אריק שלפני ההתנתקות

"ככל שהרבו אצלנו לרוץ אחרי השלום ולהיראות כמתחננים אליו – כך ברח השלום והתרחק מאיתנו. הטרור כלפינו, כיהודים וכישראלים, טבוע בנפשם של אש"ף, קודמיו, גרוריו ותומכיו במדינות ערב, שיצאו בכל פעם מחדש להקיז את דמנו בכ-100 השנים האחרונות. אולם ההיגיון הפשוט מלמד, והניסיון המעשי מאשר, שגילויים של ותרנות או של "רדיפת שלום" עד כדי ביזוי עצמי, נתפסים על ידי כל אויב כהוכחה חותכת לחולשת האמונה, הדעת והיכולת. לפיכך הם גורמים שחיקה גוברת באמינות כוח ההרתעה, עד היעלמותה. הם מביאים להגברת תעוזת האויב, ביטחונו העצמי ותחושת ניצחונו הוודאי, בסופו של דבר". השבוע בישעמדה – אריק שרון שלפני ההתנתקות.

את הציטוט שבעמוד השער, כתב אריק שרון בעצמו, במאמר לעיתון מעריב בשנת 1987. שרון, אז שר המסחר והתעשייה וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, פרס על פני 2000 מילה שכתב לעיתון מעריב, את משנתו הביטחונית הסדורה, והבנויה על בסיס תורת "מסך הברזל" של ז'בוטינסקי. את המאמר חותם שרון במילים הבאות: "אם תפיסה זו היא כוחנית – הרי שגם תפיסתי כוחנית, ואמשיך להחזיק בה. בתנאים החמורים, הנערמים במהירות סביב ישראל – קיומנו וגורלנו תלויים, אולי אף יותר מבעבר בקיום קיר המגן, קיר של פלדה".

מאמר זה מאפיין ביותר את דרכו של אריאל שרון ברוב שנותיו, כמצביא, כלוחם, כאיש ביטחון, כאוהב ישראל. בשנתיים האחרונות לכהונתו, האפיל שרון במו ידיו על ההיסטוריה המפוארת שבנה, כאשר החריב את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון וגירש אלפים מבתיהם. בשבוע המיוחד הזה, ורק בו, אנו בוחרים במודע לזכור אותו אחרת. השבוע, עת עם ישראל מלווה את שרון בדרכו האחרונה, בחרנו לפרסם את מאמרו של ראש מערך יחסי החוץ של מועצת יש"ע, דני דיין, על האריק ההוא, אריק שלפני ההתנתקות:

"בקיץ 2005 הבטחנו לא לשכוח. ואכן לא שכחנו את יישובי גוש קטיף וצפון שומרון שנעקרו בצעד בלתי נתפס של אריאל שרון שגרם נזק בל ישוער למדינת ישראל - נזק ערכי, אנושי, ביטחוני ומדיני.

את המעשה הזה, כמובן, אסור לשכוח. אסור לשכוח אותו בראש ובראשונה כדי להפיק ממנו את הלקח הנדרש, את התובנה הברורה שאסור לחזור עליו שנית. את המעשה הזה אני זוכר ומזכיר בכל אחד מ-52 השבועות המרכיבים שנה. אבל בשנה הזו חרגתי ממנהגי. במשך שבוע שלם, השבוע שבו עם ישראל ישב שבעה על אריאל שרון, הדחקתי בהחלטה מודעת את הפרק הזה מזיכרוני.

בשבוע הזה זכרתי את אריאל שרון גדול המצביאים היהודים מאז ימי המכבים. המפקד בקרב עקוב הדם בלטרון, מצביא המתלה ואום כתף ובעיקר חוצה התעלה ומכריע המלחמה ביום הכיפורים. בשבוע הזה זכרתי את שרון שזרע יישובים חדשים בכל ארץ ישראל, בשומרון ובגליל, ביהודה ובנגב, בשפלת החוף ובשרון, ושינה בכך לעד את נוף ארצנו. בשבוע הזה זכרתי את אריאל שרון ששם ללעג את האומרים שלא ניתן להכריע את הטרור באמצעים צבאיים, ראש הממשלה שנתן את הפקודה לצאת למבצע "חומת מגן" והציל בכך את חייהם של אלפי יהודים. רק את האריק הזה זכרתי השבוע.

לפני יותר מארבעים שנה עליתי לארץ מארגנטינה, ואני נער צעיר. שמו של גיבור ששת הימים, האלוף אריאל שרון, כבר הלך לפניו. הצבר האולטימטיבי, הלוחם היהודי העשוי ללא חת היה כבר מושא הערכתי, אם לא לומר הערצתי. מלחמת יום הכיפורים, הצטרפותו למחנה הלאומי, הדחיפה האדירה שהעניק למפעל ההתיישבות ביש"ע (שהפך לביתי הפיזי והאידיאולוגי) - כל אלה רק הגבירו את הזדהותי עם האיש. בשבוע האחרון לא זכרתי את קיץ 2005, הדחקתי אותו במתכוון. בשבוע הזה רציתי להזיל דמעה נקייה מספקות, להתאבל ללא הרהורים, להיעצב יחד עם כל עם ישראל לגווניו על פטירתו של ישראלי, יהודי, ציוני שעשה בעבור מדינת ישראל והעם היהודי כה הרבה. על אריאל שרון, יהי זכרו ברוך".

פורסם לראשונה בישראל היום 13.1.2014