משפחת דמרי – עתניאל – חלק ב'

לאחר שבשבוע שעבר לאה-ליליאן (בוקובזה) דמרי ייצגה את הדור הראשון של המשפחה בעתניאל, ויוחאי דמרי ייצג את הדור השני של המשפחה את הדור השלישי של המשפחה מייצגת השבוע רעות דמרי-גז (25), הנשואה לספיר מזה שנתיים. לזוג תינוקת בת שמונה חודשים, זהרה, שהיא הדור הרביעי של משפחת דמרי בעתניאל.

גם הזוגיות של רעות, כְּשל הוריה, החלה בגבעות של עתניאל, אך בעתניאל שונה לחלוטין. היישוב כיום מבוסס, חזק, וכולל מוסדות שבהם מתחנכים ילדי היישוב במשך עשרים שנה, ללא צורך לצאת מהיישוב.

"בן זוגי ספיר הוא תלמיד של הרב בני קלמנזון והרב רא"ם הכהן [ראשי ישיבת ההסדר בעתניאל]. ההחלטה לקבוע כאן את ביתנו נבעה מרצון לחיות את חיינו תחת הנהגתו וחסותו של הרב רא"ם, שאנחנו רואים בהן משהו מופלא וזכות גדולה. יש כאן מקום לכולם, סובלנות רבה וראיית האחר, ואלה ערכים שחשוב לנו לגדול לתוכם ולגדל בתוכם את הדור הבא. קהילת עתניאל היא קהילה מדהימה שחוסנה מתגלה לא רק בתקופות משבר. יש כאן הכלה. אפשר לבחור להיות חלק מהקהילה או לבחור לא להיות, וזה דבר שמאוד מתאים לנו – מצד אחד אנחנו חלק מקהילה, ומצד שני יש לנו פרטיות". רעות עוסקת אף היא בצורכי ציבור – היא רכזת הקהילה של היישוב ופעילה בוועדת הקליטה. "אני טיפוס פעיל שאוהב לעשות דברים עד הסוף. מתוך אהבה וחיבור למקום בחרתי להיות חלק מהקהילה ומכל מה שהיא דורשת".

"פעמים רבות בחיי שואלים אותי מי אני או מה אני. אני מרגישה שאני קודם כול 'עתניאלית'. זה המקום שלי, הבית. גם אחיי שבחרו לא לחיות פה, כל אחד וסיבותיו שלו, מרגישים שכאן זה באמת בית. עם זאת, כמובן שיש לא מעט התמודדויות. אחרי שדפנה מאיר נרצחה סיפרה אחת הבנות הממשיכות שגרות כאן, שגם אצלם קרה אסון במשפחה, ששאלו אותה לא מעט 'למה אתם ממשיכים לגור כאן?!' היא ענתה להם: 'אנחנו תפורים לעתניאל בחוט ומחט, ולהוציא אותנו מפה זה פשוט לקרוע אותנו. אנחנו נדמם'. התחברתי מאוד לאמירה הזו. אני כאן וזה המקום שלי. פה גדלנו ופה נישאר".

"השנתיים האחרונות גרמה לנו, כקהילה, להתמודד עם שאלות אמוניות גדולות. הפחד קיים ואין לי מה לדבר עליו. הרי זה ברור, מפחיד לנסוע בכבישים האלה, אבל ראינו שאף אחד לא מוגן יותר מאִתנו. כולנו נתונים לחסדי שמיים גדולים בכל יום. היישוב, וההר כולו, ספג אסונות כבדים השנה. משפחת ליטמן ואשר חסנו, דפנה מאיר, עכשיו משפחת מרק. חווינו גם אסונות אחרים ביישוב, לצערנו, אך עם ישראל עובר גם תקופות לא פשוטות. יש שאלות והן מהדהדות. אנחנו מבינים שאנחנו חלק ממהלך, חלק מגאולה, שבו הקב"ה לוקח את כל השחקנים הראשיים אליו. הוא פשוט נותן לנו להיפרד מהם בכבוד".

"היום אנשים מפונקים יותר, מחפשים נוחות ואיכות חיים. אין אידיאלים כפי שהיו בעבר. אנשים רוצים לחסוך כסף וזו אחת הסיבות המרכזיות למעבר, שיקול שבכלל לא העסיק אותנו. מבחינת קשיי הביטחון – אנשים תרמו, ועודם תורמים מאוד, לביטחון האזור. אין ספק שצריך פה ממד של מסירות נפש, ושהכבישים מסוכנים. אבל הניסיונות אחרים לגמרי מהתקופה שבה אנחנו התחלנו. הגענו עם חזון וחלום. אם בעבר מה שעמד לנגד עינינו היה לבנות וליישב, להפריח את השממה, היום הם כלל לא הדילמות והשיקולים העומדים לפני זוגות צעירים".

יוחאי מסכים עם אִמו במובן מסוים: "אני מניח שהדור הקודם, שחי פה לפני 40 שנה בחלוציות ובציונות והיה מוכן לגור ללא תנאים, הוא באמת דור שונה. אך זה מתחבר למשל הקלאסי של דור המדבר לעומת דור הכניסה לארץ. דור המדבר כובש ומקים, פורץ גבולות ומכשולים ומיישר את השטח. הדור הבא, לעומת זאת, הוא דור שצריך לדעת לבנות, אך גם לחזק ולתחזק את הקיים. כך העולם בנוי. לגיטימי בעיניי שרוב האנשים שמגיעים היום מחפשים איכות חיים, וזה דבר נפלא שעתניאל עונה על ההגדרה הזו. זה נובע מכך שיש ביישוב חינוך מצוין, קהילה מחבקת וחזקה, נופים, שקט ופסטורליות שאי אפשר למצוא במקום אחר. עם זאת, אין ספק שגם היום יש אתגרים לא פשוטים והם האתגרים שהדור הצעיר מתמודד אִתם".

"סבתא צודקת. הקשיים שלנו מתגמדים לעומת הקשיים שהם עברו. עם זאת, אני רואה שגם אני מקריבה לא מעט לטובת המגורים כאן. במהלך תקופת הלימודים שלנו נסענו בטרמפים שעתיים לכל כיוון במשך שנתיים ויותר. אבל כידוע, הַקְרבה היא גם דבר מקרב. ככל שאתה נותן מעצמך יותר – אתה גם מתקרב".

"האמת היא שזה מאוד רחוק כרגע, היא קטנה מדי בשביל דמיונות כה רחוקים. אבל כמובן שזה מאוד ישמח אותי אם היא תבחר בכך".

"נכון שיש אתגר בנייה ביישובים, אך זה בדיוק אחד הפרמטרים שהופכים את העניין לחשוּב ולבעל ערך. כל רגב אדמה כאן נחרש מתוך אתגר ומתוך הבנת המשמעות של הדבר. כשמכניסים מסמר לקיר גבס הוא אמנם נכנס בקלות, אך הוא גם נופל בקלות. ההתיישבות בהר חברון היא כמו קדיחה בקיר בטון. מי שנטוע כאן – נטוע לעד".