יציאת סוריה

היהודים זוכרים שהמצב הכלכלי בסוריה היה ממש גרוע, ורק כספים רבים שניתנו מארה"ב איפשרו אישור של אסד ליציאת יהודים מארצו.

ההורים מספרים שמאותו רגע, היהודים התחילו לדאוג לאישורים ולעבור לארצות הברית, לברוקלין. חלקם במגמה לעבור משם לארץ הקודש, וחלקם במטרה להשתקע בארה"ב.

זכורה לי האווירה של החירות בדמשק - היהודים מתארגנים בחשאי, מוכרים איזה ציוד שאפשר, ובמוצאי שבת יוצאים.

בכל יום ראשון קמנו וגילינו בשמחה שכמה משפחות עזבו, יצאו לחירות.

אנחנו קיבלנו אישור רק ב-1994.

האמת שתמיד חשבתי שהעיכוב היה קשור לעובדה שאבא שלי היה בכלא בסוריה בצעירותו: אבא סיים את לימודי ההוראה ועבד בבית ספר יהודי. באותם שנים, ובעצם תמיד, היו יהודים שהוברחו לארץ ישראל בעזרת המוסד. הדבר היה בניגוד לעמדת השילטון בסוריה וכדי לגלות מי עוזב, דרשו מבתי הספר לדווח על תלמידים שנעדרים מבתי הספר. אבי בחר שלא לדווח על תלמידים שנעדרו. וכך, בהיותו בן 25, מאורס לאמא, במוצאי ט' באב פרצו שוטרים לביתו ועצרו אותו על שלא מנע עליית יהודים לארץ. אבא היה עצור תשעה חודשים ורק התערבות של מדינת ישראל סייעה לשחרורו. לאחר תשעה חודשים פשוט השליכו אותו השוטרים, עם חבריו שהיו עצורים עימו, בכניסה לשכונת היהודים. אבא וחבריו חששו שהמשפחה שלהם תיבהל אם ייפגשו בפתאומיות, והעבירו את המידע על שחרורם דרך בעל המכולת היהודי. מובן שהשחרור נחגג כמיטב המסורת, בשחיטת שלושה כבשים ובהודיה לה'. אבל לא בגלל זה עיכבו אותנו ב-1992.

רק עכשיו כששאלתי את הורי על אותה תקופה, הבנתי שהיה צריך לשמור את תכנוני העלייה בסוד כדי שהיהודים לא יידעו זאת. ובאמת, הוריי אמרו לנו לא לגלות לאיש את תכנוני היציאה.

עלינו לארה"ב לברוקלין, לקהילה גדולה של יוצאי סוריה. קצת לפני שיצאנו אחותי התחתנה. ההורים ביקשו שתחכה אך היא התעקשה, ויצאה לארה"ב חודשיים אחרינו.

המשפחה של אמי כבר שהתה בברוקלין שנים רבות, מאז בריחתם מסוריה. אני זוכרת שאמא רצתה להישאר שם, אבל אבא היה נחרץ. הפעילו עליו לחצים ומשרות וזה לא הועיל.

ההורים מאוד חששו שיגייסו את אחי בארץ. הנושא של חיילים תמיד הבהיל מאוד, ולכן, אחי העדיף להישאר בברוקלין. אני זוכרת את אמא בוכה, איך היא תעזוב את משפחתה ובנה ותעלה לארץ.

אבא שלי דיבר איתו על חשיבות כיבוד הורים, ואח שלי ויתר על שאיפותיו למענם. בתרבות ערב כיבוד ההורים זה הטופ. אחי ויתר על המון שאיפות ורצונות.

הוריי לימדו אותנו להיזהר גם בכבודם של אחרים, והיה ברור שמה שהם אומרים אנחנו מקבלים בצורה אמיתית. הלוואי שגם ילדיי יהיו כך.

עלינו לארץ. אחותי הנשואה עלתה מעט לפנינו, וכבר גרה בבת-ים, אחות של אבי גרה בחולון. גרנו מעט בחולון ואז התיישבנו בבת-ים. אמנם לאבי היה חלום לגור ברמת הגולן, אבל הם רצו לגור ליד קהילה.

הוריי, יעקב ובתיה עטר, מכרו את כל נכסיהם כדי לעלות לארץ. הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה מאוד עזרו. אבי השתלב בעבודה בתור מורה ואמא בתור תופרת. אבי לימד עברית עולים חדשים, וערבית ישראלים. הוריי ידעו שיהיה קשה, הם לא ציפו ולכן גם לא התאכזבו. מה שהניע אותם היה אמונה ואמת פנימית. אני זוכרת שראיתי את הוריי לוקחים דף ועט והולכים לאולפן. אז זה היה נראה לי מובן מאליו. היום אני מתפעלת מזה. אנשים בני 50 מתחילים את כיתה א'. ממש כמו רבי עקיבא.

כשהגעתי לארץ הרגשתי כאילו הכל טבעי לי. גרנו בקרבת עולים רבים, ואני השתלבתי בקלות בנוף, בחברה, בשפה ובמנטליות הישראלית. היום במבט לאחור אני מבינה כמה ההתחלה הייתה קשה להוריי. אחיי ואני קלטנו את המנטליות הרבה יותר מהר, ואני זוכרת את עצמי ואותם מתעסקים בסידורים מול בזק, חברת החשמל ועוד.

אחרי שהתחתנו גרנו שנה בגוש קטיף, בגני טל, ואחרי הגירוש עברנו איתם ליד בנימין. חיפשנו יישוב ביהודה ושומרון. החלום שלי תמיד היה שילדיי ילמדו בקרבת קריית-ארבע חברון. בדקנו את הר חברון. הנוף באדורה שבה את ליבנו, השילוב בין דתיים וחילוניים ובין צעירים לוותיקים. אני מאוד אוהבת את אדורה, יש בו חיי קהילה טובים. אנחנו גרים ביישוב כבר תשע שנים.

אחת המסורות היפות היא ליל הסדר: בסוריה קוראים את כל ההגדה של פסח בעברית, ומיד אחר כך את ההגדה בערבית. זו הדרך לשמר את הכמיהה לירושלים. מאז שעלינו לארץ, בבית הוריי עדיין קוראים את ההגדה בשפת הקודש ולאחר מכן בערבית. בעיניי זה מאוד סמלי. אנחנו בארץ, אך עדיין זוכרים מאין באנו.

חשוב לי להעביר את המסירות של הוריי, הבחירה לעלות לארץ ישראל גם במחיר לא פשוט של ויתור על קירבה למשפחה וויתור על ביטחון כלכלי.

אני ישראלית לכל דבר, ובכל זאת בעקבות התחקיר הקטן שערכתי, אני רוצה להוסיף ולדעת על העבר שלי ושל משפחתי. מרגש לדעת שאני חלק משרשרת דורות של אנשים שעשו היסטוריה.