תקוע - רותי וולפיש – חלק ב'

אנחנו כעת היישוב הגדול ביותר במועצה אזורית גוש עציון. זה דבר מדהים. באינתיפאדה השנייה הגיעה לכאן העובדת הסוציאלית של המועצה, אמרתי לה שהדבר שהכי כואב לי זה שאף אחד מהילדים שלנו לא ירצה לגור כאן. היום, מששת ילדיי, שלושה גרים בתקוע. זה לימד אותי שאין לי מושג מה העתיד טומן בחובו. אחד הדברים שמאפיינים את תקוע הוא דור ההמשך. כמעט אין כאן משפחה ותיקה ללא בן או בת ממשיכים ביישוב. אחד הדברים שגורמים לכך, זה שגם חילונים יכולים לחיות פה, וכך, ילד או ילדה שמחליטים להמשיך להתגורר בתקוע לא נשפטים לפי אורח חייהם. לדעתי זוהי תעודת כבוד ליישוב, שיש לו כל כך הרבה בנים ממשיכים. 

הבנייה של הכביש להר חומה שינתה את אופי החיים ליישוב. פתאום אפשר לנסוע לירושלים בלי לעבור בתוך כפרים. בזכות הכביש, ראינו עלייה גדולה מאוד בקליטה. דיברו על הכביש הזה מאז שהגענו לתקוע, אבל לקח יותר מעשרים שנה עד שהוא נפתח לתנועה. עד אז, בשנים הקשות של האינתיפאדה, כשהזמנו מוצרים, לרוב ספקים לא רצו להגיע לכאן. זה נותן הרגשה שלא רוצים אותך פה. בזמן ההתנתקות, השם שלנו עלה בתור אחד מהיישובים שניתן להיפטר מהם. זו תחושה קשה מאוד של חוסר יציבות, אין לדעת מה יילד יום. 

תרבות ופתיחות

מה שמאפיין את תקוע זה שיש כאן המון אנשים מוכשרים, ולכן יש ביישוב חיי תרבות תוססים. אני נהנית מאוד מחיי התרבות כאן: אני חברה בקבוצת "פלייבק", מעבירה שיעור פעם בשבוע בפרשת שבוע, והולכת לשיעור שבועי בכתבי אפלטון. רואים שהרבה מאוד דברים קורים פה. לא ידעתי שהיישוב הזה יהפוך לכזה מרכז תרבות.

יש בתקוע הרכב אוכלוסייה שמאפשר לאנשים לעשות מה שהם רוצים. זה בין השאר בזכות הרב מנחם פרומן זצ"ל. זה מורגש בתחומים רבים, ובין השאר במקומן של נשים בבית הכנסת - תמיד היינו יותר מתקדמים ממקומות אחרים. נשים דורשות בליל שבת, ומעבירות שיעורים בכל מיני הזדמנויות אחרות. שנים רבות יש כאן קריאת מגילה לנשים, ונשים רוקדות עם ספר תורה בשמחת תורה. ממש כעת, לצערנו, נפטרה חברה ותיקה ביישוב, ובנותיה אמרו קדיש ליד הקבר. 

עדיין יישוב מעורב?

לאחרונה אנחנו מנסים לברר, האם באמת אנחנו יישוב מעורב של חילונים ודתיים. בשנים האחרונות יש מין דינמיקה כזו, שקיימת בכל יהודה ושומרון, ובה פחות ופחות אנשים חילוניים מגיעים ליישובים. גם בתקוע, כמעט כל הקליטה של השנים האחרונות היא של משפחות דתיות. השאלה היא האם בעוד עשר שנים נהיה יישוב דתי פתוח, או יישוב מעורב. החילונים פה מרגישים מבודדים יותר ויותר. בשנים האחרונות משפחות דתיות מבקשות לפתוח בית ספר תורני, בנוסף לבית הספר המשותף לחילונים ודתיים הקיים ביישוב שנים רבות. זה מאיים על התושבים החילונים, הם טוענים שזה ביטוי לשינוי באוכלוסייה. ואולי, אם מקימים בית ספר תורני משפחות חילוניות לא יגיעו לכאן. 

עוד דוגמא לעניין היא הבריכה. כיום הבריכה פתוחה בשבת, וזה דבר שגם מעוגן בתקנון היישוב. אבל מה יקרה אם רוב תושבי היישוב ילחצו לשינוי התקנון והבריכה תיסגר בשבת? אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, כי בעיניי זה יהיה הסוף של היישוב המעורב. יש הרבה יישובים דתיים, אבל אני חושבת שיש מקום ליישוב אחר. מצד שני, אני כמובן שמחה על הגידול של היישוב: יש לנו מרפאה, קופת חולים וסופר. עם הגידול מגיעים הרבה יתרונות, אבל אין ספק שהיישוב מאבד מהאופי הראשוני שלו. 

יש הרבה תחושה של סיפוק מהמקום שאליו הגיעה תקוע. היה כדאי להגיע לכאן. אני זוכרת שאבא שלי שאל אותי לאחר שהגענו, האם זו הייתה החלטה נכונה לבוא לכאן. עניתי לו: אגיד לך בעוד עשרים שנה. לצערי, אני כבר לא יכולה להראות לו את היישוב, אבל בשנותיו האחרונות הוא עוד הצליח לראות את צמיחת היישוב.