גׅלגל

חבורת הוותיקים שלנו מתקבצת לספר את סיפורה, שמתחיל עוד לפני ראשיתו של קיבוץ גׅלגל. היאחזות נח"ל גׅלגל הוקמה בינואר 1970, ובמאי 1973 עלתה על הקרקע בערך בשום מקום, כשמסביבה היה בערך שום דבר. אך בעבור בני גרעיני הנח"ל שהקימו את גׅלגל, נח"לאים שהיו ברובם מתנועת 'המחנות העולים', גׅלגל הייתה המקום הנפלא ביותר בעולם.

"ב-1975 הגעתי לגׅלגל לבקר את אחותי", מספר אהר'לה בן צבי. "הגעתי מביתי בפתח תקווה, ולאחר שלוש שעות נסיעה ירדתי בצומת גׅלגל". אהר'לה הביט סביבו, ובהתחלה ראה רק מדבר. "והנה אני רואה נקודה ירוקה ברקע; הלכתי לשם, והגעתי לנווה-מדבר שכולו ירק ומדשאות. המקום מצא חן בעיניי מיד". אהר'לה, אז בן 17, החליט בזה הרגע שהוא את התיכון גמר, ונשאר לעבוד בקיבוץ עד לגיוס. "כולם היו 3 שנים מעליי, והיו מבסוטים שיש איזה בחור צעיר שהגיע לעזור להם בעבודה. קיבלתי חדר, וקדימה לעבודה!". אחותו של אהר'לה התגוררה בקיבוץ עם בעלה, חייל בודד מארה"ב. היא הכירה אותו כשהיא הייתה חיילת בהיאחזות נערן כאשר הכיש אותה נחש, והוא היה זה שהגיע לטפל בה. "החתונה שלהם הייתה החתונה הרביעית בקיבוץ", מספר אהר'לה, "וגיסי היה מרכז המטע הראשון שנטע את הכרם ואת התמרים הראשונים של הקיבוץ". הקרבה המשפחתית הזאת סיפקה לאהר'לה שפע עבודה בעקירת חוטרי דקלים במטעי קיבוץ שלוחות. "בצבא התגייסתי לנח"ל, ובחרתי כמובן להגיע לקיבוץ גׅלגל", אומר אהר'לה, "לימים אחותי ובעלה עזבו את הקיבוץ, אבל אני נשארתי".

אברום חיים הגיע לגׅלגל רק לשבוע. זה היה בשנת 79', ומאז הוא כאן. "הגעתי מעין חרוד מאוחד", מספר אברום, "עין חרוד היה הקיבוץ המאמץ של גׅלגל, ואנחנו, הצעירים, נשלחנו לגׅלגל כדי לתת חיזוק. בכלל רציתי לעשות שנת שירות בגולן, והגעתי לגׅלגל די שלא ברצוני. אמרתי: 'טוב, אבוא לשבוע'". אברום נחת בקיבוץ עם תיק קטנטן תלוי על הכתף. "אפילו תחתונים להחלפה לא הבאתי", הוא מתוודה. "אבל היה פה כל כך שמח ... רוב החבר'ה היו רווקים, הייתה תרבות מצוינת ואווירה שמחה שלא הכרתי בקיבוצים הוותיקים, אז אמרתי: 'טוב נו, אשאר פה עוד קצת'...".

יעל ונטורה הגיעה לגׅלגל כחיילת בשנת 80' עם גרעין נח"ל שבא לחיזוק הקיבוץ – גרעין "אָהָל לגׅלגל". (אָהָל, אגב, זהו שמו של צמח מדברי). "זה היה הגרעין הכי גדול שנשאר בגׅלגל אחרי הצבא", אומרת יעל, שגם היא פתח תקוואית במקור וחניכת 'המחנות העולים'. "האמת, כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, נתתי לעצמי גג שעה להישאר פה", אומרת יעל, "אבל בינתיים אני פה כמעט 40 שנה. נכון שאומרים שזה המקום הכי חם בישראל, אבל אני אוהבת אותו כמו שהוא. למעשה, אחרי חודש של מגורים במבני הבטונדות של הבנות כבר היה לי ברור שזה הבית שלי, ומי שמתאהב במקום – נשאר. וזו בחירה שאני בוחרת כל יום מחדש".

אבי שמאע הגיע גם הוא עם גרעין 'אהל לגׅלגל' בשנת 80'. הוא גדל בירושלים, וגם הוא היה חניך ב'מחנות העולים'. אבי מסביר איך החינוך בתנועת 'המחנות העולים' קשר את לב החניכים לגׅלגל: "התחלנו את הפעילות בתנועת הנוער בכיתה ז', ובמשך השנים התגבשנו בתוך התנועה. עד כיתה י"ב הייתי בתנועה, ולא חשבתי על שום דבר אחר אלא על התיישבות. כל הזמן נבנה בנו המסר שאנחנו חייבים 'להגשים', וכשהגענו לגרעין הנח"ל בצבא, כבר היינו כמו פרי שהבשיל". לאבי לא היה ספק לגבי הבחירה: "יכולנו להגיע לקיבוץ לוחמי הגטאות למשל, אבל רצינו משהו חדש, ולגׅלגל כבר היינו קשורים בטירוף: כתיכוניסטים, כמעט בכל יום שישי אנחנו הירושלמים היינו באים לכאן, ישנים במקלטים של הקיבוץ על מיטות ברזל, ובשבילנו זה היה מלון חמישה כוכבים. הכול היה שונה, בתולי, תמים, טהור. הכול התבסס על העשייה העצמית של החברים ושל התושבים, ולא היה דבר כזה שאין יום שישי מושקע: ארוחת ערב, פעילות תרבותית, תחושת שליחות ו'יחד'".

בני צדוק גדל בהרצליה, וגם הוא התחנך ב'מחנות העולים', וחלם על גׅלגל בשנות בחרותו. "הגעתי לביקור ב-79', והתגייסתי ב-80', אבל כבר מכיתה י"א הרגשתי שזה "המקום", הבית שלי. חלק מהקומונרים שלנו בתנועת הנוער הגיעו מקיבוץ גׅלגל, והרגשנו שייכות כבר בביקורים במקום במהלך התיכון. לא רק מדריכים שלחו לנו מגׅלגל, אלא גם פירות מהמשק וטיוליות, שהיו מגיעות בכל סוף שבוע כדי לאסוף חניכים לביקור בקיבוץ".

"עשינו הרבה עבודת שטח", אומר אהר'לה בן צבי, "אמרנו לתנועה הקיבוצית: 'תשלחו טיולית למרכז, ותראו שנמלא אותה בחניכים'. וזה הפך למסורת: הטיוליות היו יוצאות לירושלים, לקריות ולבאר שבע, אוספות חבר'ה, וכמעט תמיד מגיעות לגׅלגל מלאות".

כשהחבר'ה מדברים על ימיהם בגׅלגל בשנים הראשונות, העיניים נוצצות כל כך, עד שאתה משתכנע מיד שמשהו מופלא כמו זה, לא היה ולא יהיה. "קשה להסביר איזו אווירה הייתה פה", אומר בני צדוק, "ועד כמה גׅלגל היה מקום שמשך אליו את הדברים הכי טובים. בסופי השבוע היו חגיגות שכל אומני הקלאסיקה הישראלית הגיעו אליהם: ריטה התחילה את הקריירה שלה אצלנו, אריק איינשטיין, אריאל זילבר, שלמה ארצי, כולם התחילו במסיבות של גׅלגל. שלמה ארצי סיפר פעם על הבמה בגׅלגל, שזו הפעם הראשונה שהוא מתגנב להופעה של עצמו ... מתברר שהוא הגיע לשער הקיבוץ, והוא היה סגור - כנראה השומר הלך לעשות איזה סיבוב - אז בלית ברירה שלמה ארצי קפץ מעל השער, ופתח אותו מבפנים...". החברים נזכרים בשלט שהיה קבוע על השער: "שומר בוא מהר, פן אקפוץ מעל הגדר". אך למרות הופעות האמנים, בקיבוץ לא ויתרו על תרבות עצמית עשירה. "בכל ערב שבת היה משהו אחר", ממשיך בני, "מסיבה, הרצאה או הופעה. גם בחתונות היינו מפיקים משהו מדהים. לאחר החופה הרבנית היינו עורכים חופה קיבוצית בבריכה, עם ריקוד, שייט אבובים ורפסודות בבריכה וכתובה קיבוצית 'אדומה'. גׅלגל היה קיבוץ לדוגמה".

לאחר הצבא, כשהצטרפו אהר'לה, בני, אבי, אברום ויעל לקיבוץ, הם נקלטו מיד לעשייה המדהימה, שהייתה בה מסירות רבה למקום. "היום התחיל ב-4 בבוקר במוסך", מספר אברום, "שם היינו שותים כוס תה עם פתי-בר, ויוצאים ליום עבודה עד 6 בערב. זו הייתה עבודה 'מצאת החמה עד צאת הנשמה'. כשהיינו חוזרים בסוף היום, היינו פשוט נרדמים עד הבוקר. היו שמרוב עייפות נפלו לשנ"צ, והתעוררו בערב. הם ראו שחשוך, וחשבו שעכשיו לפנות בוקר, ופתאום היית רואה אותם רצים למוסך בבגדי עבודה לכוס התה והפתי-בר...".

אך יותר מההתמסרות לעבודה, שתי התכונות שאפיינו את החיים בקיבוץ היו האחריות והעוצמה שהתלוו לה. "השתחררתי מהצבא, וכבר די מהר ניהלתי 600 דונם תירס, בלי כל הכשרה חקלאית רצינית", מספר אהר'לה, "בעונה הראשונה הצטרפתי למישהו ותיק ממני, ואחר כך - זהו, זה בידיים שלי. הרגשתי מעין אלוהים...".

גם בני צדוק לא שוכח את התחושה המדהימה של העשייה: "רק הגעתי מהצבא, ותוך כדי השל"ת נכנסתי לעבודה בכרם, וקיבלתי את הניהול לידיים. מדובר בעוצמות אדירות בידיים של אנשים צעירים שרק סיימו צבא. אני חושב שהילדים שלנו היום כלל לא מתקרבים למה שאנחנו חווינו. במונחים של היום זה בלתי נתפס". "זה היה בקנה מידה של 48', של הקמת המדינה", אומר אהר'לה, "אתה זורע, משקה, מאכיל, קוצר - והכול בידיים שלנו, בעשייה שלנו – מתרבות ועד חקלאות". התנועה הקיבוצית שלחה מלווים משקיים שהיו באים להתגורר בקיבוץ עם ילדיהם לתקופה מסוימת, הסוכנות היהודית העניקה אשראי, והקיבוץ פרח ושגשג.

"נכון", אומר אהרלה, "וזה בדיוק מה שהביא בסוף לפיצוץ הגדול".

היה מתח בקיבוץ, שגרם לחיכוכים חברתיים, ובשנת 84' הם הגיעו לשיאם. "ב'מחנות העולים' בנו אותנו בחינוך מאוד סגפני ואידיאליסטי", מסביר אבי שמאע, "חינוך ציוני קשוח, שלא מקבל מי שסוטה מהתלם. במשך הזמן נוצר מתח גדול מאוד בין חניכי המחנות העולים, שהגיעו לחיי קיבוץ כהגשמת חלום נעורים, ובין בני המשקים שנולדו בקיבוצים וגדלו בהם. אנחנו היינו מלאי אידיאולוגיה, ובני המשקים, שגדלו בתוך קיבוץ מילדות, ידעו 'לעגל פינות' ... וככה, מיד לאחר חגיגות העשור, כשהקיבוץ מנה 90 חברים ו-100 ילדים, והיה בשיא פריחתו, כל האגו שהתנפח עם השנים התפוצץ, ובתוך שנה נותרנו עם חצי ממספר החברים".

"אי אפשר היה לתפקד יותר, המקום עצר מלכת", אומר בני, "הפיצוץ היה בין הוותיקים, מייסדי הקיבוץ. אנחנו הרי הגענו באמצע הדרך, אז עשינו כמה אספות והתייעצויות, ובאנו אנחנו הצעירים עם מכתב יפה שקראנו באספה: 'שאנחנו מצפים מכם, דור הוותיקים להגיע להבנות, כי אי אפשר לתפקד כך. ואם לא תשלבו ידיים, אנחנו ניקח את האחריות למקום'".

המכתב לא שינה את הכיוון. "אם מישהו עמד לעזוב, אז חבר שלו היה אומר 'אם הוא הולך, אני הולך', והאחר אמר, 'אני לא אשאר כאן כשמאשימים אותי שבגללי פלוני הלך'", אומר אהר'לה, "וככה, 50% מהחברים עזבו לקיבוצים אחרים בכל רחבי הארץ".

"מהבחינה הדמוגרפית לא התאוששנו עד היום", אומר אבי, "וזו עדיין צלקת כואבת. המייסדים עוד באים לבקר מדי פעם בקיבוץ, ושמחים לראות שהמקום חי ומתפתח. מבחינתם זו חתיכת נוסטלגיה. מי שהיה בגׅלגל, עדיין קשור למקום באיזושהי צורה, לא תמיד בריאה... 35 שנה אחרי, החבר'ה שעזבו עוד ממשיכים להיפגש מדי פעם, וגם להיעלב".

"קודם כול החלטנו להישאר, ולקחת על עצמנו את כל המשימות", אומר אבי. "היינו פנאטים, במובן הטוב של המילה", אומר בני, "רצינו להציל את המקום בכל מחיר". "יש פה מקלט שעד היום נקרא 'הצוללת', ושם היינו נפגשים לישיבות ארוכות כדי לחשוב מה לעשות, וכדי להכין את צעדינו. בסופו של דבר, זה גם היה הפתח להגשמה האישית שלנו".

הצעירים, שרובם גירדו את גיל ה-30 מלמטה, החזיקו את המקום, אבל זה לא היה קל. "ב-85' לקחתי על עצמי את עניין הקליטה, אבל היה קשה להביא משפחות", אומר אהר'לה, "אנשים באו עם המשאית כדי לגור בקיבוץ, וראו משאית לוקחת אנשים החוצה. אנשים ידעו שיש משבר חברתי בגׅלגל, ולא התאוששנו מהבחינה הזאת. היום מתגוררים בקיבוץ כ-200 איש, אבל מתוכם רק 40 ומשהו חברים מ-30 בתי אב, חלקם משפחות חד-הוריות. למעשה, עכשיו אנחנו מתכננים להתחיל לגדול, ולקלוט חברים לחברות מלאה בקיבוץ. ההבנה היא שאם לא תהיה צמיחה דמוגרפית, לא יהיה לגׅלגל עתיד, גם אם המשמעות היא לוותר על חלק מה'עוגה' שלנו לטובת חברים נוספים".

"חגיגת העשור הראשון הייתה משהו מדהים", מסכימים החברים, "וכמובן החגים, בעיקר שבועות". "מבחינתי, הרגע המכונן הוא שהבת שלי בונה פה את הבית עם שני הנכדים", אומר בני צדוק, "זה חלום".

"החלום שלי לעתיד הוא ששלוש הבנות שלי יבואו לגׅלגל, ויבנו פה את ביתן", אומר אהר'לה בן צבי, "נכון להיום רק אחת גרה פה".

"הרבה פעמים אנחנו נזכרים ומדברים על מה שהיה", אומרת יעל ונטורה, "בחג השבועות האחרון היה מדהים לראות את המצעד הקבוע של הילדים בחולצות הלבנות ובשמלות הלבנות, שהולכים בשביל לחדר האוכל ... לראות את הקטנטנות שהולכות יד ביד עם זרים על הראש, זה מבחינתי הפרס שלי על כל השנים הללו, ודבר שהייתי רוצה שיישמר. גם טקס 'הבאת הביכורים' של התינוקות החדשים, כשמעלים את התינוקות שנולדו השנה לבמה, זה דבר כל כך יפה שחייב להמשיך. עד היום רוב הבנים מגיעים לבקר בקיבוץ דווקא בשבועות, שהוא גם יום ההולדת של הקיבוץ".

"הרגע המכונן מבחינתי, היה ללא ספק הבחירה שלי להישאר בגׅלגל אפילו שרוב בני המשקים עזבו", אומר אברום חיים, "והלוואי שהילדים שלי יבואו לגור פה אתנו, לפחות אחד מהם".

"הרגע הגדול מכולם היה להתחתן עם אשתי, שגם היא הייתה בת גרעין בגׅלגל", אומר אהר'לה, "והרגע השני היה הקמת הרפת ב-86'. זה היה הרגע שנתן לנו להרגיש כמו קיבוץ אמתי, כי עד אז היה רק גד"ש, ופתאום יש בעלי חיים! וכמובן, הרגע שנולדה לי פה נכדה".

החברים נזכרים בעוד רגע מרגש: ארוחת הערב האחרונה בחדר האוכל הישן ב-85', כשכל אחד לקח את הכלים שלו, וכולם צעדו לחדר האוכל החדש. ואיך אפשר שלא להזכיר את ההחלטה ההיסטורית ב-84', שזהו, מספיק עם הלינה המשותפת? "חילקנו את הדירות הקטנות כדי ליצור חדר נוסף לילדים", נזכרים החברים, "וקנינו מיטות קטנטנות שיוכלו להיכנס".

"החלום שלנו הוא שגׅלגל לא תהיה סאגה חד פעמית, אלא יישוב חי", אומר אבי שמאע.

"ההורים של גיסי הם מבוסטון", מספר אהר'לה בן צבי, "וכשהם באו לביקור, הם שאלו אותי למה אני נשאר פה. אמרתי להם שאני לא רוצה להיות 'עוד חלון' בעיר; שאני רוצה להשאיר איזושהי 'שריטה' בעולם".