דוד עמר - אדורה
"חבר לחץ אותי להגיע לכאן. אמר לי
– 'תבוא תראה את היישוב, בלי התחייבות. תבוא שבת אלי לארוחת צהריים'. אז באנו, ראינו, ותוך חודשיים כבר הייתי ביישוב. היו רק קרוואנים. שבת, יום אביבי, כל המדשאות ירוקות, הכל פורח, זה אחרי שהתקבלנו ליישוב בבקעה והיינו אמורים לעבור אליו, ירדנו מזה ואחרי חודשיים עלינו לאדורה."וידוי קטן: הפעם האחרונה שהייתי באדורה הייתה לפני חמש עשרה שנים בערך. לכן, כשנכנסתי ליישוב על מנת לראיין את דוד עמר, עצרתי לרגע את הרכב במקום, למראה שנגלה לעיניי אחרי השער. אחר-כך המשכתי לנסוע לאט מאוד, כדי לא לפספס שום פרט מיצירות האמנות שמעטרות את שני צידי הכביש. שורות של פסלים עשויים מגרוטאות מתכת, צבעוניים, מעניינים ושמחים. לא הייתה קליטה בסלולרי, ולא הצלחתי להשיג את דוד כדי לקבל הוראות הגעה, כך שפשוט המשכתי לנסוע ברחבי היישוב. עוד לפני שראיתי את השלט "משפחת עמר", ידעתי שזה הבית. אותה יד פיזרה מחוץ לבית זה יצירות אמנות נוספות, והשקיעה בגינון. מצאתי את דוד יושב בפרגולה בכניסה לבית, עם הנכדים.
דוד הוא ממקימי היישוב אדורה. הוא, אביבה אשתו ושני ילדיהם, הגיעו ליישוב הצעיר בשנת 1988. הם היו המשפחה העשירית. דוד במקור מקרית גת, שם הוא גם עובד כבר שלושים וחמש שנים בחברה כאיש מכירות. בתשע השנים האחרונות הוא לקח על עצמו משרה נוספת: איש תחזוקה וגנן ביישוב. אם אתם רוצים לראות איך חזון, אהבה וחריצות של אדם אחד יכולים לשנות יישוב
– כדאי שתיכנסו לרגע לאדורה. אבל אל הנושא הזה עוד נחזור בהמשך. עכשיו, נתחיל מההתחלה. מהסיפור של דוד:"תראי, אני לא אידאולוג. אבל ברגע שאני מתחבר למקום, צריכים לגרד אותי עם שפכטל. לפעמים יוצא לנו לשוחח עם חברים
– עוזבים, לא עוזבים, והיו לנו כאן הרבה משברים, הרבה משפחות קמו ועזבו. היינו 78 משפחות וירדנו ל-24 ואנחנו החזקנו מעמד. אמרנו, זה הבית שלנו, נעבור כאן את כל המשברים, ועברנו. ברוך ה', היישוב מונה היום כמעט 100 משפחות מגוונות – אקדמאים, רכזים, מחנכים".זה ממש לא אותו יישוב שהקמתם, בעצם.
"לחלוטין לא אותו דבר. השתנה. האדמה אותה אדמה, הבתים אותם בתים אבל סוג האוכלוסייה השתנה, אין מה לעשות. מהגרעין המקורי של העלייה, נשארו שלוש משפחות. השאר, בין כל הוותיקים, אנחנו אולי 7 משפחות שנשארו. השאר, כולם, באו אחר כך. קלטנו משפחות כיפה סרוגה, בואי נקרא לזה ככה, לומדים להסתדר איתם, הם לומדים להסתדר איתנו. אנשים באו לחיות ביחד והם יחיו ביחד, אחד יכבד את השני, אחד יעזור לשני, כל אחד יכבד את עצמו
– הוא דתי, מתפלל, ואני נוסע בשבת. אל תפריע לי, לא אפריע לך. בתחומים מסוימים.ואם נחזור ל-88...
הייתה בעיה בגנים, לא היה מקום בגנים, היינו צריכים להסיע את הילדים לקריית גת. לקחנו אותם בבוקר לגן בקרית גת והחזרנו אותם בצהריים. לא הכל היה דבש בהתחלה. היינו יישוב קטן, וגם לא היו מספיק ילדים, אז לא היו לנו הסעות ולא חוגים. זאת הייתה הישרדות. היינו ארבע משפחות, מתלם ומאדורה, שעשינו תורנות להוריד את הילדים לקריית גת לחוג קפוארה. הרבה שנים עברו והיום המצב הוא אחר לגמרי - היום אדורה זה יישוב חזק, יישוב בריא, עם מגוון של אנשים. בעיניי
– אדורה זו פנינת ההר".אביבה מצטרפת אלינו לשולחן שבמרפסת: "היו משברים. אחד מהם אני זוכרת היטב".
דוד: "ה-משבר באמת היה הפיגוע של שנת 2002. לא יודע אם להגיד שזה קרע את היישוב, אבל הוא יחסית קבר, גמר את היישוב לתקופה מסוימת. כפי שאמרתי לך, היינו 78 משפחות לפני הפיגוע. חודשיים לאחר מכן ירדנו ל-28 משפחות. את שמה לב מה שאני אומר? אנשים, למחרת, קיפלו את הזנב ועפו".
זה יישוב רפאים.
אביבה: "תתארי לך שאנחנו ניתקנו תאורת רחוב. היו רחובות שלמים שלא הייתה בהם תאורה".
דוד ואביבה חוזרים שניהם יחד אל הימים הקשים ההם: "היו רחובות רפאים. גן השעשועים לא היה פעיל. הפעוטון נסגר, גן נסגר. לא היו ילדים."
דוד: "זה המשבר שהכי ריסק אותנו. זה לא פשוט לבוא ולתת לך הרגשה שנכנסים אליך הביתה. תרתי משמע. ברגע שנכנסו ליישוב, זה נכנסו אליך הבייתה. והיו לנו ארבעה שנרצחו ושבעה שנפצעו. ביחס
לאוכלוסייה שהייתה לנו, באחוזים, זה המון. המון. זהו. זה קטע שמשך אותנו מעל שלוש שנים של משבר. 24 משפחות".ובלי תזוזה, במשך השנים האלה?
"תקשיבי, אנשים פחדו לבוא, זה לגיטימי, אמרתי לך, מי שנשאר פה זה אנשים שאהבו את אדורה, את היישוב, לא בגלל שלא הייתה להם אפשרות לעזוב. הם בחרו להישאר, לעבור את זה, וברוך השם היום עברנו את זה. עברנו את זה עם כל הצער והכאב, והיה כאב, אבל, בגדול אני אומר, החיים יותר חזקים מהכל. עם כל הצער והכאב והיה לנו צער, זה לא פשוט לאבד ילדה בת חמש ובחור בן 23... ועברנו את זה. עברנו".
אביבה: "היו פה משפחות עם ילדים גדולים, בחורים בצבא, חוזרים הביתה בסוף שבוע ורוצים לצאת לבלות, והמצב פה מתוח, יריות, בקבוקי תבערה ומה שאת לא רוצה על הציר, ואת לא יכולה להחזיק את הילד. מגיע סוף סוף לשבת, רוצה לראות את החברה שלו, רוצה לראות את החברים שלו, רוצה לצאת לבלות, ואנחנו פה היינו לא ישנים. היינו נותנים להם הוראה לא לחזור, שיישארו לישון אצל סבתא בקרית גת. זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה.
"ותתארי לך שיש גם לחץ מהמשפחה המורחבת
– מה אתם עושים שם, תעזבו. האחים שלי, למשל, הם דתיים, ומישהו נכנס לבית הכנסת במושב שלהם בשבת והודיעו שיש פיגוע באדורה, האחים שלי עזבו את התפילה, הכל, רצו הביתה והתקשרו. הם אנשים שלא מדברים בטלפון בשבת. ואני אומרת לו: למה אתה מתקשר בשבת, אז הוא אומר לי: היום. היום את עפה משם! היום! לא מחר. היום בערב".מה אתם אומרים מול דבר כזה?
דוד: "אני אמרתי, אם משהו יקרה, אני האחרון שיסגור את השער. זאת אומרת, אני לא אתן לזה לקרות כמובן...".
מתי התחילה הצמיחה ואיך?
אביבה: "ב-2008 התחילו להיקלט משפחות דתיות. פתחנו להן את השערים, ואז היישוב באמת התחיל לחיות. משפחות חילוניות הגיעו מעט. עכשיו המצב בערך התאזן, בערך חצי חצי. אנחנו באופן אישי זכינו להביא לכאן עוד שלוש משפחות".
דוד: "חברים היו באים כל שבת בצהריים, ישבנו להם על הווריד, באו, נקלטו".
אל השולחן הצטרף אלינו אלכס, אחד השכנים שדוד ואביבה הביאו לאדורה. מתפתח שיח אוהב על יתרונותיו של היישוב (גם אותי הם כבר כמעט מתחילים לשכנע לעבור דירה...). מתישהו אלכס מעיר משהו על הנראות של היישוב, שגורמת לאנשים להתאהב במקום ואפילו מביאה קליטה. כאן אנחנו חוזרים לנושא שבו פתחנו, העבודה הנוספת של דוד, שמבחינתו היא שליחות של אהבה:
דוד: "אני מגיע מהעבודה בחמש, מחליף את הבגדים הייצוגיים של העבודה, וכל מה שקורה פה מבחינת האחזקה השוטפת, פעוטונים, גנים, גן שעשועים, הכל אני עושה. זה לא פשוט. ימי שישי לפעמים יש פרויקטים, אז אני עובד כל הלילה".
"את כל זה יכול לעשות רק מי שאוהב את המקום. כי שעובדים בשכר, עובדים, באים, מקבלים את השכר, הולכים עד המפגש הבא. מי שבא ואוהב את זה וגר במקום, זה אחרת לגמרי. אני חושב שכל ילד פה, יש לו הרגשה שזה הבית שלו. מעבר להרגשה של הבית הפרטי שלו, יש לו את הבית שהוא כלל יישובי והוא נהנה ומרגיש שייכות. לא רק בתחום הבית שלו יש לו את החצר ואת המשחקים, אלא כשהוא מסתובב ביישוב יש לו גם פינות חמות, זה עושה לו כיפי כזה".
אביבה: "תראי, אני אומרת שדוד
– זה ריפוי בעיסוק בשבילו. הוא מאוד אוהב את זה. מאוד חשוב לו איך כל דבר נראה, נקי ומסודר ושלם. הוא רואה דברים שנשברים - הוא מתקן, הוא לא יכול לראות ונדליזם. למשל, אם הוא רואה ילדים שהורסים או שוברים, זה יכול להוציא אותו מדעתו. מטפחים ומסדרים, מנקים ושותלים, אז למה? למה להרוס?".דוד: "אם תעברי יום אחד בגנים תראי, אם אני רק עובר עם הקולנועית שלי, כל הילדים יוצאים לגדר וצועקים: דוד עמר, דוד עמר, דוד עמר! בפורים, בכל הבתים, כולם רוצים להתחפש לדוד עמר עם המדים הצבאיים או עם בגדי עבודה. זה עושה כיף שהם מנסים לחקות אותי והלוואי שאולי עשרה אחוז מאותם ילדים גם כן יגדלו וישמרו על כל העסק הזה. הציעו לי גם ביישובים אחרים להיות איש משק. אמרתי להם: אני איש משק רק ביישוב שלי. זה הטריטוריה שלי".
דוד מדבר בחום ובהתרגשות-כמעט על התורה שלו ביחס לנראות של היישוב. "כשאדם בא ליישוב ורואה שליד פחי האשפה הכל נקי, הוא אומר: יש פה אנשים מכובדים, שמכבדים את עצמם. אם רוצים להיראות מכובדים בעיני הציבור
– זה אזור פחי האשפה. אם יש מישהו שאכפת לו, מבפנים, שאוהב ועושה את זה מבפנים. יש לזה משמעות אחרת וזה נראה אחרת".כל הדברים היפהפיים האלה, יש לך סדנה? איפה אתה עובד עליהם?
"הכל אני עושה פה, בחצר. יש לי את כל הכלים במחסן. היום שמתי שור שהכנתי אתמול, צבעתי בלילה, היום התייבש ושמתי בכניסה ליישוב".
אביבה: "והוא אוסף גרוטאות בפחי זבל".
דוד: "כן, אני אוסף מפחי זבל. לא עולה שקל, אני לא מתבייש. אני נובר בתקופות פסח. זבל של אנשים זה אוצר של אנשים אחרים. אני אוסף. אני גם נעזר בחברים שאני מכיר, למשל בחבר שעושה חיתוך בלייזר, עזר לי עכשיו בתרומה. בעלת משתלה
– אני עוזר לה, היא נותנת לי שתילים כתרומה לאתר הנצחה. הסיפוק הוא מעל הראש".אתם חייתם פה כל-כך הרבה שנים במצב של הקמת יישוב.
אביבה: "זכינו! נפלה בחלקנו הזכות להקים יישוב".
גם אחרי הפיגוע, כשירדתם ל-24 משפחות ולכאורה התחלתם מההתחלה, שוב? גם אז זכיתם?
אביבה ודוד ביחד: "כן, כן, זכינו!".
דוד: "מ-24 משפחות להגיע לכמעט 100 משפחות, זה עוד יישוב חדש".
