבשרת ציון ומבשרת ירושלים, שני שלבים בגאולה. השלב הראשון הוא בניית התשתית הבסיסית-כלכלית-ביטחונית. אבל המטרה היא מבשרת ירושלים, אשר היא התשתית הרוחנית-אמונית, ואותה אי אפשר להקים ללא השלב הראשון", הרב ממשיך ומפרש, "יש את אנשי המעשה – הבונים והלוחמים. אבל המטרה היא השלב השני, אשר מהווה את התוכן של החיים היהודיים וזוהי מבשרת ירושלים. הנביא אומר למבשרת ציון 'עלי לך' - אל תישארי ברמה המעשית, תתעלי. הוא פונה ואומר למבשרת ציון 'אם אתם תישארו רק ברמה המעשית אתם תתעייפו'. ומבשרת ירושלים היא זו אשר מסמלת שיש התעוררות של תנועה גדולה. אומר הנביא: יבוא הזמן, שאתם אנשי אמונה, אנשי מבשרת ירושלים, תוליכו את העם כי אנשי מבשרת ציון הולכים ונחלשים. כל העניין פה זה באמת להודיע שהכל מאת ה', מדובר פה על תהליך אלוקי ולא על תהליך אנושי. וכאשר אומרים 'הרימי בכ"ח קולך' – כ"ח אייר – הזמן בו שוחררה ירושלים"
