מסעה של רונאל ברק מדרום אפריקה למצפה יאיר ומנצרות ליהדות
נולדתי בפרטוריה שבדרום אפריקה. אחרי נישואינו עברנו לגור בקרוגרסדורף, עיירה ליד יוהנסבורג. התגיירנו ב
-20 באוקטובר 2012 ואז גם עשינו עלייה. הגענו לארץ עם ארבע מזוודות ב-20 ביוני 2010 והתיישבנו בסוסיא.אני לא יודעת אם אי פעם ממש החלטתי להתגייר. נלקחנו למסע בגלל שהייתה לנו תשוקה לעבוד את אלוקי ישראל. ה' הביא אותנו קודם כל אל התורה ושם הבנו שהמקום לקיים את התורה הוא ארץ ישראל. כשביקרנו לראשונה בישראל ב-2009, הבנו שיש כאן עם ושאנחנו רוצים להיות חלק ממנו.לדבר עם ה'
לפני הרבה שנים, כשעוד היינו בדרום אפריקה בתחילת תהליך ההתקרבות ליהדות, יוסף עוד לא היה מחויב לחלוטין לתהליך, והכול היה עדיין מאוד מאוד קשה בשביל שנינו. באותה תקופה, בבוקר אחד, הבנתי שה' עומד להביא אותנו לישראל. זו הייתה הבנה מאד גדולה בשבילי, שלא יכולתי לדבר עליה עם אף אדם, כי היו חושבים שאיבדתי את דעתי. אז הייתי שקטה
, ובמשך תקופה ה' ניסה להעביר אליי את המסר הזה. אני הקשבתי ושמעתי, והכנתי את עצמי לקראת המעבר לישראל. הזמן נמשך ואני התחלתי לדאוג לילדים שלי בתוך התהליך המהפכני הזה. אז באותו בוקר ישבתי על המיטה והתפללתי לה'. אמרתי לו: "אני צריכה שתתן לי משהו. שתתן לי הבטחה. אם אני אקיים את הצו שהנשמה שלי מצווה עליי, תבטיח לי שתהיה עם הילדים שלי". הרגשתי אז צורך לצאת החוצה לגינה. יצאתי דרך דלת המטבח שלי, לגינת התבלינים. ראיתי להפתעתי שלפטרוזיליה יש זרעים ולפתע הכתה בי העובדה שלפטרוזיליה לוקח שלוש שנים לייצר זרעים. אמרתי לה': "אני שומעת את המספר הזה - שלוש, כמספר ילדיי. ושאתה תהיה עם כל אחד מהם ותוציא מהם זרעים". המשכתי בדרכי לתוך הגינה והגעתי לבריכת הדגים שיוסף בנה. התיישבתי ליד אותה בריכה וראיתי שלשלושת דגי הזהב ישנם מיליוני דגיגים חדשים. גם זו הייתה אמירה של ה' אליי: "זה בסדר. שלושת הילדים שלך יהיו בסדר ויתרבו כמו דגי הזהב האלה".סיפור העצים
ישבתי על סלע וראיתי לידו עץ קטנטן יוצא לו מבין הסלעים. זה היה עץ שיטה, אותו העץ אשר ממנו בונים את המשכן, שצמח לו בר
- ללא שתילה. ידעתי באותו הרגע שזה העץ שלי. ביקשתי מה' שייתן לי פסוק עבור העץ הזה והוא הגיע אליי: "והיה כעץ שתול על פלגי מים". ישבתי על הסלע ואמרתי לה': "אם נתת לי כאן עץ שהוא שלי, אני יודעת שיש בגינה הזאת עץ לכל אחד מבני משפחתי". אז התחלתי ללכת בגינה. קודם כל, הגעתי לעץ של יוסף, עץ שיטה בגובה 30 ס"מ שהיה צמוד לשער הגינה, והפסוק שהגיע אליי היה מתוך אשת חיל: "נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ". כל כך שמחתי והלכתי לחפש את הילדים. הגעתי מהר מאד לשתי הבנות. משני צידי מדרגות יפהפיות שיוסף בנה, היו שני עצי שיטה קטנטנים, משמאל ומימין. ובאמת, אחת מבנותיי ימנית והשנייה שמאלית. אמרתי תודה לה' והלכתי לחפש את העץ של יהודה. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אותו. התיישבתי על המדרגות ובכיתי.בבית הייתה האישה שעבדה אצלי ואף הייתה חברה קרובה שלי והיא קראה אליי:
"כנסי הביתה, למה את יושבת שם ובוכה?". אמרתי לה: "אני לא נכנסת עד שה' ייתן לי את העץ של יהודה". בשלב הזה בחיינו, יהודה היה בקושי הכי גדול. הוא היה במקום לא טוב, בן 16 ומאד מבולבל. הוא היה אומר לי: "אמא, אני לא מבין מה את עושה". מכיוון שאני הייתי אומרת לו שכשהוא יוצא מהבית שלי הוא לא צריך לשמור שבת, אבל כשהוא נכנס לבית שלי, כאן מתקיימת שבת. והוא צריך לכבד את זה. אז הוא לא נכנס למרחב הזה ככה. אסור היה לו לאכול מה שאינו מותר. הוא היה הולך לבית ספר, היה מוזמן לבתים של חבריו, והיה נתון כל הזמן בקונפליקט. ואני ראיתי את זה קורה בתוכו וידעתי שהוא עובר תקופה קשה. ולא הצלחתי למצוא את העץ שלו. אז ישבתי וישבתי ובכיתי. ושוב קמתי לחפש אך שוב לשווא ונעשיתי מאד מתוחה. הבנתי שאני מחפשת במקום הלא נכון אז התחלתי לחפש בשולי השטח שלנו. ושם מצאתי את העץ של יהודה, על גבול השטח שלנו. הוא יצא מתוך סלעים והיה העץ הגדול ביותר מבין כל אותם עצי המשפחה.כשעזבנו את דרום אפריקה, כל אחד מהעצים הללו סיפר לי את סיפורו. העץ שלי סבל הכי הרבה תחת ידיו של יוסף, בעלי. יוסף לא ידע את סיפור העצים והשמעתי לו אותו רק ממש לפני שעזבנו. הוא היה מקצץ ומקצץ בעץ שלי כדי שלא יפגע בבית ויצמח ישירות למעלה. אני הרגשתי באותה תקופה כאילו חותכים בי, והייתי אומרת לה':
"יוסף לא שומע את מה שאני מנסה לומר כי אני עוד צריכה תיקון, חיתוך. יוסף לא שומע כי אני עוד צריכה לתקן". וה' היה מראה לי מה אני צריכה לתקן.העץ של יוסף לא היה הגדול ביותר אך היפה ביותר. הוא עמד שם, בכניסה, וכל שנה הצמיח מיליון פרחים צהובים קטנטנים. אם עברת בשער, היית נעמד בצל העץ הצבעוני והיפהפה הזה. העצים של הבנות היו מאד מעניינים. גם אותם יוסף קיצץ הרבה כי הם היו כל כך קטנים. הם צמחו עד לגובה שלי בערך ואז החלו להישזר זה בזה. כשנעשיתי יהודייה, למדתי על השמאל והימין, הדין והחסד, שאם אנו מאזנים בניהם אנו מקבלים תפארת. וזה היה העץ של הבנות
- שני עצים שזורים זה בזה.העץ של יהודה היה הגדול ביותר, פשוט עצום. ומה שהיה מעניין היה שהעץ הזה סכך על הגינה שלנו ועל הגינה של השכנים שלנו. ותמיד הבנתי את זה בכך שיהודה יהיה מסוגל להבין את הלב היהודי וגם את לב העמים. ובאמת יש לו את היכולת הזאת, להבין את שניהם.
וזה סיפור העצים שלי.
והיו לעץ אחד
כאשר יהודה קיבל את אות ההצטיינות ביום העצמאות, ישבתי בטקס, מתחת לעץ זית. ישבתי תחתיו והוא המטיר עליי מטר של פרחים. ליוסף שישב לידי יש אלרגיה לפרחים הללו אך אני אמרתי לו
: אני יושבת כאן. ה' נותן לי את כל הפרחים האלו ואני יושבת כאן ונהנית מהם. וכאן חזר אלי סיפור העצים. סיפור שנזכרתי בו ושנמשך גם כשהגענו לארץ, לסוסיא, ותושב המקום נתן לנו עץ זית. עץ אחד. כאן למדתי את אחד השיעורים הגדולים שלי ביהדות, שיעור שהבנתי עוד יותר כשיהודה קיבל את אות ההצטיינות מהנשיא: הכל אחד. אנחנו עם אחד, אשר עובד אל אחד ואנחנו כולנו אחד. ועכשיו אין לנו חמישה עצים קטנים, אלא עץ זית אחד. כי אני באמת מרגישה שאנחנו עכשיו, כמשפחה, אחד. אנחנו ביחד. ואני רואה את זה אצל כל אחד מילדיי, אפילו שקשה להם מאד. אני רואה, בכל זאת, שהם נאבקים על מטרה גדולה. על חיבור לה'. זה מאבק טוב. עכשיו כולנו עץ אחד ואני ממש מרגישה את זה. וכולנו יחד בחווה הזאת. ה' הביא את כולנו לכאן וזהו נס. זו ברכה למצפה יאיר שאנחנו כאן. יהודה בנה כאן את ביתו ואני כאן עם נכדיי. אנחנו פשוט עץ זית אחד גדול ועץ הזית הזה המטיר עלי פרחים בזמן שהבן שלי לחץ את יד נשיא המדינה ואת יד ראש ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבל את פניו בשפה הדרום אפריקנית - אפריקנס. כשראש הממשלה פנה אל יהודה ושאל אותו באפריקנס מה שלומך, שמעתי את ה' אומר לי: "זה בסדר שאת נאבקת עם השפה. זה בסדר שזה לא קל לך. זה בסדר כי אני מוריד עלייך פרחים".ה' איתי מהרגע שנולדתי
הגעתי למצפה יאיר בגלל הרבה סיבות, אך באמת, בגלל שכאן הנשמה שלי נושמת. אחרי ארבע שנים בהן גרנו בסוסיא, התיישבנו וחשבנו על החלום המקורי שלנו. הרגשנו שסוסיא זה יישוב מבוסס ומיושב שלא זקוק לנו. מצפה יאיר היה בדיוק המקום הנכון בשבילנו. בעצם, התחברנו למקום הזה כבר מההתחלה. היינו עולים למצפה יאיר ונעמדים מול הנוף, ממש מאה מטרים מהחווה, בלי לדעת על קיומה ומדמיינים איך זה לגור במקום כזה. כאן אני יכולה. אני יכולה פשוט להיות. וכנראה המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו ממצפה יאיר זו החווה. אני לא חושבת שהתחלנו לגעת אפילו במהות ובגודל המקום הזה. זה גדול יותר מאיתנו. אנשים מגיעים ועוד יגיעו לכאן רבים ויתחברו עם ה'. זה כבר קורה ומגיעים לכאן מכל הארץ והעולם.
אני מביטה אחורה ויודעת שה' היה איתי מהרגע שנולדתי. הוא צעד איתי. ובדרכו הטובה הוא ידע שאני צריכה להתגייר ולהגיע למצפה יאיר. אני יודעת שזו הברכה שלו אליי. יש בתוך הסיפור שלי כל כך הרבה סיפורים. הוא כבר לא אותו סיפור שגיליתי את ה' ושרפתי את עץ חג המולד. כמובן שגם זה היה. אבל הפרט הענק הזה, שה' צעד איתי, את זה אני רוצה לחלוק. כשרק הגענו לכאן, לא יכולתי לדבר על זה. לא יכולתי לספר את סיפור העצים, שה' הראה לי וכיוון אותי וסיפר לי את כל זה. אנשים היו חושבים שאני משוגעת. פחדתי מזה. אבל עכשיו אני מרגישה פתוחה לספר את אותם סיפורים שבתוך הסיפור. כי זה בזה אני באמת רואה את ה'. איך שהוא לקח אותנו בפרטים הקטנים. הוא לא סתם שלף אותנו מדת אחת והנחית אותנו בדת אחרת. לא. הוא לקח אותנו באופן האצילי ביותר, מהמקום הכל כך יפה שהיינו בו בדרום אפריקה. זה לא שלא היה לנו טוב בדרום אפריקה וחיפשנו לשפר את מצבנו. היו לי חיים מאד טובים והייתי שמחה. אך היה עניין אחד מעל הכל. האל שאותו עבדתי רצה שאגיע לכאן. וידעתי שזה הדבר הנכון בשבילי.
לא החלפתי את האלוקים שלי. ראיתי מסכה שהיא עבודה זרה. ה' הסיר את המסכה וזו הייתה המתנה הגדולה. ההתגלות. כי עכשיו אני יודעת שלעולם לא אדע אותו. הוא גדול מדי. וזה נותן לי שלווה, העובדה שאני לא יכולה להבין אותו. אני יכולה להבין אותו ברגעים ובמצבים מסוימים, כמו כשאני יושבת מתחת לעץ והפרחים מומטרים עלי. ואני נפעמת, כמה מיוחד הדבר הזה, שה' הביא אותי לשבת בדיוק מתחת לעץ הזה והפרחים נופלים עלי בזמן שבני מקבל את האישור הגדול הזה. זה הפרט של אלוקים בתוך הסיפור. בתור נוצרייה הפרט הזה היה קטן, אך עכשיו הוא פתח את התמונה והפך אותי לעם. עץ אחד. לא חמישה או שמונה עצים כפי שאנו היום עם כלתי ונכדיי. אלא כולנו עץ אחד בגינה שלי. וזה טוב. וזה הכול.
וזו הברכה הכי גדולה שלי. האחדות של ה'. שהוא אחד איתנו ואנו אחד איתו. אני חושבת שתמיד הבנתי את זה. אבל היהדות חשפה את זה וגילתה את זה בפניי. ואני רואה את זה ביהודה. ליהודה יש יכולת לחיבור לה' בכל דבר. באופן שבנה את ביתו ובאופן שקיבל את אות החייל המצטיין מהנשיא. "זה הכול מה', אימא", הוא אומר לי. נחכה ונראה מה יהיה, כי זה מה'.