תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ראשוני ההר מליבנה – סיפורם של נגה ומוטי נוטקוביץ'

6/03/2019
הגדל

 

נגה ומוטי נוטקוביץ', הגיעו למחנה יתיר בפברואר 1985, נגה הייתה אז מורה בת 31, מוטי דוקטורנט לכימיה אורגנית בן 34, ושני ילדיהם - סיון (בת 5.5) ודוד - בן 3. מאז עברו 31 שנים, עוד שלושה ילדים שנולדו (שניים מהם כבר ביישוב הקבע), ושלושה נכדים - שיהיו בריאים!

איך הגעתם למחנה יתיר?

הגענו למחנה יתיר לגמרי במקרה: גרנו בבאר שבע והיינו בשלב של חיפוש יתד לתקוע ולבנות את ביתנו. היו לנו כבר שני ילדים: סיון שהייתה בגן חובה ודוד שהיה בטרום חובה. היו לנו מחשבות לבנות בשכונת נווה נוי בבאר שבע, זה היה אזור שקט וטוב, אבל אין מה לעשות, עיר זו עיר ולמרות שבאר שבע אז הייתה קטנה בהרבה, עדיין - בעיר אתה מפחד לתת לילדים לצאת החוצה.

נגה: לי אישית, הייתה החוויה של הגירוש מחבל ימית וההריסה שלו, מה שאותי הרחיק מהמחשבות ללכת לשומרון. כי השומרון תמיד היה הרבה יותר צפוף יחסית, ולא חשבנו בכלל ללכת לאזור הזה.

מוטי: אני בפירוש דווקא חשבתי על הדרום והנגב, כי הדוקטורט שלי היה כאן, והיה לי ברור שאין לי מה לחפש באזור המרכז, או צפונה משם. במקרה, הגיע אלינו יום אחד זוג חברים וסיפר שהם נוסעים לראות איזה יישוב, ביער יתיר.

הכרנו את היער והתפלאנו מאוד לשמוע שיש אנשים שגרים ביער, הסתקרנו ונסענו עם הזוג. הגענו למקום ותוך שתי דקות, בלי מלים, הסתכלנו אחד על השני ובזה נגמר הסיפור. חודשיים אחרי, בפברואר כבר היינו שם. עברנו תהליך קבלה ליישוב, ראיון הקבלה נערך באחד הערבים בגן הילדים בליבנה, לא שאלו אותנו יותר מידי שאלות, שאלו אותנו אם יש לנו סכום כסף מגוחך כלשהו, מגוחך גם לימים דאז, ענינו בחיוב ושאלנו האם עלינו להמציא מסמכים מהבנק? לא, לא, לא, רק שאלנו.

ומה עם החברים?

החברים שלנו לא הגיעו לכאן בסופו של דבר...

התאהבתם ביער?

נגה: אני לא מתלהבת מהיער מעשה ידי אדם, אנשים באים ומתלהבים מהיער...

מוטי: אני מאוד אוהב את היער ומכיר אותו היטב, אני מטייל בו מידי שבת, אני והכלבים כבר שלושים שנה. היער הוא מדהים, היער משתנה כל שבת מחדש.

כמה משפחות הייתם במחנה יתיר?

מחנה יתיר יכול היה להכיל לכל היותר 30 משפחות, הגרעין המקורי מנה 30 משפחות, אבל כשאנחנו הגענו עוד דיברו על אנשים שכבר לא גרו שם. הייתה תנועה ערה וסיפורים מעניינים.

מסתבר שעוד בתחילת הדרך הגרעין עבר גלגולים ושינויים, עד שבקיץ 1989, עלו ליישוב הקבע 24 משפחות.

כשהגענו לליבנה, לא ידענו שכמעט מייד יוצאים לתהליך בנייה ולא היינו מודעים למיקום יישוב הקבע ועוד המון דברים שלא נאמרו לנו בשום שלב. להוציא איש מקסים עובד הסוכנות היהודית שהייתה לו עין מצוינת, ורק שאל אותנו אם נפלנו על הראש שאנחנו באים ליישוב, והוא פירט לנו שלל מצבים מורכבים ביישוב קטן. לא תיארנו לעצמנו אלו דברים יכולים לקרות, אבל אנחנו לא באנו בגלל אנשים, באנו בגלל עצמנו... כשהתחילו לצאת לבנייה, משפחות רבות ירדו. ויכוח אחד שזכור לי היטב היה על היכן ייבנה יישוב הקבע.

קבוצה אחת רצתה במיקום שלנו הנוכחי, וקבוצה אחרת רצתה על גבעה יפה מאוד, מעל מחנה יתיר, שהיום נטוע עליה כרם.

הייתה טענה שהקרן הקיימת לא תאשר כריתת עצים ביער, ואז היישוב בשטח ההוא - יהיה קטן מאד - וזה לא אפשרי, הוא לא יוכל להכיל את כמות המשפחות המתוכננת ביחד עם מבני הציבור ואנחנו תוכננו להיות יישוב של 250 משפחות. בסופו של דבר היישוב קם במקום הנוכחי, ובסופו של דבר גם כאן כדי לבנות את אחת השכונות החדשות גילחו יער.

מוטי: נשארנו 9 משפחות, ואני הצעתי שנקפיא את הכל, נבנה גרעין של שלושים משפחות ונעלה ביחד שלושים משפחות, אבל המציאות הכתיבה לנו קצב אחר.

נגה: היה לחץ אדיר של המוסדות, ואז קלטו משפחות תוך כדי תנועה, תוך כדי בנייה. ליישוב הקבע עלו 24 משפחות.

מוטי: הכל היה דחוף ותוך כדי תנועה, והחלטות מעכשיו לעכשיו היה דגש גדול על בניית יחידות דיור, פחות על התשתיות. היום אנשים מדברים על שני מקומות חניה לבית, בימינו המסלעות שקיבלנו היו לא-מסלעות ובכל פעם שיורד גשם היו מתפוררות וכל הבוץ נכנס.

מתי הגעתם ליישוב הקבע?

מוטי: קיץ 1989 עלינו ליישוב הקבע - שוב, בדחיפות. היה צורך ליישב את הבתים - שהיו מוכנים כבר אבל כל המסביב עוד לא הושלם. קצת לפני כן, באחת השבתות הגיע הודעה מהשומר הבדואי שהיה כאן, שהחברה מסמוע דורשים להיכנס לפה ולהרוס את הבתים ואז הוחלט שדחוף חייבים לעלות וליישב את הבתים. פחות מחודש אח"כ היינו פה שלוש משפחות ובמהלך אותו חודש היישוב אוכלס ב-24 משפחות. אני זוכר שלא היה פה כלום - היו בתים, התשתיות מסביב עוד לא היו קיימות. בוססנו בבוץ, והיינו שולחים את הילדים עם שקיות על הנעליים ומוודאים שיש להם בתיק זוג נוסף של שקיות. גם הכביש של מיתר לא היה קיים, אנחנו בכל חורף היינו נתקעים בדרך לליבנה בוואדי, עשרות רכבים שבקו חיים.

חלוצים

נגה: אני לא מרגישה חלוצה, אני נכדה של חלוצים. אני לא מדברת על זה בתור נוסטלגיה, אבל זו בעיניי חוויה חשובה ומכוננת. אני לא יכולה לומר שאני מרגישה כמו הסבים והסבתות שלי שהגיעו לארץ ישראל, אין מה להשוות: מאחורינו עמדו הסוכנות, התנועה המיישבת, מדינה שלנו, צבא שלנו, היה לנו הכל. ובכל זאת יש כאן את הראשוניות של הקמת יישוב חדש, במדינה שכבר קיימת לשמחתנו הרבה.

מוטי: זו הכרה מרגשת שכל מה שאתה עושה קם חדש, וכל מה שתעשה - יהיה, ומה שלא תעשה - לא יהיה.

מה היה מיוחד בחיי הקהילה ביישוב בתחילת דרכו?

מוטי: פעם כשהייתי נתקע עם האוטו, או שהיה קורה משהו, הייתי יודע שאני יכול לדפוק בשעה שתיים בלילה למשפחת סולומון והוא היה קם ויוצא ועוזר לי.

נגה: היינו מאוד ערבים זה לזה, הייתה גישה קהילתית; הקהילה משתתפת בכל, מתחלקים במה שיש, גם בנטל. אפילו מימנו מונית שתעלה מבאר שבע ליישוב בשעה 15:00, כשאין אוטובוס חזרה הביתה, עבור 4-3 אימהות כדי שיספיקו לאסוף ילדיהן מהמעון. כשהיינו מעט משפחות, היו מוכרחים לדאוג האחד לשני, הקירבה הפיזית גם עזרה בזה מאוד.

מוטי: לא היה דבר כזה שמישהו לא עוצר בטרמפיאדה, ויותר מכך - כל מי שהיה עולה מבאר שבע, היה עובר בנקודה מוסכמת על כולם - ואוסף את מי שמחכה שם.

נגה: ככל שהקבוצה קטנה יותר, האחריות המוטלת על הפרט בקבוצה הייתה גדולה, שיתוף הפעולה היה צריך להיות גדול.

מוטי: מעבר לכך, הכל היה כמו היום: תרבות, אסיפות חברים. אבל אולי בגלל שהיינו מעט, הכל נראה המוני יותר מהיום - לא היה קיים דבר כזה שיש אירוע יישובי ולא כולם באים.

נגה: אנחנו לא היינו מגיעים לאירועים שמתקיימים בשישי בערב או כשחגגו את השנה האזרחית החדשה, בגלל זה לא הצלחנו להציל את ארתור.

מוטי מתפקע מצחוק ואני מסתקרנת, ומגלה שלמעשה, הסיפור של ארתור הוא קומדיה טראגית של טעויות ושל אנשים שלקחו את החיים ביער טיפה רחוק מידי. ארתור היה חזרזיר קטן שנתרם ע"י קיבוץ להב לפינת החי של קיבוץ הר עמשא. ארתור ברח מפינת החי והגיע למחוזותינו (אורוות מחנה יתיר), נתפס ע"י נערים בוגרים מהיישוב, ובגלל שהם החליטו שאולי זה חזיר בר, אמא שלו עלולה להגיע והיא בטח הרבה יותר מסוכנת. כך נחרץ גורלו של ארתור, ערב השנה האזרחית החדשה. כשהסיפור התברר, יצאה ידיעה בעיתונות: "גרעין של גוש אמונים הרג חזיר בערב סילבסטר".

היו לכם עוד מפגשים מעניינים עם עולם החי?

נגה: אני ראיתי פעם אחת ויחידה בכל שנותיי כאן - קרקל, סיפרתי לאחד השכנים, שעובד ברשות שמורות הטבע והוא התפלא מאוד וסיפר לי שהתנים חיסלו את אוכלוסיית הקרקלים באזור. בהזדמנות אחרת, יצא לי לראות נשר במלוא הדרו, ממש לפני הפנייה ליישוב.

מה אתם יכולים לומר על הקהילה? החיים ביישוב?

יש כאן קהילה, אי אפשר להתעלם מזה, נכון שיש חברים פעילים יותר מטבע הדברים, כי יש להם ילדים במסגרות והרבה עניינים שהם חשובים להם עכשיו, בשלב הזה של החיים. יש כאן אנשים בודדים או מנותקים, אבל יש גם חיבורים בין אנשים ויש כאן גם זהב על השבילים.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד