שמחת חיים

שרון בנימיני / עתניאל

כל שיחה עם שרון זו חוויה. צחוק ורצינות משמשים בערבוביה. לאורך הריאיון שאלתי את עצמי לא פעם, האם היא רצינית או צינית.

מה זה בשבילך ליצנות רפואית?

זה חלק מאוד גדול בחיים שלי. מה שלמדתי מזה הוא אינסופי. לדבר עם מישהו אנונימי, שנראה קצת אחרת, מאפשר לאדם לפתוח את הלב, וזה עצמו מרפא! וגם יש לי זמן וזה נדיר – למי יש זמן במערכת? כולם עסוקים, כולם ממהרים.

איזו מן ליצנית את?

השם שלי כליצנית רפואית – בלו. הסתובבתי בבית חולים מחופשת לליצנית וזה היה מדהים. כיוון שאני אחות וגם אוהבת בני אדם, היה לי ניסיון: החולה עובר משהו קשה וכל האנרגיות שלו מופנות לעצמו. מי שמִסכן זה המלווים, המשפחות. הם מתוסכלים ודי בודדים. גיליתי שאין בבית חולים אף אחד שיש לו זמן ואמפתיה לחולים ולמלווים. נכנסתי למשבצת הזו.

מתי בעצם נהיית ליצנית?

תמיד רציתי להיות שחקנית. בילדותי זה לא הסתדר, תביני, גדלתי בליברפול, אנגליה, הייתי הבת של רב הקהילה. אז מה יכולתי לעשות? הלכתי להיות אחות. חשבתי לעצמי: לא נורא, אוכל להציג כל היום, כי הצופים מרותקים למיטות חוליים.

 42 שנה הייתי אחות, ותוך כדי זה תמיד הצגתי. לפעמים זה עשה לי בעיות: עשיתי הרבה רעש וזה לא הכי התאים לאנגליה. היו כללים ברורים, למשל - אסור לחולים לקרוא לאחיות בשם פרטי. אפשר לומר במבט לאחור שהיו ממש צחוקים. עשיתי בלאגן בחדר ניתוח עד שזרקו אותי. אמרו לי לחפש מקום אחר.

עליתי לארץ אחרי הלימודים, ופה פגשתי את בעלי. בארץ עבדתי בשערי צדק, שיבצו אותי במחלקת ילדים כדי שאלמד עברית. הילדים כל הזמן עבדו עליי, החליפו מיטות ודיברו מהר – היה ממש סיוט. אחרי שנה החלטתי לעבור למחלקה אחרת – טיפול נמרץ נשימתי וחדר מיון. אחרי שערי צדק עבדתי כאחות בכפר עציון, ואחר כך בבית חולים הר הצופים. אחרי שנסענו לחו"ל לשנה לפוסט דוקטורט של בעלי, חזרנו לארץ וחיפשנו אתגר חדש. התייעצנו עם חברנו האהוב חנן פורת. הוא המליץ לנו על היישוב בית אל. בדקנו את העניין, אבל לאחר מחשבה העדפנו לחפש בדרום. לא מצאנו יישוב ואמרתי לחיים בעלי – אז בואו נקים יישוב!

הקמת היישוב עתניאל היא סיפור מרתק בפני עצמו, בייחוד מפיה של שרון. בשנותיה בהר חברון הספיקה שרון להקים מרפאה בעתניאל ובבית חגי, ולהמשיך לנסוע יום בשבוע לעבוד בבית חולים סורוקה. אבל אני מנסה לחזור לסיפור לימודי הליצנות הרפואית.

לפני כ-16 שנים ראיתי סרט של רובין ויליאמס, פאצ' אדאמס. זה התחיל בארצות הברית, הוא היה הראשון. הסרט מבחינתי היה מסר. בדיוק באותו זמן ראיתי פרסום של עמותה שעושה קורס ליצנות רפואית באיכילוב. באותה תקופה חיים בעלי חלה, למדתי את הקורס ובמשך שנתיים התנדבתי באיכילוב ואחר כך בסורוקה, באונקולוגיה.

ספרי קצת על חוויותייך כליצנית רפואית

איכילוב זה מקום ענק. ראיתי פעם גבר בפרוזדור, ניגשתי אליו והוא סיפר לי: 'אישתי חולה, גילו לה גידול במוח, הודיעו לי כעת שמנתקים את המיכשור'. ישבנו יחד, בכינו יחד, צחקנו יחד. הסיטואציה קשה אבל זה סייע.

גיליתי שהגיל הכי קשה לעבוד איתו זה נוער מתבגר. הייתי מסתובבת עם פרחים מבד. הייתי נותנת פרח לנערה ו"מצווה עליה"– 'את חייבת לשים מאחורי האוזן הימנית'. אחרי כן במשך יום שלם הייתי רואה נערות עם פרח מאחורי האוזן. אצל הבנים המתבגרים, ראיתי שטריקים עם קלפים הכי מצחיקים אותם.

היו גם סיפורים קשים?

במשך שנתיים ליוויתי זוג מחיפה. היא גילתה שיש לה סרטן יום לפני נישואיה. הייתה תקופה קשה, ליוויתי אותם, הם אמרו שאני המלאך שלהם. לצערי הסיפור נגמר לא טוב.

פעם בסורוקה עליתי במעלית, מחופשת – מולי היה אדם מבוגר עם שקיות. הוא שאל אותי – "איך עושים את זה?", חשבתי שהוא שואל על הליצנות, אך הוא שאל על ההתמודדות – הסתבר שאישתו חולה והילדים שלו התרחקו.

איפה הליצנות מתחברת לחיים האישיים שלך?

ביום שבעלי קיבל שחרור מאונקולוגיה, לפני 15 שנה, נכנסתי למחלקה וישב שם זוג. הבעל החולה התריס מולי – "את חושבת שליצן יכול לעזור לי?!!" אמרתי לו – "אתה צודק. בעלי היה במיטה הזו לפניך." הם נכנסו להלם. "הוא הבריא", המשכתי. מיד הם התמלאו תקווה. נכנסתי לאשפוז יום, הראיתי לכולם את מכתב השחרור של בעלי. צחקנו יחד. זה עודד את כולם.

המסר שלי הוא קשב וקשר. זו יכולת ממש חשובה. כשחיים החלים כתבתי ל'דרומא' על המגע האנושי. כמה לא צריך לפחד מקשר עם חולים, למרות שזו הנטייה הטבעית שלנו. זה ממש חשוב.

ואיפה הליצנות משתלבת בחייך היום?

אני עושה זאת היום באופן פרטי. אנשים חולים שמבקשים, גן ילדים אוטיסטים שאני מתנדבת בו מדי פעם, והזדמנויות נוספות שמגיעות אלי. ו... תמיד יש לי אף אדום בתיק – אי אפשר לדעת מתי נצטרך את זה!

מרדכי (מורדוך) שטרן / כרמל

מורדוך הוא אישיות מיוחדת במינה, בעל לב רחב וחיוך מתמיד. גם בלי תחפושת הליצן, יש סיכוי רב שהוא יגרום לכם לחייך. מורדוך עובד בנגרות בקריית ארבע, ואחת לשבועיים הוא מתנדב כליצן רפואי בשערי צדק.

איך הגעת להיות ליצן רפואי?

אחרי השחרור מהצבא, היה בחור מהמחלקה שלי שסבל מפוסט טראומה ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. היינו ארבעה חברים שבחרנו לא לעזוב אותו, להשקיע ולשמח אותו. ברוך ה' הבחור השתקם, ואני גיליתי שזה עובד. נרשמתי לקורס ליצנות רפואית.

מהי הליצנות בשבילך?

בשבילי זה חיים. השמחה היא דרך חיים. אני מרגיש שזו שליחות – להוציא את האדם לרגע מהמקום הקשה שהוא נמצא בו, לעזור לו לא להרגיש מסכן, להסתכל על העתיד.

מי מתאים להיות ליצן?

כל אחד יכול. אפילו לא צריך להיות איש מצחיק!

איך נראה יום של ליצן רפואי?

אני מגיע למחלקה, מחליף לבגדי הליצן, מברר עם האחיות מה המצב, האם רלוונטי להיכנס ולמי. יש לי קשר טוב עם כל הצוות – אחיות, רופאים, מאבטחים, מנקים. אני ניגש לחולים ומתחיל לדבר איתם. בית חולים זה לא מקום שכיף להיות בו. לא לכולם יש בני משפחה לידם, והרבה מהחולים עסוקים בקשיים של עצמם. כולם רוצים שינוי באווירה, בכל אחד יש ילד קטן בפנים שמוכן לשחק.

ספר חוויות מיוחדות מהליצנות הרפואית

קודם כל, ככה הכרתי את אשתי דקלה – לפני כעשר שנים היא עבדה כאחות במחלקת גריאטריה, ואני כהרגלי בירכתי גם אותה לשלום. כשדקלה שאלה איך קוראים לי, עניתי: "מוגלי" - זה השם שלי כליצן. אחרי כמה שבועות דקלה הציעה שנצא יחד – ומאז אנחנו יחד.

אבל יש גם סיפורים מרגשים מההתנדבות עצמה:

הייתי בבית חולים ופגשתי אישה מבוגרת מאוד, שלא היה לה כח לחיות. המשכתי לפגוש אותה כל שבוע, לעודד ולהצחיק, עד שהשתחררה. לאחר כחודש, פגשתי אותה לגמרי במקרה בשוק מחנה יהודה. היא זיהתה אותי ואמרה: "החזרת לי את החשק לחיות!".

היה ילד שסירב לבלוע תרופות. כדי לפתור את העניין עשיתי איתו הסכם: "אני עושה קסמים לכולם, ורק לך מגלה איך זה עובד!" – זה פעל, והילד הסכים לבלוע את התרופה.

איפה הליצנות משפיעה על חיי היומיום שלך?

אני פועל כליצן רפואי בעוד מעגלים: פעם הקמנו מספר חברים ליצנים, עמותה שנקראה "בשביל השמחה". המטרה הניעה אותנו. היינו נוסעים למרכזי ערים – עכו, באר שבע ועוד, ועושים מופעי ליצנות כדי לשמח אנשים. בתקופה האחרונה, בעת ההסלמה בדרום, ארגנו אוטובוס של ליצנים, ונסענו לכפר עזה כדי לערוך מופע ליצנות במרכז היישוב. המטרה היא לנצח את העצב והחולי לפני שהם מגיעים, אני מאמין שצחוק ושמחה עוזרים לאדם להודות על מה שיש לו.

וברמה האישית-משפחתית?

ההתנדבות כליצן מאירה לי את השבוע. אני מצפה לזה כמו שמחכים לשבתות וחגים. אני תמיד לוקח איתי הפתעות בכיסים – מחלק לנהגי אוטובוס, למוכרים בסופר. אפילו במסעדה עם אשתי, אני מחלק סוכריות למלצרים. פעם רץ אחריי מישהו שחילקתי לו סוכריה, ואמר – עשית לי את השבוע.

שלומית פס / כפר הסטודנטים בשמעה

משפחת פס הגיעו להר חברון מבאר שבע – פשוט נסעו צפונה עד שהגיעו לנוף משגע. הם גרו שנתיים וחצי בעשהאל, ולאחרונה עברו לכפר הסטודנטים בשמעה, שם הם נהנים מאוד. שלומית לומדת אחיות בבאר שבע, מתנדבת כליצנית רפואית, ומעבירה הצגות, הפעלות וסדנאות בתחום לכל הגילאים.

איך הגעת לליצנות רפואית?

תמיד אהבתי לראות אנשים שמחים, למרות שאני לא בן אדם מצחיק.. בשירות הלאומי שלי ראיתי מודעה של "שמחת הלב", על קורס ליצנות רפואית – והחלטתי ללמוד. ליצן רפואי מאפשר הצצה למקום אחר. הוא מוציא אותך מהמקום הקשה להזדמנות אחרת.

ספרי איך נראה יום של ליצנית

קוראים לי "שלומלום הליצנית". אני מתנדבת בסורוקה במחלקות של מבוגרים. במחלקות הילדים תמיד יש המון מתנדבים, והמחלקה שמחה ומקושטת. אצל המבוגרים יש אפרוריות, בדידות, שם צריך אותי. לילדים מספיק להראות בועות סבון ובלונים. עם המבוגרים יש אתגר, שיח אינטלקטואלי. השהות בבית החולים מורידה את הביטחון לאדם מבוגר – הוא לא עצמאי להחליט כל דבר, וזה מדכא. המשימה היא לשמח, להחמיא, להעצים את המטופל. אני משתמשת בכל מיני כלים, למשל טרנספורמציה: אני לוקחת חפץ בנאלי של בית חולים, ומסתכלת עליו אחרת – האינפוזיה הופכת לאקווריום, למשל.

תמיד אני מתחילה בהיכרות, ומנסה לזהות מה הצורך. לא פעם יש מחסום בשפה, וצריך אביזרים שיגשרו על הפער. אני מתנדבת יותר מחמש שנים. אף פעם לא ביקשו שאלך, כולם רוצים לראות ליצנית.

יש חוויות שזכורות במיוחד?

במחלקה הגריאטרית אני תמיד עם חברה נוספת. זיהינו שפעמים רבות יש בעיה של שפה. כדי לגשר על זה, הקלטנו שירים בשפות שונות: רומנית, רוסית, ערבית. כשהגענו לחולה שדובר את אחת מהשפות הללו, הוצאנו את הטייפ והתחלנו לנגן ולשיר. תוך רגע התחברנו לחולים, הם התרגשו להיזכר בשירים שלהם, וזה יצר אווירה שמחה.

במחלקת שיקום פגשתי מטופלת בריפוי בעיסוק, שאחותה הייתה איתה. המטופלת, כבת 20, למדה מחדש להשחיל חרוזים בשרשרת, וזה תסכל אותה מאוד. הגעתי, עשיתי לשתיהן קסם נחמד, והמטופלת הבינה מיד את ה'טריק'. אחותה לא הבינה, והמטופלת התחילה לצחוק – ברגע אחד נוצרה בינינו ברית, המאזן התהפך: החולה הבינה מה שהבריאה לא הצליחה להבין. יצאתי החוצה, והאחות באה אחריי ואמרה בהתרגשות: חודשיים וחצי אנחנו כאן, וזו פעם ראשונה שאחותי מחייכת.

מה את לוקחת מהליצנות לחיים עצמם?

אני ממש מאמינה שלא צריך להיות אדם מיוחד בשביל להיות ליצן, וגם לא חייבים אף אדום ואביזרים – אפשר להחליט שמסתכלים על החיים בזווית יותר שמחה, וכך מביאים אותך ואת הזולת למקום יותר שמח.