אהבה, זה כל הסיפור

"תשמעי סיפור", פותח אלי את פגישתנו. ותוך רגע אני נסחפת על גלי המעשה, הפעם מהעבר הקרוב מאוד:

"חזרתי מטיול במרוקו, יום לפני ל"ג בעומר. שעה אחרי שהגענו הביתה, לאשכולות, כבר עלינו שוב, אמירה ואני על הרכב, והפעם לצפון, לצפת. הגענו לשם ב-1:30 לפנות בוקר, השוער חיכה לנו במיוחד. קמנו בבוקר ויצאנו כבר בשעה 9:00 ל"רחבת עבו", בצפת. שם הצטרפתי להדרכה, ואף הוספתי לא מעט ידע משלי, עד שהתחילה התהלוכה הגדולה, עם ספרי התורה, והקישוטים שנתרמו לאורך הדורות. בין הקישוטים ישנה גם 'חמסה' ייחודית – יד תלת ממדית מדהימה עשויה נחושת מושחרת, שאותה תרם אברהם בנאי, אחד מאבות משפחתנו".

בשביל אלי זו הייתה סגירת מעגל. "התרגשתי בתהלוכה הזו יותר מאשר בכל הטיול במרוקו", הוא מתוודה.

"לפני זמן לא רב התקשר אלי אהוד, בן דודי (הזמר אהוד בנאי - י.ח) ושאל אותי מי היה אברהם בנאי, מהעיר צפת. מסתבר שיש היום בצפת קהילה שממשיכה מסורת בת יותר ממאה שנה, ויש שם מזכרת מוחשית מהמשפחה שלנו".

"בשנת 1881, עולים לארץ שלושה אחים לבית משפחת בנאי, אברהם, יצחק ויעקב, עם בני משפחותיהם ומתיישבים בירושלים. אברהם, האח הגדול, עובר לצפת, ומתחבר לקהילה היהודית בעיר. כמה עשרות שנים קודם, מגיעים לצפת משפחת עבו מאלג'יר ויש בידם מסורת: מדי שנה בערב ל"ג בעומר מתכנסים ברחבת בית הכנסת המשפחתי בצפת לשירה וריקודים עם ספרי תורה. יוצאים בתהלוכה בכל העיר צפת, לאחר מכן נוסעים לקבר הרשב"י, מניחים את ספר התורה לכמה דקות, ומחזירים בשירה וריקודים לצפת".

"המצב בפרס לא היה פשוט. התחילו לחוקק חוקים נגד יהודים, כדוגמת איסור מסחר, הליכה באזורים מסוימים בלבד, ענידת סמל מזהה על הבגד, ועוד. החיים נעשו קשים. חיכו לחלון הזדמנויות לעלות לארץ". תכף נמשיך ונספר על העלייה עצמה, אבל לאלי חשוב להוסיף סיפור שמתרחש כמעט במקביל, בין ירושלים לברלין: "בסביבות 1840 מגיע לירושלים הרב יהוסף שוורץ, תלמיד חכם, גיאוגרף וחוקר. הוא מתיישב ברובע היהודי ועוסק בחקר ארץ ישראל ובחקר ירושלים. את רשמיו הוא מעלה על הכתב בכמה ספרים, וכן מקפיד לשלוח מכתבים לאחיו, חיים שוורץ, המתגורר בברלין. המכתבים מלאים בתיאורי נוף של ארץ ישראל, האקלים, המאורעות ופרשנותם. הרב יהוסף שוורץ משלב מסרים של ציפייה לגאולה קרובה. הרב חיים שוורץ, אחיו של יהוסף, מפיץ את המכתבים לקהילות רבות של יהודים, והם משמשים מקור מהימן לנעשה בארץ ישראל ובירושלים".

אני תוהה כיצד כל זה מתקשר למשפחת בנאי, אבל זה כוחו של סיפור מפיו של אלי: "באחד המכתבים מתאר יהוסף שוורץ חזיון נדיר שראה בשמיים מעל ירושלים, ומגיע למסקנה שהחיזיון מעיד כי המשיח מגיע לירושלים. המכתב מגיע גם לקהילת יהודי פרס, ובהם משפחת בנאי. להם ברור כי הם צריכים לצאת ולקבל פני משיח, בירושלים".

"ברגע שנוצרה הזדמנות, התארגנה משפחת בנאי בעיר שיראז, לצאת לדרך הארוכה לירושלים. יוצאים ההורים, ועמם שלושת האחים, אברהם, יצחק ויעקב בנאי, כולם נשואים והורים לילדים. שכנתם האלמנה מבקשת לצרף למסע את ביתה הצעירה, והם מסכימים. הדרך משיראז לבושר, עיר הנמל, אורכת שמונה חודשים. 400 ק"מ. הדרך לא פשוטה והם מתמודדים עם קושי ורדיפות. בעיר הנמל מוליכים אותם בכחש. המשפחה עולה על אנייה לישראל, אך להפתעתם היא עוגנת בהודו. כשהצליחו לבסוף למצוא אנייה שעולה לישראל, עוכבו כיוון שאישור הנסיעה כתוב על שם משפחת בנאי בלבד, והייתה עימם בת השכנים. ליעקב היה בן בשם אליהו, בן 14. בצעד מהיר בנמל הוחלט לחתנו עם הנערה בת ה-10, חנה שרה, וכך עלו לארץ והתיישבו בירושלים".

"לאליהו ולחנה שרה נולד בן אחד, מאיר בנאי. מאיר מתחתן עם בכורה ונולדו להם שמונה ילדים. משפחת בנאי גרו תחילה בעיר העתיקה, לאחר מכן בנו בית בשכונת הפחים, ברחוב ניסים בכר, ולבסוף עברו לרחוב האגס 1, בשוק בן יהודה. בבית הקטן, בשני חדרים ועליית גג, גרה המשפחה. הסבא, מאיר, היה ירקן, והבנים יצאו איש איש לדרכו. רבים פנו לתחומי הבמה – זמר, תיאטרון, קולנוע ועוד. עד היום יש לא מעט 'בנאים' בכותרות".

אלי מראה לי תמונה של אביו, שמואל, משנת תרצ"ז (1937) ולידה אישור בכתב יד שהמופיע בתמונה זה שמואל בן מאיר בנאי. "הנה סיפור קטן שמלמד על התמימות והפשטות שהיו בירושלים באותם ימים: אבי רצה לצאת עם חבריו לטיול במצרים, לראות את הפירמידות. היום כדי להוציא דרכון, אתה נדרש לאמת את הזהות שלך בהמון דרכים: תעודת זהות, תמונה, טביעת אצבע, ולעיתים גם דגימת רוק. ואז – כל מה שהיה צריך זה חתימה מאדם בעל מעלה. במקרה זה, החותם הוא הרב עזרא ציון מלמד הכהן, הרב של קהילת יהודי פרס, ה'אורים ותומים' של סבתא בכורה, ולימים חתן פרס ישראל לפרשנות המקורות. למרבה הפלא המובן, חתימה זו הספיקה לבודקים לאשר שהמצולם בתמונה הוא אכן אבי".

"משפחת בנאי בנתה בירושלים בשלושה מקומות: דוד ילין, ניסים בכר ומחנה יהודה. הוריי שמואל וכוכבה עברו לרחוב דוד ילין בשכונת מקור ברוך, שם נולדתי וגדלתי, התגייסתי ואף התחתנתי עם אמירה, אשתי, בת ירושלים".

"אני לוקח איתי את ירושלים, מקופלת בתוך המזוודה: את החמין, החברים, הריחות והצבעים, ובעיקר את האווירה המיוחדת של בית הכנסת. בנעורינו, בית הכנסת היה מקום מרכזי בחיים שלנו. בכל שבת היינו מתפללים בבית הכנסת 'אוהבי ציון' של העדה הפרסית. אחר הצהריים בשבתות הקיץ, שנוהגים לקרוא בהן את 'פרקי אבות', היינו הולכים בכל שבת לבית כנסת אחר. 'איפה קוראים את הפרק?' – זו הייתה שאלה שכוונה אותנו לחפש בתי כנסת מעניינים, בנוסחים שונים". אלי, באהבת הדעת והלמידה שמאפיינת אותו, חקר לעומק את שכונת מקור ברוך בה גדל ועוד שבע שכונות נוספות בירושלים. עד היום הוא מדריך בשכונות אלו ומספר את סיפורן בכישרון רב.

אלי ואמירה גרים באשכולות כבר 11 שנים ואוהבים מאוד את היישוב. שלושת ילדיהם, שמוליק, יעל ויואב כבר פרחו מהקן, בתם יעל ובעלה גרים בלהבים ולהם שני ילדים. כיף שהנכדים קרובים.

"אני אוהב מאוד את אשכולות. חקרתי הרבה על המקום והגעתי להיסטוריה קדומה מאוד, עד תקופת המלך סנחריב. אני מדריך במקום ונהנה לספר על עברו". גם את כשרונו כמספר סיפורים, חולק אלי עם הקהילה באשכולות. שנים רבות שימש כספרן בספרייה, לשמחת תושבי היישוב.

סיפור מעניין נוסף הוא הקשר בין אלי לקהילה בסנסנה, יישוב שכן: "כשתכננו את הבית שלנו באשכולות, נעזרנו בעידו, אדריכל תושב סנסנה. בזכות הזמנתו, התחלתי להגיע מדי ערב שבת וכמובן גם בשבת לבית הכנסת בסנסנה. מבחינת החברים ביישוב, אם אני משאיר את הרכב בכניסה, אין בעיה שאבוא ואשוב כרצוני. ואני מגיע – יש לי שם חברים ללימוד, חברים לשיח, חברים לדבר תורה, חברים לתפילה וחברים בכלל. קהילת בית הכנסת בסנסנה זה דבר טוב מאוד שקרה לי".

"לפני כמה חודשים פנו אלי מיד בן צבי, וביקשו שאבוא לספר את סיפור העלייה של משפחת בנאי, משיראז לישראל. ההרצאה הייתה לקבוצת גנאולוגים. (גֵּנֵאָלוֹגְיָה -　חקר המוצא המשפחתי). הכנתי הרבה את ההרצאה ונהניתי מאוד להעביר אותה. בסך הכל האירועים שעברו על המשפחה שלנו לא שונים מאירועים שקרו למשפחות רבות. השאלה היא רק איך מספרים את הסיפור".