אבי ואריאלה בר מאיר - כרמל

תספרי לנו אריאלה, איך בכלל הגעתם לפה?

האמת לא מיד הגענו לכאן, זה קצת ארוך. לפני 39 שנים באזור הר חברון לא היה כלום, לא היו ערבים כמו היום, האזור היה מאוד שומם, חוץ מכמה מבנים בודדים עד קריית ארבע. גרעין יתיר ישב במחנה יתיר, אבל חוץ מהם לא היו יהודים באזור. המצב הזה הביא לכך שהתגבש גרעין התיישבותי בישיבת ניר בקרית ארבע, האידיאל היה להקים יישוב חקלאי מתוך אידיאל של עבודת האדמה ויישוב הארץ ולחזק את קריית ארבע על ידי יישובים באזור, כך שקרית ארבע תהיה המרכז. כמו כן, ליצור רצף התיישבותי בין קריית ארבע לערד. הגרעין נקרא גרעין זיף והכוונה הייתה להקים את היישוב על הגבעה ליד צומת זיף. כשהיינו מאורסים הייתה הנחת אבן פינה עם הרב ליאור והרב ולדמן על הגבעה ליד צומת זיף.

בקבוצה שהתגבשה היו צעירים רווקים וכמה זוגות נשואים. המחשבה הייתה להקים יישוב חקלאי מתוך אידיאל של יישוב הארץ. היה צורך לקבל הכשרה חקלאית ולכן כמה רווקים ירדו לעצמונה בסיני ללמוד חקלאות והשאר נשארו בינתיים ללמוד בישיבה.

לאחר תקופה קיבלנו בשעה טובה אישור לעבד חלקות ליד ערד ולכן כל הגרעין (זוגות ורווקים) עזבו את הקרייה ואת עצמונה ועברנו לגור בערד. גרנו כולנו באותה שכונה בערד וזה התנהל כיישוב שיתופי- עירוני, הגברים היו נוסעים כל בוקר לעבודה בגד"ש ואפילו כמה נשים עבדו איתם בשדות באותה תקופה, בשבתות היינו אוכלים סעודה שלישית משותפת. בכרמל הייתה באותו זמן היאחזות נח"ל ולאחר שנה בערד קיבלנו אישור לאזרח את היאחזות הנח"ל בכרמל (ולא את זיף כמתוכנן).

בהתחלה קיבלנו קרוואנים, כל משפחה חדר אחד וחדר האוכל היה משותף. לאחר 3 שבועות עברנו לבטונדות שבנו בדיוק עבור היאחזות הנח"ל. אלו היו מבנים שמותאמים לחיילים ולא למשפחות. למשל, לא היה מטבח, החדרים היו נפרדים זה מזה והיה צריך לעשות פתח בין חדרים כדי שזה יהיה בית. אנחנו קיבלנו מבנה שהיו בו 2 חדרים בשני הצדדים ובחדר האמצעי היה שירותים ומקלחת. בהמשך הצטרפה משפ' טייכמן שגרה מולנו עם 3 חדרים בלי שירותים, אז המקלחת והשירותים היו משותפים. כל פעם שהיינו צריכים בלילה לשירותים, קיווינו לא לפגוש את השכנים, זכורה לי גם שטיפת הכלים המשותפת במוצאי שבתות כחוויה נחמדה.

כשעלינו היינו 11 משפחות מהן נמצאות היום ביישוב משפחות אדלר, ברונר, מנדל, קרה, שטרן ורון צוראל ז"ל שהיה עדיין רווק. לאט לאט הצטרפו עוד ועלינו ל- 15-20 משפחות.

במצב כזה של יישוב קטן היינו מוכרחים להתחשב אחד בשני. למשל, קיבלנו החלטה שהיישוב לא יישאר בלי מניין בשבתות וחגים. על לוח המודעות הייתה רשימת "אורחים / פורחים", שם נרשמו מי שתיכנן לנסוע או אורחים צפויים. היה צריך לעשות תורנות על כל יציאה לשבת, אי אפשר היה להחליט בספונטניות שנוסעים, צריך להודיע מראש. מי שנסע שבת שעברה לא נוסע השבת.

מצאנו את עצמנו זוגות צעירים שרק התחתנו וכבר עושים ליל הסדר בבית, זכור לי איך עשינו ביחד כל היישוב קניה מרוכזת של כלי פסח.

ההורים חשבו שזו הרפתקה של מחנה קיץ שתחלוף במהרה. היו כל הזמן שואלים: "מתי אתם חוזרים?", הם לא חשבו שיצא מזה משהו. דאגו מאוד אם נצליח ומה יצא מזה, היה להם קשה גם המרחק. לאט לאט הם ראו שאנו נשארים והבינו שזה לא זמני, והם התחילו להעריך.

האמת, שכמו שההורים לא כל כך האמינו אם היישוב יקום או לא, גם אנחנו לא היינו בטוחים שאנחנו באמת על המפה. זכור לי במיוחד סיפור שהמחיש את העניין: שכשעבדתי במעון ביישוב (מעון רב גילאי כמובן, את המשחקים כל אחד תרם מהבית), יום אחד הגיעה מפקחת המעונות ואני זוכרת איך התרגשנו: "אם מגיעים אלינו מהפיקוח אז אנחנו על המפה, אנחנו קיימים!".

ברור שחברון. היה "שלום", עשינו קניות בקסבה, הסוחרים עמדו שם והזמינו אותנו לקנות. משפחות חדשות שהגיעו לכאן הגיעו עם הובלה מחברון, גברים למדו שם נהיגה אפילו נעלי צעד ראשון לביתי קניתי שם.

רון... רון הגיע כרווק ליישוב. הוא לא הגיע איתנו מהגרעין של ישיבת ניר, אך במהירות השתלב והפך לדמות מרכזית מאוד ביישוב. הוא היה פעיל בוועדות השונות וכמזכיר היישוב. היה קשור לכל דבר. תמיד עם חיוך ורוח טובה ותמיד מוכן לעזור. היו לו המון רעיונות יצירתיים איך לפתח ולקדם דברים. דוגמה ליצירתיות המדהימה שלו: היה ליד הגד"ש - מטע של "אגבות" (סוג של אלוורה) ורון הכין מהצמח הזה עציצים לקישוט ולמכירה. החתונה של רון ועטרה הייתה פה בכרמל, הייתה שמחה גדולה: הובילו אותם על הטרקטור ועגלה ואפילו השכן הבדואי סולימאן הביא להם כבש במתנה. רון דאג לטיפוח היישוב, לגינון. המוטו שלו היה להפריח את השממה. בין היתר, כשעבד בלולים שנמצאים מזרחית ליישוב בתוך ספר המדבר, הוא נטע שם עצים ודאג שהאזור יהיה ירוק.

גם ביישוב יש הרבה נטיעות של רון. חשב על כל הדברים הקטנים שאף אחד לא חשב עליהם, כמו מדידה של המשקעים ביישוב. היה חשוב לו לשמר הכול ולעשות ארכיון מכל הדברים: צילומים, תמונות, החלטות חשובות, עלונים וכו' כדי שיהיה מזכרת לדורות הבאים. רון היה קשור לכולם, זה רק מעט שבמעט, יש עוד הרבה כל כך מה לספר עליו.

הרבה דיונים ואספות חברים פעם או פעמיים בשבוע. זה היה הבילוי החברתי - שבועי שלנו. הכול היה חדש והיינו צריכים להחליט על כל דבר, על כל נושא ונושא, מהדברים הפשוטים ועד דברים ברומו שלך עולם. ידענו שההחלטות שלנו חשובות ויכולות להשפיע גם לעתיד על אופי היישוב שנצמיח.

בנוסף, הרבה דברים היו משותפים: למשל פעם בשבוע יצא רכב לקניות מרוכזות ("ריכוז קניות") לכל היישוב בעיר הגדולה – ירושלים, ת"א או באר שבע וביום יום יצא רכב לקניות מוצרי חלב וירקות בתנובה חברון ובשוק החברוני. משפחות שנסעו לשבת נסעו יחד ב"ואן" היישובי. כל שבת הייתה סעודה שלישית משותפת, בפורים סעודת פורים לכל היישוב, ביום העצמאות טיול משותף ועוד.

זו לא זכורה כתקופה קשה. אמנם התנאים לא היו קלים ונאלצנו לעשות ויתורים על לימודים או על קשר עם משפחה וחברים - זה היה לפני עידן הפלאפונים והמחשבים - אבל היינו צעירים והיינו מוכנים לקשיים מתוך תחושה של שליחות, שברוך ה' קיימת גם היום.

ככלל יש לנו זיכרונות טובים מאז בעיקר הודות לשותפות ולביחד. היינו מוכנים לקשיים: חשמל היה רק מגנרטור. למים החמים היה מתקן חימום, המים הגיעו ממגדל המים, אז הנוהל היה: או שאין מים או שאין חשמל, או שאין מים חמים. אני זוכרת אפילו פעם שנסענו עד קריית ארבע לחברים להתקלח. זה לא היה נעים ולא נח להיות בחושך ובקור, אך לא זכור לי תלונות. זה היה משהו שהתמודדנו איתו.

אנחנו חיים פה, גם אם קצת צריכים להיזהר יותר בדרכים. אנחנו פה, זה חשוב שנהיה פה, כאן הבית שלנו - אז אנחנו ממשיכים את החיים. כמובן שנעדיף שלא יהיו קשים, אבל למדנו שבכל מקום יש קשיים, אבל זה הבית שלנו.

היישוב עבר הרבה שינויים: משיתופי לקהילתי ועוד. אנחנו שמחים מההתפתחות של היישוב. לטעמי, היישוב מעל ומעבר למה שציפינו, כמובן שתמיד יש לאן לשאוף.

הסוד הוא להתייחס בכבוד לכל אדם. לחוש את הצרכים, ואם יש צרכים שמשתנים אז לדעת לשנות. הכול מתוך התחשבות וכבוד הדדי. מה שאפיין את כרמל בכל השנים זה שגם כשהיו ויכוחים סוערים על נושאים חשובים – הם נעשו בכבוד אחד לשני וברגע שהתקבלה החלטה דמוקרטית - כולם קיבלו אותה.

שכל היישובים יגדלו, שנגור פה בשקט ובשלווה, שנצליח להשקיע את כל המשאבים והמרץ שלנו לדברים של בנייה ונעסוק בדברים טובים. ושנמשיך לגדל פה בנים ונכדים מתוך שמחה יחד עם קליטה גדולה בכל ההר.