תמי זילברשיין - קהילת נצר אריאל

נצרים 

היאחזות הנח"ל נצרים הוקמה בגוש קטיף במסגרת 'תוכנית חמש האצבעות' לביתור רצועת עזה על ידי התיישבות יהודית. טקס העלייה על הקרקע התקיים בפורים תשל"ב וראשוני המתיישבים היו גרעיני נח"ל של בית"ר והאיחוד החקלאי. שמו של היישוב ניתן לו על ידי אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת. בתמוז תשמ"ד, אוזרחה הנקודה בהחלטת הממשלה והועברה לאחריות הקיבוץ הדתי. הקיבוץ לא התרומם ולאחר מספר שנים התפרק והפך ליישוב קהילתי, בו התגוררו כ-70 משפחות. נצרים פונתה בי"ז באב תשס"ה, יחד עם שאר יישובי גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. 

תושבי גרעין נצר-אריאל, גרעין משימתי-חברתי-תורני בעיר אריאל אשר הוקם מיסודה של קהילת נצרים בגוש קטיף, אותם זכיתי להכיר הכרות אישית, הם אנשי תורה, חדורי אידיאל והגשמה. סיפורה של תמי זילברשיין, הוא סיפור של אמונה ורוח איתנה. למרות שנעקרה מביתה, היא ומשפחתה ממשיכים בצמיחה ובעשייה מעוררת התפעלות בגרעין נצר-אריאל. 

מאמריקה לישראל

"גדלתי בניו-ג'רסי שבארצות הברית בבית מסורתי", היא מספרת, "הוריי היו ציונים אידיאליסטים וגדלנו עם זהות יהודית, ערכים וחינוך יהודי. למדתי בבית ספר יהודי מסורתי ובתיכון ישיבתי. אחרי התיכון הגעתי לבדי לארץ למדרשת מוריה בירושלים ואחר כך עשיתי שירות לאומי ביישוב שלומי שבגליל המערבי. שנה לאחר מכן הוריי עלו גם הם וגרו בנהריה. למדתי חינוך מיוחד במכללת 'אורות' ועסקתי בזה כמה שנים עד שהתחתנתי. בעלי אלקנה למד בישיבת מרכז הרב ואז החלטנו להתיישב בנצרים, בחבל עזה". 

נצרים

"לנצרים הגענו בשנת 1996 בגלל האידיאל והשליחות. הגענו למקום שבו צריכים אותנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ. הרגשנו כשליחי העם, ושרצון ה' הוא להתיישב ולהתמסר לכל חלקי הארץ. הקהילה מנתה אז 40 משפחות וליישוב היה אופי חקלאי-תורני. הכולל בנצרים היה בדיוק בהשקפת התורה שלנו ובעלי אלקנה למד שם".

בנצרים פגשו תמי ואלקנה מציאות ביטחונית מאד לא פשוטה, כאשר הכניסה ליישוב נעשתה אך ורק בשיירות בליווי ג'יפ מלפנים ומאחור. "ההורים של בעלי ושלי היו מזוהים עם יישוב הארץ אך היו להם חששות רציניים ובמידה מסוימת ניסו להוריד אותנו מהרעיון. עם השנים הם כבר באו חופשי ותמכו, אך לקח להם זמן להתרגל למעבר. הגענו בחודש אב וכבר בסוכות היינו נצורים בגלל מהומות. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי טנקים ליד הבית. לא עלתה באוויר השאלה 'למה הגענו' אבל הייתי צריכה להתרגל, כי לא הכרתי את המציאות הזו. הצבא היה סביבנו כל הזמן, והיה קשר מאד הדוק ומיוחד עם החיילים. בניצוחו של הרב יאיר הילר חילקנו קפה ועוגות לעמדות, בשבתות החיילים היו מוזמנים אלינו והיינו עושים יחד טקסים וחגים. במשך השנים הצטרפו חיילות לתפקיד תצפיתניות ובנותיו של רב היישוב, הרב טוויל התמסרו אליהן".

בחלוף הזמן, הכניסה לנצרים התאפשרה רק ברכבים צבאיים משוריינים והמציאות נעשתה עוד יותר מאתגרת. "היינו מחנים במעבר קרני את הרכב הפרטי ומעמיסים על הרכב המשוריין את הקניות ואת הילדים. פעם חזרנו מאירוע בשעת לילה מאוחרת והילדים היו רדומים. היינו צריכים להעיר אותם ולהעלות אותם אחד אחד לרכב הצבאי. אמרתי לעצמי, איזה ילדים, איזו מסירות נפש לגור פה".

"בזמן שהיינו נצורים, חשנו כמו עם ישראל במדבר", מתארת תמי את האחיזה ביישוב על אף הקושי הביטחוני. "הקב"ה דאג לכל צרכינו. האזור היה מדברי, למדנו תורה ולחם הגיע מהשמיים כשמסוק נחת ביישוב והביא איתו אספקה. היו עמוד אש ועמוד ענן ששמרו עלינו. הייתה הרגשה מיוחדת שאי אפשר לשרוד את המציאות בנצרים בלי אמונה מאד חזקה ומבוררת, ולכן עסקנו בבירור האמונה כל השנים".

תמי נזכרת במקרה אחד, בו לא התאפשרה כניסה ליישוב: "פעם אחת מחוץ ליישוב נתקעה אם לתינוקת שכל מזונה הוא הנקה. אביה ניסה לתת לה תחליף חלב ללא הצלחה וכבר לא ידעו מה לעשות. באותו הזמן הנקתי את בננו הבכור הלל, אז הגיעו אליי, והנקתי את התינוקת הקטנטנה. באמצע הלילה הכניסו במסוק את האמא לנצרים". 

הילדים משחקים בחיילים

"דבר שחיזק אותי במהלך השנים זה שאף אחד לא עזב מתוך חולשה אמונית. נדרשתי לענות לעצמי כל הזמן למה אני כאן ולענות לאנשים שמטילים ספק. השמאל הקיצוני ראה בי אויב העם ואמא נוראית ולא אחראית. מולם היה לי הכי קשה, כי הוטחה בי השאלה 'איך את עושה את זה לילדים שלך?'. ידעתי שיש התמודדויות, יש פחדים ויש מחיר. התמודדנו עם המחיר. התייעצנו עם אנשי מקצוע, נשארנו דבקים באידיאל והתמודדנו בראיה מפוקחת וכנה עם המחירים. היום אני מבינה שנתתי לילדיי מתנה וזה בנה אותי ואותם. בתור אמריקאית שגדלה כפציפיסטית חשבתי שהילדים שלי לא ישחקו במשחקי חיילים, אבל הבנתי שכך הם כל ילדי ישראל והצבא הוא חלק מהחיים שלנו. הבנתי שזה טבעי, ראוי ואפילו אידיאל גדול וקדוש לשרת בצבא. שיניתי את המבט".

התואר - תשע שנים בנצרים

ביישוב נצרים, שהיה לתמי כמשפחה, היא נזכרת בערגה: "לא גדלתי בקהילה יהודית ולא הכרתי קהילה אורתודוכסית ונדהמתי מהחסד, מהרמה התורנית, מהפשטות ומהערבות ההדדית. נצרים הייתה משפחה אחת גדולה, בה כל אחת מנשות הקהילה היא ממש אחותי. היה טווח רחב של גילאים: זוגות צעירים, מבוגרים, ילדים וזה בהחלט נתן תחושה משפחתית ותומכת. תחושת זכות מאד גדולה ליוותה אותי, איך זכיתי לחיות בקרב אנשי תורה, אנשי אמונה. לפני מספר שנים הייתי צריכה לכתוב קורות חיים. רציתי לכתוב שם שתשע שנים בנצרים זה יותר מכל תואר אקדמי. תואר בלמידה יומיומית של בירור, התקדמות רוחנית יסודית עם אנשים מופלאים חדורים באמונה".

הגירוש

כשהגיעה בשורת הגירוש, תושבי נצרים גיבשו דעה קולקטיבית שהם אינם משתפים פעולה, לא רעיונית ולא מעשית עם העוול. החלטתם הייתה אחת - ממשיכים לחיות את האידיאל ואת מצוות יישוב הארץ.

תמי מעבירה לי תקציר של שיעור באמונה: "אמונה זו לא נבואה. זה לא אומר שידעתי מה יהיה ומה יקרה. כוחות האמונה שלי כיוונו אותי לרצון ה'. ישנה ברית בין עם ישראל לארצו וזו תוכנית אלוקית, זה הסדר האלוקי הנכון ואני מאמינה בזה. אני גם יודעת שה' עושה דברים על-טבעיים, אז לא ארזנו ולא עקרנו נטוע עד הרגע האחרון. היינו היישוב האחרון שאמור היה להיעקר וחיינו על אמונה עד הסוף. יום לפני הגירוש גיסתי התקשרה בדאגה לשאול האם כבר ארזתי, שלא נמצא את עצמינו בלי צרכים בסיסיים כמו טיטולים ובגדים. אבל בכלל לא התעסקתי באריזה, באותו יום הייתה ברית מילה בנצרים וחזרנו ממנה בתחושה מאד קשה אבל מרוממת. ברית המילה הייתה גם ברית עם ארץ ישראל". 

"באותו היום נכנס לביתנו חייל" תמי נזכרת בכאב "הוא היה מחיילי גדוד שמשון ששמרו עלינו ובטובו רצה לעזור, אז הוא לקח מברגה ופירק מדף בבית. הייתי המומה מהמעשה והתחלתי לצעוק עליו שאנחנו לא עושים את זה. אם חלילה לא תתבטל הגזירה נאלץ לעשות זאת, אך לא כעת. כמו גנב שנתפס הוא מיהר להבריג את המדף חזרה ואני נכנסתי לחדר פנימי ובכיתי בכי מעומק הנשמה. זו הייתה מציאות נפשית קשה והזויה". 

צדיק כתמר יפרח

לתמי, ששמה במקור הוא תמר, יש זיקה מיוחדת לעץ התמר. "הייתה לנו גינה מושקעת בנצרים ושתלנו בה עץ דקל. סיפורו של הדקל הוא משל לחיים שלנו. העץ העמיק שורשים והיה יציב, למרות שהיה עד למציאות של פצמ"רים וחדירות מחבלים. יום לפני הגירוש בעלי אלקנה התחיל לחפור סביב הדקל. במבט ראשון מאד הזדעזעתי, הרי אנחנו לא משתפים פעולה עם העוול והפשע המוסרי ולא עוקרים נטוע, אבל הייתה בלבי תבונה לשתוק. ה' נתן בלבי עצה לתת לכל אחד את הדרך המיוחדת לו להתמודד עם המציאות. 'כי האדם עץ השדה', כמו שאנחנו היינו נטועים עמוק באדמה החולית של נצרים כך שורשיו של הדקל היו כל כך עמוקים שבעלי לא הצליח לעקור אותו. ביום הגירוש היה ביישוב מנוף אז קשרו סביב העץ שרשראות של ברזל ובכוח רב הוציאו אותו מן האדמה. העץ נשאר שוכב ובודד על אדמת נצרים ואנחנו עברנו יום מאד טראומתי. לאחר כמה ימים בעלי חזר לנצרים כדי לארוז והיישוב היה מוצף במתנדבים. אחד מהם היה איש יקר, אייל טבצ'ניק, מהמושב נוב ברמת הגולן והוא הפציר בו שייקח איתו את העץ שלנו. אייל הסכים לעשות זאת, נטע בקידמת ביתו את העץ, קיצץ אותו מעט וטיפל בו במסירות. ממש כשם שטיפלו בנו במסירות לאחר הגירוש. שבוע לאחר מכן נסענו לראות את הדקל. חיבקנו אותו, נישקנו אותו, בכינו והתרגשנו עד מאד. הוא היה נראה עלוב, קצוץ ויבש אחרי שעבר דרך לא פשוטה מחבל עזה לרמת הגולן, אך למרות שנעקר הוא שוב היה נטוע באדמת הארץ וזה היה מדהים".

במהלך השנה הראשונה לגירוש ליוו עובדים סוציאליים את תושבי נצרים בתהליך של עיבוד הטראומה. "לטובת המשפחה והילדים חשבנו איך לציין את יום השנה באופן המיטבי והנכון לנו, שגם יעזור לעיבוד הקושי. אז עלה לנו הרעיון שנעלה לדקל. הכנו חולצה משפחתית, הזמנו שלט ברזל עם כיתוב, הילדים כתבו לעץ מכתבים, שירים וסיפורים, ציירו ציורים. הכנו דברי תורה והצגות והזמנו את המשפחה המורחבת והחברים לטקס יום השנה לגירוש סביב העץ. היה אירוע מיוחד ומרגש בו פגשנו את הדקל שלנו מוריק וצומח עם ענפים רחבים וצמרת ענפה. שורשיו נתפסו באדמת הבזלת. העיסוק בעץ נתן לנו המון כח, כי ראינו משהו שצמח איתנו וינק מרוח נצרים, נעקר וננטע מחדש. העץ שהמשיך לגדול במקום אחר עזר לילדים להוציא כוחות ולצמוח. מאז כל שנה אנו עולים לדקל שלנו עם שירים, סיפורים ותובנות". 

בני נצרים או נצר-אריאל?

ביום הפינוי, אחרי שנפרדו מגדוד שמשון והתפללו תפילה כואבת בבית הכנסת, הוציאו עמם תושבי היישוב, יחד עם ראשי הנהגת הציונות הדתית, את ספרי התורה ומנורת שבעת הקנים שניצבה על גג בית הכנסת. מנצרים נסעו התושבים לתפילה בכותל המערבי, שם התקבלו על ידי אלפי אנשים. אחרי התפילה, התושבים עברו זמנית לשהות במעונות של מכללת אריאל. לאחר מספר חודשים עברו רוב המפונים ליישוב יבול, עד למעבר למגורי קבע ביישוב 'בני נצרים' שהוקם בחולות חלוצה. 20 משפחות נותרו באריאל, והקימו את קהילת "נצר אריאל".

"היה לנו בירור מאד נוקב בנוגע לפיצול הקהילה שלנו", מספרת תמי. "מצד אחד הייתה שאיפה להישאר יחד, מכיוון שהיינו משפחה גדולה שעברה יחד דברים משמעותיים. מצד שני עלו שאלות: מה התגובה ההולמת לגירוש? מה ה' רוצה מאיתנו? כיצד ממשיכים את רוח נצרים? וכאן הדעות היו חלוקות. היו קולות שאמרו שצריך להקים יישוב חדש תחת יישוב שנהרס ולהפריח את השממה. היו קולות שאמרו שלא במקרה הגענו לאריאל, ויש להרים את דגל ההתיישבות בבירת השומרון. אנחנו הרגשנו שהתשובה להתנתקות היא התחברות. הגירוש, בו ויתרנו על חבל ארץ פורח לטובת שונאי ה', נגרם לתפיסתנו בגלל שעם ישראל לא היה מחובר לעצמו, לארצו ולתורתו. המאבק שלפני הגירוש היה 'פנים אל פנים', להיכנס לבתים, להיפגש, לדבר, להתחבר. הרגשנו רצון עז ליצור חיבורים ולמנוע התנתקויות".

בעיר אריאל מצאו 20 משפחות מנצרים את שביקשה נפשם. ותיקים ועולים, ספרדים ואשכנזים, חילונים ומעט דתיים, עם כל אלה הם ביקשו להתחבר - בחינוך, במקום העבודה, בקופת חולים ובחיכוך היומיומי. תמי מספרת בהתלהבות ובשמחה על המפעלים הרבים שדרכם הם תורמים לעיר. "אנו משתדלים לעשות חסד והקמנו את 'אור בעיר', ארגון שמגייס ומנתב מתנדבים לפי הצרכים של הרווחה. הקמנו גמ"ח שמחלק בכל שבוע ארוחות למשפחות נזקקות. אנו משתדלים להרים בעיר את קרנה של התורה והקמנו ישיבה, תלמוד תורה ובית ספר תורני לבנות. הקמנו בית מדרש בתוך כתלי האוניברסיטה לשם מגיעים אלפי סטודנטים מכל רחבי הקשת הפוליטית והדתית. אנחנו במגע ישיר עם עם ישראל בחיבוק ובהכוונה וממשיכים כל הזמן את הרוח של נצרים".

את סיומו של ראיון מלא עוצמה ועוז, רוח וצמיחה חותמת תמי במילים אותם היא חיה בגדלות: "חזרנו לארץ ישראל אחרי 2000 שנה ואנחנו פה לשם תיקון עולם". מילים חזקות שאומרות את הכל.