על מנהיגות ואחריות

הדי פירסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד טרם שככו. המערכה בלבנון בקיץ שעבר עודנה נמצאת במרכז סדר היום של המערכת הפוליטית והחברה הישראלית ומעוררת גלים חדשים לבקרים. במציאות הזו חשוב אולי להדגיש נקודות עיקריות שנדמה שנשכחו בלהט הדיון.

מלחמת לבנון השנייה היתה מהמוצדקות ומהמוסריות במלחמות ישראל. היציאה למלחמה בלבנון ולמבצע ארוך שם היתה חובת המדינה וחובת מנהיגיה. התחושה הפנימית שרצתה להגיב בחומרה על מעשי החיזבאללה היתה נכונה ומוצדקת. יתר על כן, אהוד אולמרט עשה מה שרבים לפניו לא עשו. לאחר שאהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון בחופזה הוא הבטיח כי ישראל תגיב בחומרה על כל קטיושה שתשוגר מלבנון לעבר ישראל. כמובן שלהבטחה הזו לא היה שום כיסוי. מדי פעם החיזבאללה חזרו וירו קטיושות, מדי פעם ניסו לחדור למוצבים על גבול הצפון, ולהרעיש את גבול הצפון וישראל לא עשתה יותר מדי. השקט היחסי ששרר הספיק לישראלים לצאת ולנפוש בצימרים באזור, התיירות פרחה, והתעלמו מהמציאות שבה החיזבאללה נמצא ומקים מוצבים על גבול ישראל ממש, ומנצל את תקופת השקט היחסי להתעצמות ולרכישת טילים ורקטות בעלי טווח גבוה, אמצעי לחימה משוכללים, ולחפירת שוחות ומנהרות תת קרקעיות שכונו בעגה הצהל"ית – "שמורות טבע".

למול כל אלו היציאה של מדינת ישראל למערכה מול כוחות הרוע בלבנון היו מחויבים המציאות ואסור להתבלבל, ולהביא לכך שמנהיג לפני החלטה שכזו - על הצבת עקרונות תקיפים שמי שפוגע באזרחי ישראל לא יישאר נקי – יחשוב פעמיים בגלל החשש מועדות חקירה.

אבל מנהיג גם חייב שתהיה לו אחריות, שתהיה לו המנהיגות הראויה, שההחלטה לצאת למלחמה תיבחן ותימדד ותהיה כבדת משקל עבורו באופן אישי, מנהיג שכל אובדן חלילה ייגע בו, שיהיה בקי בפרטים ובסוגיות, שינווט את הכוחות ויכריע בין האפשרויות והמהלכים האסטרטגים.

אפשר אולי לומר שלאולמרט היה רמטכ"ל שהוליך אותו שולל, מי שהכין ופיקד על צה"ל והתגאה בהצלחתו במשימת עקירת היהודים והפעלת אמצעים פסיכולוגיים כאלו ואחרים והתבלבל אולי מי הוא האויב האמיתי. כחוט השני עובר בין התפוגגות אופורית ההתנתקות – הנסיגה מחבל עזה לבין זה קריסת הקונספציה שניתן לנצח מהאוויר ללא נוכחות בשטח.

אולמרט במהלך כל ימי המלחמה, גם לא לאחר ימים בודדים, לא עצר לשאול מה אנחנו רוצים להשיג, מה המטרות האסטרטגיות, ואיך משיגים אותן. ההתנהלות הייתה טלאים טלאים, פקודות סותרות ומבולבלות, ללא בדיקה מה מהמשימות הצבא באמת יכול לקחת על עצמו ומה לא, אוסף של כמה מבצעים שחלקם הצליחו וחלקם לא, שלא הייתה להם הסתכלות ארוכת טווח ומקיפה, שלא הייתה להם מנהיגות. חוסר המנהיגות הזה נמשך גם בימים אלו כשראש ממשלה מעדיף להציל את עורו באמצעות התבצרות בכיסאו – ולגלגל את האחריות לפתחת החיילים ומפקדיהם, לאחר שיתר מנהיגי המערכה – כדוגמת הרמטכ"ל ושר הביטחון, הלכו מזמן הביתה.

בכך אהוד אולמרט נכשל כישלון חרוץ במבחנו של מנהיג בעת מלחמה, ועליו לשאת ללא שום ספק באחריות ולפנות את כסאו.

דפוס ההתנהגות הכושל שלו נמשך בימים אלה בהתמודדות או ליתר דיוק חוסר ההתמודדות (או בלשון שדו"ח וינוגרד נוקט 'הדשדוש') מול הסכנות המתפתחות מחבל עזה. כפי שהיה ביציאה מלבנון גם אריאל שרון הבטיח שהנסיגה מחבל עזה תחזק את מעמדה של ישראל ביכולת להגן על עצמה באמצעות התקפות נחרצות על קיני המחבלים ברצועה. "אם ייפול קסאם אחד אחרי ההתנתקות, נגיב בכל הכוח ובכל העוצמה", ובמקום זאת מדינת ישראל ממשיכה ושותקת גם למול ירי מאסיבי של אלפי טילי קסאם ופצצות מרגמה לעבר ישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון, ניסיונות חדירה, ופיצוץ הגבול בין עזה למצרים ומעבר חופשי של מחבלים, אמצעי לחימה וטילים ארוכי טווח כפי שאמר ראש השב"כ יובל דיסקין השבוע בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

שוב מוכח כשלון מנהיגותו של אולמרט כשהוא מוכן לוותר מראש על חבלי ארץ מולדת, ועל נכסים אסטרטגיים חשובים במעלה – הגם שעם ישראל מתנגד לכך, ולמרות ששוב ושוב אנו מקבלים הוכחות לקריסת האשליה שנסיגה תביא לרגיעה ביטחונית אלא בדיוק להיפך.

בפני מדינת ישראל ניצבים היום עוד אתגרים רבים, בכל דור ודור עומדים עלינו אויבינו לכלותנו. לא מן הנמנע שנצטרך שוב לעמוד על נפשנו במערכות נוספות מול מבקשי רעתנו.

לא אהוד אולמרט הוא האדם שיכול להוביל ולהנהיג את אזרחי ישראל, את לוחמי המילואים, את המפקדים, ואת הממונים עליהם במערכת הביטחון למערכה הבאה. עליו ללכת הביתה.