שמוליק דרורי- ראש צורים -חלק ב'

בשנים הראשונות, ידידה נחליאל, לימים עם-שלם, הייתה מזכירת פנים. לאחר מכן אני עודדתי אותה להיכנס לתחום החינוך, וכעת עם ישראל נהנה מהכישורים שלה בתור מורה לתנ"ך וללשון. באופן עקרוני ראיתי חשיבות רבה בכך שחברי הקיבוץ ירכשו השכלה ויפנו לתחום החינוך. אבא שלי הבין את החשיבות שבשילוב בין חלוצים דתיים ובין תלמידי חכמים, אולי בהשפעתו, גם אני ראיתי עניין זה לנגד עיניי.

משה נהלוני שימש כמזכיר פנים ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא קידם כאן תיקון תקנונים, כמיטב המסורת של עין הנציב, הקיבוץ שממנו הגיע. גבי רוזנפלד הקים את מפעל לפנסי רכב "אור צורים". יעקב נצר היה מרכז משק לתקופה מסוימת, והיום, למרות שהוא גר באפרת הוא מנהל את הגד"ש המשותף שלנו עם כפר עציון ומגדל עוז. 

נטיעה וחקלאות

עקיבא יעיר הינו אבי המטעים בגוש עציון. הוא נולד ככזה - אמו הייתה נוטעת ותיקה בקבוצת יבנה. עקיבא הגיע למסקנה שגידולי המטעים מתאימים לגוש עציון ושאנחנו חייבים לתפוס את הקרקעות. הוא שכנע את הסוכנות היהודית בכך, והם סייעו בהכשרת הקרקעות. ההצלחה לא הייתה מידית. בוואדי שבינינו לבין רבדים היה מטע יפה של אגוזי מלך שהניב יבול רב. אבל לא עמדנו בתחרות מול קליפורניה, ונאלצנו לעקור אותו. למרות שלדעתי היה ניתן להפוך את המקום לפנינה תיירותית - הרי מעיין עין צורים נובע בשולי הוואדי. 

לעקיבא הייתה תפיסה שצריך להציף את גוש עציון במטעים והתפיסה הזו נתקלה בלא מעט קשיים. כך לדוגמה, בשלב כלשהוא נוצר לחץ מצד ארגון פת"ח על ערביי הכפר שלידינו, חורבת זכריה, שיפסיקו לשתף אתנו פעולה ויבלמו את ההתפשטות המטע שלנו. הם הגישו כנגדנו בג"ץ על כך שנטענו בוואדי הנמצא בין הקיבוץ ובין הכפר. גם אני ייצגתי את הקיבוץ בבית המשפט, ואת המדינה ייצגה דורית בייניש שהייתה אז ראש מחלקת הבג"צים. לא רק שהערבים הפסידו בבג"ץ, אלא שנגרעו מחלקם 500 דונם של אדמות מורקוס: על שמו של נוצרי שלפני מלחמת השחרור קנה אדמות בגוש עציון. הוא השלים את הרכישה, אך לא את הרישום בטאבו. קק"ל קנתה את האדמה ממנו כדת וכדין לאחר מלחמת השחרור, אך ללא הסדרת הרישום בטאבו. בעקבות הבג"ץ של חורבת זכריה כל האדמות הללו עברו למטעינו וגם לכפר עציון ומגדל עוז. אני מקווה שעם כל הבנייה הנרחבת בגוש עציון, עדיין יוותרו כאן מטעים. 

איך התנהלו היחסים עם ערביי חורבת זכריה?

היו לנו יחסים טובים איתם. הם שמרו לנו על הבתים בזמן הבנייה. שייח' איברהים, מוכתאר הכפר שהה כאן בימים ובלילות כדי לשמור על הציוד והבנייה. אני זוכר עדיין את קומקום התה שלו מונח על גחלים. הילדים שלנו הלכו באופן חופשי לכפר לשתות תה. כל זה נפסק ברגע שתושבי הכפר הרגישו לחץ משמעותי מצד גורמים פלסטיניים קיצוניים להפסיק לשתף איתנו פעולה. אז היו כמה התרחשויות לא נעימות: לדוגמה, חברה שלנו שהלכה ברגל מאלון שבות לקיבוץ חוותה ניסיון פיגוע, שטופל לאחר מכן ביד קשה. כיום המצב השתפר: אמנם אנחנו כבר לא מזמינים אותם לחתונות שלנו ולא מוזמנים לחתונות שלהם, אבל בסך הכול היחסים בריאים, גם אם לא הדוקים מידי. אני מרגיש שיחסי שכנות בין יהודים לערבים ברמה המקומית, כפי שיש ביננו לבין אנשי חורבת זכריה, הם המפתח לשלום בכל האזור

אנחנו וזיכרון רבדים ועין צורים 

הלולים שנמצאים כאן מתחתינו נקראים לולי רבדים, על שם קיבוץ "השומר הצעיר" ששכן כאן עד למלחמת העצמאות ונעקר בזמן המלחמה [קיבוץ ראש צורים המתחדש שוכן על אדמות הקיבוצים הוותיקים עין צורים ורבדים - נ.פ.]. אני באופן אישי מכיר כמה מאנשי רבדים, שביקרו כאן מידי פעם. בעבר עשינו עימם מספר אירועים משותפים. חברי קיבוץ רבדים ברכו על העלייה לראש צורים והקשרים עם אנשי רבדים היו חמים, למרות שהם נמצאים כיום בצד השני של המפה הפוליטית בישראל. עם אנשי עין צורים כמובן שיש לנו קשר הדוק יותר, ובפרויקט משותף יחד עם ילדי עין צורים טיפחנו את סביבות המעיין. 

מלחמת יום כיפור

ביום כיפור תשל"ד לא ידענו מאומה על המלחמה. היה כאן טלפון ציבורי שצלצל, אך לא הרמנו אותו, ולכן ההלם במוצאי יום הכיפורים היה גדול מאוד. במוצאי החג נקראנו כולנו ליחידות המילואים שלנו. היו שני חברים שכבר היו בצבא עם פתיחת המלחמה: יעקב נצר שהיה קצין קשר ושירת בתעלה אך לא בקו החזית הראשון, וברוך דסברג (ג'ינג'י) שהיה מפקד מוצב בתעלה. ברוך הוגדר כנעדר, והייתה תקופה ארוכה מאוד של חוסר ודאות, לכולנו ובעיקר לעירית אשתו באשר למצבו. אני זוכר את עצמי נוסע אתה למשרדי משרד הביטחון כדי לראות תמונות של שבויים. ראינו תמונה של שבוי שחשבנו לזהות אותה עם ברוך. רק לאחר ארבעה חודשים בהם ברוך הוגדר כנעדר הבנו שהוא נפל בלחימה. 

ברוך, שהיה ילד חוץ בטירת צבי, היה בקבוצה הראשונה שבאה לכאן. חשקה נפשו בחיי קיבוץ, והוא הגיע לכאן לאחר שהיה קצין בנח"ל. הוא היה ג'ינג'י חם, והכניס לכאן הרבה מאוד שמחת חיים. ברוך היה אמור לנהל בהמשך את לול ההודים. הוא היה גם פעיל בהרבה מאוד אירועי תרבות. לאחר שהתחתן עם עירית, בחתונה שהתקיימה כאן, נולדה להם הילדה השנייה של ראש צורים - ענבל. פיתחנו את הזיכרון שלו, יחד עם זיכרון של חבר גרעין נוסף שעבד כאן - יהונתן רוזנמן, שהיה מאומץ אצלנו בבית ונהרג בחזית רמת הגולן. על שמו קם היישוב יונתן ברמת הגולן שהקים אחיו. הלוויה של ברוך הייתה הלוויה השנייה שהתקיימה בבית העלמין המחודש בכפר עציון, לאחר הלוויה הראשונה של אבינועם עמיחי מכפר עציון, שנפל גם הוא במלחמה. האזכרות של ברוך נשארו משמעותיות מאוד לחברים הראשונים של ראש צורים. נפילתו גרמה לנו להתבגר, ומחבורה צעירה ותוססת הפכנו לאנשים עם יותר כובד ראש. 

בתקופת המלחמה היה כאן קושי קיומי. נשארו בקיבוץ בעיקר נשים וילדים רכים. היינו צריכים להחזיק לול הודים. אך לא היה אפשר להביא לכאן תערובת. בשלב כלשהוא הגיע לכאן השר מיכאל חזני ושאל במה ניתן לעזור. תיארתי לו את המצב, ומהר מאוד הגיעה לכאן משאית עם תערובת. טרם המלחמה התחלנו כאן את בניית בית הכנסת, תוך כדי המלחמה הייתה הקפאת בנייה, ופחדנו שהתקציב לבניית בית הכנסת יתמסמס. התייעצתי עם מזכיר הקיבוץ הדתי, איסר-יששכר כוכבא (קב' יבנה) ובעזרת קשריו גם המעצור הזה שוחרר. 

משפחה וקיבוץ

חנה אשתי היא בת שדה אליהו. דודתה, ציפורה כץ, התאלמנה בכפר עציון, ולמשפחה של אשתי היה קשר הדוק לגוש. לכן, אולי, לא הייתה לי בעיה לשכנע אותה לתקוע יתד של קבע כאן. כשהייתי צריך להחליט האם להישאר כאן לחיי קבע או לחזור לסעד, דווקא לאמי הייתה אכזבה מכך שאני לא חוזר לסעד. נועצתי בחבר מרכזי בקבוצת סעד, אריה קרול ושאלתי לדעתו: האם לחזור לסעד או להישאר בראש צורים. הוא הציע לי להישאר בראש צורים. נולדו לנו כאן שבעה ילדים, שלושה מהם גרים כאן עם עשרה נכדים. המעמד הזה של סבא וסבתא הוא נהדר, ואנחנו זוכים להיעזר וגם לעזור לילדים ולנכדים.