כוחנו באחדותנו
ביום שלישי ציינו את 'יום האחדות' לזכר גיל-עד, אייל ונפתלי הי"ד, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו על ידי בני עוולה לפני שנה. משפחות הנערים השפיעו על כולנו את אורך רוחן ואת התקווה הגדולה שלהן לאחדות בעם ישראל. הימים ההם, שהראו לנו את העם במלוא הסולידריות נתנו לנו את הכח להמשיך ולהפיץ את האור הגדול גם בימים שלאחר מבצע 'שובו אחים'. עכשיו, שנה אחרי, צריך להתבונן בהמשך השביל ולהמשיך את רוח האחדות שהייתה בימים ההם. השבוע בישעמדה – על אחדות ואמונה בימים קשים ועל האור הרב שהפיצו משפחות שלושת הנערים.
לפני שנה בדיוק כולנו קמנו לבוקר שחור משחור, בו גילינו לדאבוננו ששלושה מהטובים שבבנינו נחטפו על ידי בני בליעל. את שלושת הנערים, נפתלי, גיל-עד ואייל הי"ד, למדנו כולנו להכיר בשנה החולפת ועוד יותר גילינו את העוצמות האדירות הקיימות בעם שלנו. בשמונה עשר הימים שמרגע החטיפה ועד לסופו של מבצע 'שובו אחים' מצאנו בתוכנו, כעם, כוח אדיר של אחדות שניצת בנו באותה תקופה ואף ממשיך לבעור בנו עד היום.
חשיבות האחדות בעם ישראל היתה אחד המסרים המובהקים ביותר שהקרינו משפחות שלושת הנערים. לאחר שנפגשו עם נשיא המדינה, הלכו הורי שלושת הנערים לכותל המערבי להתפלל למען שובם בשלום של בניהם. ילדים שראו את רחלי פרנקל, אמו של נפתלי הי"ד, ביקשו לחזק אותה והתאספו מסביבה. "השם לא עובד אצלנו, אבל אני מאמינה שהם יחזרו", היא אמרה, "שלא תישברו אם יקרה משהו אחר, בסדר? תישארו ביחד". האמונה החזקה בשובם של הבנים הביתה, אותה הפיצו המשפחות לכל עבר, חיזקה את כולנו באותה שעה והשרתה רוח של עוז וענווה על כל העם.
המשפחות חשפו אותנו לשיח מבוגר יותר, בו הסולידריות וחוסר האנוכיות גובר על הרצון לשיח אישי ואינטרסנטי. ההרגשה שכל אחד מאיתנו אינו לבד, אלא חלק ממערכת גדולה יותר, נתנה לנו את הכח לעשות דברים עצומים. בתקופה הקצרה הזאת, שמנו לב לאהבת החינם הגדולה ששרתה בין איש לרעהו, ושהמשיכה גם הלאה במבצע 'צוק איתן' עם עזרתם הבלתי פוסקת של אזרחים מכל הארץ לחיילים ששמרו עלינו בדרום. אי אפשר היה להגיע לאותה אחדות ולאותו חיבור לאומי גדול שראינו ב'צוק איתן' ללא אותן משפחות, שלמרות החוויה הקשה שעברה עליהן, הרימו לבדן את ראשיהם של כל העם במסירות נפש שאין שניה לה.
דוגמה לאחדות החזקה של אותם ימים היא האירוח הבלתי ייאמן ביישוב טלמון, שם מתגוררת משפחתו של גיל-עד שאער הי"ד. האירוח המסור הפתיע רבים מהעיתונאים ששהו מחוץ לבית המשפחה במהלך ימי המבצע. הם תיארו אותו כדבר שלא מובן מאליו, כשמצד אחד יישוב שלם חושש לחייו של בן היישוב, אך מצד שני הוא לא מפסיק להתנדב ולתת מעצמו לאחר, עם דאגה גם לעיתונאים שבאו לסקר וקיבלו מקום מוצל עם כיסאות, כיבוד במשך כל שעות היממה, ארוחות חמות ושתיה צוננת. יקי אדמקר מאתר וואלה, כתב אז בפרופיל הפייסבוק שלו: "הקהילה המדהימה הזו עם הלב הרחב נתנו לנו הכל. כאילו היינו בני המשפחה עצמה, לא עלינו, שזקוקים לעידוד, תמיכה וסיוע. בלי שביקשנו, הוציאו לנו אבטיח קר, ארטיקים, סנדוויצ'ים, ארוחת קייטרינג מפנקת וכל מה שרק הייתם מעלים בדעתכם. אף אחד לא ביקש. אף אחד לא דרש. הם נתנו ופרגנו מעומק לבם. הם נתנו עצמם לא רק למשפחה שמתמודדת עם חוסר וודאות אלא גם לנו העיתונאים. משפחת טלמון, תודה".
צוואתם של הנערים הי"ד, שמתבטאת ב'יום האחדות' שצוין השבוע לזכרם, היא להמשיך את החיבור חסר הפשרות שנוצר כאן לפני שנה, לא לתת לו להיעלם. אמנם כוחות רבים הושקעו בתפילות ובכמיהה לחזרתם של הבנים הביתה שלמים ובריאים, והסיפור לא הסתיים באופן שבו קיווינו, אך מילותיה של רחלי פרנקל צריכות להדהד בליבו של העם – אסור לנו להישבר גם כשהרצונות שלנו לא מתגשמים, למרות זאת אנחנו חייבים להישאר ביחד. עם ישראל חי. חי ומאוחד.
