יו"ש דרך עדשת המצלמה

את מירי צחי, האישה והמצלמה קשה לתפוס לכמה דקות שיחה או מפגש. כמי שעסוקה תדיר בתיעוד וצילום כל התרחשות שהיא ביהודה ושומרון, אין לה רגע דל.

"אבא היה פועל בנמל יפו, גדלתי על הים. משפחתי לא ניהלה אורח חיים דתי והים היה כל עולמנו. כשהתאפשר, יצאנו עם אבא להפלגות מטעם הנמל.

לאחר בקשות והפצרות מצידי, אבא קנה לי מצלמה למרות שלא היה כסף לזה, היה כסף לאוכל וללימודים בלבד", היא מספרת איך הכל התחיל, "התחלתי לצלם, לימדתי את עצמי. לא היו לי מורים לצילום, ממילא לא כל כך אהבתי ללמוד. הייתי ילדה של טבע וים, אבל כשהתגייסתי לצבא ורציתי לצאת לקורס קצינות שאלו אותי איפה הבגרות שלי. זה היה השלב בו תפסתי את עצמי בידיים והשלמתי בגרויות לבדי. השלב הזה חינך אותי והעמיד אותי במקום. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי אמנות ותיאטרון, לאחר מכן למדתי רישום אצל יוסי שטרן בבצלאל וצילום במכללת בית וגן, במכללת אמונה ובסטודיו בתל אביב העמקתי בתחומי האמנות הפלסטית, ציור, רישום ופיסול. התעסקתי בכל סוגי האמנויות ולא הפסקתי ליצור".

ואז נעלמת קצת מהנוף

"לגמרי. סיימתי את לימודיי ולקחתי פסק זמן מהכל. גידלתי חמישה בנים, כשתוך כדי עשיתי מעט מאוד דברים בפן המקצועי. עסקתי מעט בכתיבה ועריכה ורק כשבני הקטן הגיע לגיל 4 החלטתי שאני חוזרת לאהבתי האמיתית. חזרתי לעולם הצילום ולקחתי עוד מספר קורסים. כל זה קרה ממש במקביל להסכמי אוסלו והיה לי מאוד חשוב לתעד את כל ההתרחשויות סביב אוסלו, מכל הכיוונים. הייתה תקופה סוערת מאוד ולא הפסקתי לצלם. בשנת 1997 הקימו את עיתון 'מקור ראשון' ואני שלחתי מספר עבודות שלי לעורך דאז, עופר שפירא. שלחתי גם צילומים של עבודות פלסטיות שלי וצילומים פוליטיים, עופר התלהב ופרסם מיד וכך התקבלתי ל'מקור ראשון'. זו הייתה העבודה הראשונה המסודרת שלי כצלמת".

את ממותגת מאוד כצלמת התיישבות ופוליטיקה. איך הגעת לזה?

"הסכמי אוסלו וחוויות רבות שראיתי במו עיניי, גרמו לי לראות את הדברים בצורה אחרת. ראיתי בהתיישבות של יהודים ביישובי יהודה ושומרון ובעבר גם בחבל עזה, משימה לאומית. עלתה בי המוטיבציה לתעד את החיים שם, הרגשתי הזדהות עמוקה עם המתיישבים. התחברתי לאידיאולוגיה והיה לנו ניסיון ממשי להצטרף למפעל הגדול הזה בעצמנו, היינו ממקימי הישוב ענתות לפני 30 שנה, אך לצערנו הקבלן ברח ולא נותר לנו כסף אז החלום שלנו נגוז וחזרנו לירושלים.

למעשה, כל ההיסטוריה המקצועית שלי נקשרת עם אירועים פוליטיים. כשנתיים לאחר הפגנות אוסלו, צילמתי בהפגנת "העם עם הגולן" בתל אביב. עמנואל שילה, עורך 'מקור ראשון' דאז, ראה את הצילום שהצגתי לו והציע לי עבודה קבועה בעיתון. לאחר מכן, התרחבתי גם לעבודה עם 'בשבע' וגופי תקשורת נוספים. לפני ארבע שנים 'ישראל היום' התחילו להעסיק אותי ומאז אני צלמת הבית בתחום יש"ע".

שנים רבות תיעדה צחי את ההתיישבות בגוש קטיף ורצועת עזה, כששנה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ועד מספר ימים לאחר סיום ביצוע התוכנית צילמה צחי באינטנסיביות את יישובי הגוש וצפון השומרון ותיעדה באלפי תמונות את החיים ביישובים, ההפגנות והמחאות נגד ביצוע התוכנית ואת הריסות היישובים לאחר ביצוע הגירוש, זמן רב לאחר ההתנתקות המשיכה לצלם את החיים במגורים הזמניים ואת שיקום הישובים. על כך סיפרה צחי בראיון: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי". מתוך אלפי תמונות שצילמה בחרה צחי כמה מאות תמונות ויצרה מהם את הספר "קטיף – תשעה ימים באב". הספר יצא באמצע שנת 2006 והציג את תוכנית ההתנתקות על כל שלביה מזווית המצלמה של צחי.

גם ספרך החדש "אדמה בלב אדם" מלא במנעד רחב מאוד של סיטואציות אנושיות, הפעם משני צידי המתרס. זה בכוונה?

"כשם שתיעדתי פינויים קשים וכאובים, כאב וסבל בצד היהודי של המתרס, סיקרנו אותי גם סצנות אנושיות בצד הפלסטיני. עניינו אותי מפגשים אנושיים בזמן שחרור מחבלים בין המחבלים לבני משפחותיהם. הייתי נכנסת לרמאללה ולחברון בביגוד סמוי על מנת לצלם ולתעד מה קורה בצד השני. ראיתי דברים נוגעים בכל מקום בו הייתי. כולל אמא שפוגשת את בנה ששוחרר, מחבלים שפוגשים את ילדיהם לאחר שנים של פירוד ונתק".

אני יודעת שגם נפגעת לא אחת בעצמך

"יש סיכון מסוים במקצוע שלי, אין ספק. עברתי דברים לא פשוטים במהלך השנים. לא פעם מצאתי את עצמי מתמודדת לבד בסיטואציות לא פשוטות, הן מבחינה אנושית והן מבחינה מקצועית.

באירועי האלימות החמורים בקלנדיה, נכנסתי פנימה לעומק על מנת לתעד את הצד הפלסטיני וחטפתי לא רחוק ממני רימון גז, הרגשתי שאני נחנקת ואין לי אוויר, ממש לא הצלחתי לנשום. דיברתי באנגלית כמובן כדי לא להזדהות ומספר ערבים הכניסו אותי לביתם. דאגו לי, וניטרלו את אדי הגז עם בצל".

מעבר לסיכון הפיזי שיש בעבודתך, התפרסמת בעבר בשל פסק דין חדשני על תמונות שסירבת להעביר למשטרה

ב-13 בדצמבר 2011, במהלך אירוע של חדירת מתנחלים לחטמ"ר אפרים, צילמתי תמונות מהאירוע. המשטרה גילתה זאת ודרשה שאמסור לה אותם בטענה שהצילומים דרושים כדי לגלות את האחראים לכך. אני סירבתי לכך, בטענה שהדבר עלול לפגוע בפרנסתי ולמנוע ממני את האפשרות לצלם במקומות דומים בעתיד. בית משפט השלום קיבל את דרישת המשטרה ודרש ממני להפקיד בכספת בית המשפט את הצילומים שצילמתי. לא ויתרתי והגשתי ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. ב-3 בינואר 2012 בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע שלמעט מספר תמונות בודדות אין לי שום חובה למסור את התמונות למשטרה. הסאגה הזו לא הסתיימה שם, המדינה ערערה לבית המשפט העליון ובסופו שלב דבר הפקדתי מספר צילומים בכספת בית המשפט ואף אחד מעולם לא עשה בהם שימוש. עד היום נלמד פסק הדין הזה בחוגים למשפט".

מה נותן לך את הדרייב במקצוע?

"אני מאמינה באמונה שלמה שיש לי שליחות ותפקיד בעולם ואני רואה לנכון לתעד גם סבל וגם חוויה, גם טבע וגם בני אדם, גם יופי וגם כאב".

מה הם הקווים האדומים שלך?

"אני יודעת שאנשים נותנים בי אמון ואני לא משתמשת לרעה בתמונות שלי. לא אצלם אנשים שאינם לבושים, לא אצלם מי שמבקש ממני מפורשות שלא לצלם. גם לא אכנע למי שיבקש לעשות שימוש לרעה בתמונותיי. קשה לי גם עם עיוות המציאות, דווקא כמי שרואה את התמונה השלמה קרה לי לא אחת שמתוך מכלול של תמונות ורצף אירועים לוקחים יחידה בודדת ונותנים פרשנות שונה לחלוטין לכל הסיטואציה. אם ירצו למשל לקחת תמונה של נוער גבעות רועה צאן, ולכתוב שם כתוביות שהם גוזלים את עדרי הפלסטינים, אני לא אסכים לתת את תמונתי".

תפקידך העיתונאי גובר על תפקידייך האחרים?

בהחלט לא. לפעמים אני תופסת את עצמי שאני נמצאת כרגע בסיטואציה אלימה ובמידה ויש ביכולתי להעיר למי מהצדדים אעשה את זה מיד. אני גם צמחונית ולא מסוגלת לגעת בנמלה בעצמי, לכן אני מוצאת את עצמי בתפקיד חינוכי לא מעט. גם אם אראה אלימות כלפי נערים שאינה במקום, לא אהסס להעמיד את כוחות הבטחון על מקומם. על אף שאני עיתונאית יש בי קודם כל את ההיבט האנושי".

מה נמצא בספרך החדש 'אדמה בלב אדם'?

"אני מרגישה שהחיים 'מעבר לקו הירוק' הם עולם שלם שלא נמצא תדיר בכותרות.

מדובר בחיים רוויי אהבה, מאבקים, פיגועים, חקלאות ופריחה, יש אחיזה של עשר אצבעות בקרקע ויש באוכלוסייה ביהודה ושומרון כל כך הרבה יופי ושורשים שאני רואה וחווה ואני לא יכולה להתעלם מהם. זה ספר ראשון מסוגו, אף אחד לא עשה את זה בעבר. הספר מכיל בו זמנית כאב ושמחה, עצב, חורבן וצמיחה".

ספרי לנו על סיפור שנכנס לליבך במיוחד

"קשה לבחור, אבל אחד הפרויקטים המרגשים שיצאו לי לתעד זו אדוה ביטון שביתה אדל נפגעה מאבן ולאחר מספר שנים נפטרה לצערנו. צילמתי את זירת הפיגוע, את הכסא הקטן של אדל עם פגיעת האבן. לאחר מכן צילמתי את השיקום של אדל כשהייתה בתרדמת, לאחר מספר שנים צילמתי לצערי את אביה נושא את גופתה הקטנה והשברירית מהאמבולנס לקבורה, וגם את הצמיחה - את ההיריון והלידה החדשה שזכתה לה אמא אדוה ומשפחת ביטון כולה. כשאני מצלמת סדרת תמונות שכזו אני מרגישה ניצחון ושהחיים חזקים מהכל.

סצנה נוספת שנחרטה בראשי היא תיעוד בין פלסטינים לחיילים. הייתי עדה לאשה צעירה שמשליכה אבן על חייל, איש הסהר האדום ניסה להסתיר לי בגופו את אותה צעירה. חיילי צה"ל רואים אף הם את הסיטואציה כולה ואני מתעדת הכל מהצד. החיילים אוחזים בצעירה הפלסטינית ומנסים לעצור אותה ולפתע מגיעה משפחתה של הצעירה הזו - אימה, אחיותיה ובנות משפחה נוספות – אשר ניסו בכל כוחן למשוך אותה אליהן בצרחות איימים. תיעדתי את כל הסיטואציה מההתחלה ועד הסוף, מבחינתי חשוב לתעד את המציאות, אבל אני לא יודעת לעולם איזה חלק של הסיפור העיתון ייקח ולי תמיד חשוב להציג את הסיפור המלא".

מה הם החלומות שלך להמשך?

"האמת היא שאני חיה את החלום. חיה את הצילום. אני מרגישה שאני בשליחות בעולם. אני משתדלת להכניס תמיד זווית מיוחדת, אמירה אישית, נגיעה. אין מצב שיתפסו אותי בלי מצלמה, הצילום הוא ממש החיים שלי. אני רואה את העולם דרך עדשת המצלמה שלי. העדשה מגינה עליי משום שאני רואה מצבים מאוד קשים אך היא מפרידה ביני לבין הסצנה, והיא כמו מגינה עליי. אני יכולה לדמוע מאחורי העדשה. יש חציצה ביני לבין החיים. לטוב וללא טוב. המבט שלי על העולם הוא בזווית של צילום, גם אם בשבת אני לא אוחזת מצלמה, הראייה שלי את סביבתי ואת האנשים שלצידי היא בעין צילומית".

בימים אלו מתקיים קמפיין "הדסטארט" לקראת הוצאת ספרה 'אדמה בלב אדם' בהוצאת ספרית בית אל. לרכישה חפשו בגוגל: "אדמה בלב אד