תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אפריים היבש - בית חג"י

12/12/2018
הגדל

"בשנת העשרים וחמש ליישוב בית חג"י כל משפחה קיבלה ריבוע בד והתבקשה לבטא בו מהו בית חג"י עבורה. רעייתי ואני כתבנו: "חלום שמתגשם". ביתי וחתני, שלשמחתי הקימו את ביתם ביישוב, כתבו על הריבוע של משפחתם: "ממשיכים את החלום". חישבו לרגע איך היה נראה הר חברון אם לכל משפחה יישאר נציג אחד מהילדים להמשיך את החלום ביישובו, או בישוב שכן". כך מספר אפרים היבש, מראשוני היישוב בית חגי, ממקימי מועצה אזורית הר חברון. רגע לפני שצוללים לראיון, מסקרן אותי לשמוע איך אפרים, תושב בת-ים, נקלע בכלל למשימה הציונית החשובה הזו.

מתי ואיפה התחיל הקשר שלך להר חברון?

למדתי בישיבה התיכונית "נחלים". במהלך השביעית הייתי בשבוע ישיבה ב"מרכז הרב", הצטרפתי לחבר ירושלמי וזכינו לשמוע שיעורים מפיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. הרב היה מבוגר, אוירה של הוד והדר אפפה אותו. חדרו היה מלא ספרים ישנים, ישבנו בצפיפות, הקשבנו בדריכות למוצא פיו. באיחור, נכנסו לחדר שלושה בחורים עם נשק ב"הצלב". הרב הפסיק את שיעורו, סימן לשלושה להתקרב אליו. כולם פינו להם מעבר. סידרו להם מקומות ישיבה בסמוך לרב. "מי הם?" – שאלתי בפליאה, "בחורים מישיבת ההסדר בקריית ארבע, הרב מאוד אוהב את הישיבה בקרית ארבע", נעניתי. המעמד הרשים אותי והחלטתי שעלי לנסוע בהזדמנות לישיבת קריית ארבע להכירה. ואכן, בשמינית, שנה לאחר מכן, נסעתי "לשבוע ישיבה" בקרית ארבע עם חברים. לקחו אותנו לסיור בחברון, במערת המכפלה, בשוק החברוני, בקסבה של חברון, לבית רומנו, לבית הדסה, לבית העלמין החברוני. חשתי מיד שזהו מקומי.

הכניסו אותי לחדר ישן בבניין 16, בו היו שתי מיטות. הורו לי על אחת מהן. השנייה נותרה ריקה ואמרו כי היא שייכת לבוגר הישיבה. באמצע הלילה שמעתי קול והתעוררתי. הצצתי מתחת לשמיכה. נכנס לחדר איש גדול, היה זה זמביש, זאב חבר, בוגר הישיבה. ראיתי אותו יושב מארגן את חפציו והולך לישון. בבוקר, כשקמתי, מיטתו כבר הייתה ריקה.

בכל ליל שבת היינו יורדים למערת המכפלה. חברנו חנן קרוטהמר הי"ד היה מרבה לסלסל בקולו. התפללנו ,שמענו את שיעורו השבועי של הרב ולדמן שהשתלב בקולות המואזין. סיימנו בשירה: "ושבו בנים לגבולם". מהמערה יצאנו בשירה וריקודים דרך הקסבה ל"בית הדסה" בחברון, שם ישבו נשות חברון וילדיהם הקטנים בהנהגת הרבנית מרים לוינגר והגברת שרה נחשון.

בשבת פרשת אמור, חודש אייר תש"מ 1980 קרה אסון נורא. החבורה שלנו סיימה באותה עת את השרות הצבאי שלה, ואני המשכתי לקורס קצינים. הייתי אמור לצאת לשבת ולהצטרף בישיבה לחברי. לבסוף שוחררתי מאוחר ולא יכולתי להגיע לשבת לישיבה. עשיתי את השבת בבית הורי בבת-ים. אילנה רעייתי ואני, שאז עוד רק היינו אז חברים, נפגשנו בליל שבת אחרי סעודת שבת. שמענו שהיה אירוע חבלני בחברון ושנפגעו יהודים. ניסינו לנחש במי מדובר, במוצאי שבת שמענו את הפרטים הקשים: ארבעה מחבלים חיכו לחבורה של הישיבה בדרכם לבית הדסה, ירו לעברם אש מטווח קצר מאוד. מהירי נרצחו ששה ונפצעו עשרות: בנרצחים שלשה מחבריי - חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן הי"ד.עם שלושתם למדתי בישיבה, עם שלושתם שרתתי בצבא, עם שלושתם היינו בדיבוק חברים. החבורה שלנו, ששרדה את הפיגוע חלקם עם רסיסים בגופם וצלקות בנפשם, חיזקה את דיבוק החברים. הרעות והערבות ההדדית התעצמו. הייתה זו חברות שנקשרה בדם.

מתי נכנסת לעבוד במועצה?

לאחר הרצח בחברון ופינוי ימית, חזרנו לישיבה בקרית ארבע. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. יצאתי למלחמה. איבדנו במלחמה חברים בוגרים מהישיבה. הייתה תחושה שכחבורה עלינו להמשיך לעשייה משמעותית משותפת. ההכוונה מראשי הישיבה הייתה להמשיך את התורה בחיי המעשה - בחינוך, בהתיישבות, בצבא.

הייתה זו תקופה בה הוקמו יישובים רבים ביהודה ושומרון. הממשלה והמתיישבים הלכו שלובי זרועות. כולנו רצינו להקים יישוב, השאלה הייתה רק – איפה. בשנת 1979 הוקם בהר חברון יישוב ראשון: בית-יתיר במחנה יתיר שבתוככי יער יתיר. בתלם הוקמה היאחזות נח"ל של משקי חרות-בית"ר עוד שתי היאחזויות נח"ל הוקמו בכרמל ובמעון. המרחב שבין קרית ארבע לצומת שוקת החל להתעורר.

משרד הפנים פנה לרון שכנר, שהיה רכז משק בית-יתיר, וביקש ממנו להקים את המועצה האזורית הר חברון. זמביש סייע לצרף אנשים: יוני כהן, המזכיר-גזבר הראשון של המועצה. רון ויוני גייסו מזכירה צעירה למועצה. הם פנו למשפחה היחידה שהייתה בתלם, משפחת מצליח ולקחו את פלורנס מצליח כמזכירת המועצה הראשונה – מאז ועד היום דרכנו שלובות במועצה.

תחילה פעלה המועצה החדשה בבניין 2 בקריית ארבע. הם הגדירו שהמשימה הדחופה ביותר היא סימון קרקעות, איתור שטחי מדינה עליהם יוכלו לבנות יישובים ודאגה לאישורים המתאימים מהרשויות. החליטו לחפש לתפקיד זה "רכז קרקעות". זמביש הכיר אותי, פנה אלי כקצין צעיר שיודע לקרוא מפות וצילומי אויר והציע לי את המשימה. אני זוכר ראיון מאולתר במבנה המועצה, חדר קטן בבניין 2, התקבלתי לעבודה.

המועצה קנתה ג'יפ ראשון בכספי משרד הפנים ועליו נסעתי, טיפסתי על שבילי עפר, על הרי טרשים ובעזרת מפות וצילומי אויר סימנתי גבולות ומרחבי אדמות מדינה עליהם הקמנו את ההתיישבות בהר.

איך הגעתם להקים את בית חג"י דווקא שם?

באותה תקופה התגבשנו בקרית ארבע כגרעין חג"י. היינו חבורה שאיבדה את שלשת חברנו בפיגוע בחברון והתגבשנו כגרעין משימתי לחינוך ולהתיישבות בהר. ממשלת הליכוד החליטה על הקמת שלושה יישובים ביהודה ושומרון: סוסיא, מעלה-חבר והר ברכה. רון שכנר ראש המועצה ששמע על גרעין חג"י פנה אלי כרכז הגרעין בקריאה לקחת את המשימה לאיכלוס סוסיא.

לאחר דיון לילי סוער הוכרע שהגרעין היושב במעון יעלה לסוסיא כגרעין קהילתי עם מספר מצומצם של יחידות חקלאיות, וגרעין חג"י יחפש נקודת התיישבות אחרת. בינתיים, מעשה ההתיישבות המשיך ביתר שאת – המדינה יחד עם המועצה החלו בהקמת היישוב אדורה וחיפשו גרעין ליישב את המקום. בסופו של דבר, אבי ויצמן מקרית ארבע הצליח לגבש חבורה שעלתה לקרקע ואכלסה את אדורה. גרעין חג"י המשיך לחפש את דרכו על ההר.

אורי בראון ז"ל, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, נאמן ההתיישבות בהר, קרא לי לקחת את גרעין חג"י ולאזרח את היאחזות הנח"ל הר מנוח, אבל החבר'ה התנגדו לעלות לשם, המקום לא "דיבר אלינו". חיפשנו מרחבים אחרים. הכרתי את כל הגבעות בסביבה מעבודתי כרכז הקרקעות במועצה. לקחתי את הגי'פ ונסעתי לגבעה 886 שהיום היא בית חג"י. לא הייתה דרך, לא היה כלום בשטח. עליתי לפסגת ההר ממנו תצפית נפלאה לכל מרחבי הר חברון. ישבתי על גג הג'יפ וציירתי שושנת רוחות. נשארתי בשטח חצי יום כדי להתאהב בו. חזרתי לחבר'ה בקריית ארבע לנסות ולשכנע אותם שזהו מקומנו.

לשמחתי חברי הגרעין הסכימו עמי. הלכנו לשכנע את הממשלה להקים נקודת התיישבות במקום. משרד הביטחון קיבל את המשימה להקים היאחזות נח"ל בנקודה. בי"ט בתמוז תשמ"ד 1984 עלינו להר, נטענו עץ והקמנו הבית. עוד בטרם עלה להר חייל מחיילי הנח"ל עלינו שלש משפחות ראשונות מהגרעין לתפוס את ההר והקמנו את היישוב בית חג"י.

 

ספר קצת על עבודתך כרכז קרקעות במועצה

"המטרה הייתה לאתר אדמות שלא נמצאות בבעלות ערבים ולסמנם על גבי מפות. להכריז עליהם כאדמות מדינה ולתכנן עליהם את הקמת ההתיישבות היהודית. בשלב הבא יש להשיג את אישור הממשלה להקמת היישובים, להכין להם תכניות מתאר ולהקים אותם. עבדתי עם הגברת פליאה אלבק ז"ל, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, הטיל עליה את האחריות לסימון קרקעות המדינה.

זכינו לימים גדולים שהנהגת המדינה הייתה אתנו. כל תכניות המתאר של היישובים היום נסמכות על החלטות הממשלה דאז. בממשלה הייתה ועדה מיוחדת לענייני התיישבות ישבו בה שרים שהחליטו על הקמת היישובים. אנחנו הכנו את התשתית הקרקעית לוועדה ועד היום ההחלטות הללו משמשות אותנו בכל אשר נעשה. עשינו עבודה לדורות.

הבירוקרטיה הייתה אז הרבה יותר פשוטה: בשלב ראשון יצאתי לאתר בעיניים מה טרשי ומה לא. העליתי את הממצאים על מפות. בשלב השני ערכתי "סקר אדמות". בדקתי בספרי המקרקעין מתקופת התורכים, הבריטים והירדנים האם הקרקעות הללו רשומות על שם אנשים פרטיים. המשרד של מנהל מקרקעי ישראל בחברון אגר את המידע על האזור כולל מפות עוד מימי התורכים.

אחרי שסיימתי את הסקר, נסענו פליאה אלבק ואני לראות בשטח את האדמות שעליהן אין קושאן. נסענו יחדיו בג'יפ, בידנו תצ"א ומפות בקנ"מ 1:50.000 עליהם סימנו את השטח בעיפרון מיוחד.

במשרד של פליאה העברנו את הסימון למפות ופליאה כתבה את חוות דעתה המשפטית. היו ויכוחים על כל תג של קרקע. כל ספק הוכרע לחומרה. כל חוות דעת של פליאה חויבה לעמוד במבחן בג"ץ ושם אין הנחות. פליאה הייתה סמכותית וביקורתית, דעתנית ודייקנית. אוהבת הארץ. היא הייתה הסמכות העליונה בנושא המקרקעין ועל-פיה נשק כל מעשה ההתיישבות.

לא פעם עסקנו ברכישת קרקעות מבעלים ערביים, במטרה לקבל שטר קניין ברור שיאשר את זכותנו על הקרקע. השקענו שעות ארוכות ואנרגיה רבה, ובסופו של דבר קנינו במלואם מספר קטן של אדמות: בשמעה, בעתניאל, וחלקת קרקע ליד אפרת.

כדי לעשות עסקאות כמו שצריך, נשלחתי ע"י רון, ראש המועצה, ללמוד ערבית. הייתה לי גישה חופשית לראש עיריית חברון, ישבתי בלילות בביתו של ראש עיריית יטא, ומוכתרים אחרים בסמוע ואדנא, אקדח קטן בחגורתי ומסירות עצומה למשימה בליבי. עבודתי בקרקעות הובילה אותי לעיסוק מרתק בתכניות המתאר ליישובים: לחלומם, לציורם, להכנתם בחטיבה להתיישבות ולאישורם במסדרונות המינהל האזרחי בבית אל.

את הישובים צריך לחבר בכבישים. כמו רשת הדיג שתוביל ממקום למקום. וכך זכיתי להכיר את מתכנני הכבישים ולהיות שותף עמהם בתכנון של כבישים שלעיתים נראו כפנטזיות. לימים החלומות התגשמו וההר הלך והתפתח ביישובים, בכבישים. זכיתי להיות בפריצת הדרך לעומרים, לבית חג"י, לעתניאל, לאדורה, לסוסיא, למעלה חבר ועוד. אי אפשר לתאר במילים את התחושה של פריצת דרך אל הר טרשים קרח. כמו תינוק שמקבל צורה בבטן אמו. פתאום נוצרת צורת הדרך, פתאום רואים שלד של יישוב, פתאום השטח מקבל צורה חדשה, יישוב נולד, כביש נולד.

אני אומר אלף פעמים "מזמור לתודה" על כך שזכיתי להיות חלק מהמהלך החשוב הזה, של שיבת עם ישראל לארצו. להיות שותף עם אל לבניין ההר. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד