שמוליק דרורי - ראש צורים

אני בן קיבוץ סעד. נולדתי בראשית תש"י, כשהאימהות והילדים של הקיבוץ עוד שהו בהרצליה והגברים כבר היו תחת הפגזות צבא מצרים, בהתארגנות בסעד. גדלתי בבית על מורשת גוש עציון. אבי ז"ל, יעקב דרורי, היה המדריך של קיבוץ עין צורים כאשר עלה אל הקרקע בגוש ב-1946. היה לו ניסיון אירגוני רב, והוא היה בין השאר הנציג של בני עקיבא בביריה. הייתה לי גם דודה – עליזה - בגרעין עין צורים, ואנחנו חיינו את ההתפתחות של עין צורים בשפיר לאחר חורבן הקיבוץ בגוש במלחמת העצמאות. גוש עציון היה בשבילנו הרבה מאוד, וקראתי את הספר של דוב קנוהל "גוש עציון במלחמתו" כבר בגיל צעיר. אבי, שהקים את ישיבות ההסדר, בעיקר כבסיס ליישוב, השתתף בחידוש ההתיישבות בגוש בתשכ"ח בהקמת ישיבת הר עציון בכפר עציון ובהקמת אלון שבות. 

מלחמת ששת הימים

גדלתי בקיבוץ סעד, למדתי בבית הספר הקיבוצי ביבנה. בימים שלפני המלחמה למדתי בשמינית, ואני זוכר שאמרו לנו: זהו, נגמרו בחינות הבגרות. תחזרו למשק ותחזיקו אותו. ימי ההמתנה אצלנו בסעד היו ימים של עבודה חקלאית, וכמו בכל הארץ גם בהתבצרות וחרדה. לאחר המכה הראשונה של חיל האוויר בעמדתי בחפירה בראש הגבעה צפיתי בכיבוש עזה בעודי שומע ברדיו "קול הרע"ם" מקהיר, בעברית: "כוחותינו כבשו את תל אביב". אני זוכר את התפילה החגיגית כבר בסיום המלחמה. זו הייתה תפילה מעומק הלב, של קהילה קיבוצית המרגישה חובה שמחה להודות להלל (בברכה) ולשבח את הקדוש ברוך הוא. זמן קצר לאחר המלחמה יצאנו לטיול ביהודה ובשומרון, ובין השאר ביקרנו בגוש עציון. היינו בכפר עציון ובעץ הבודד.

הרעיון להקמת ראש צורים

התגייסתי לנח"ל כבעל כושר לקוי. הייתי קומונר של בני עקיבא במשך כשנתיים בשכונת נווה שאנן שבחיפה. להיות שנתיים באותו המקום הייתה בשבילי הזדמנות נהדרת - ניתן לקטוף פירות של עבודה חינוכית קשה. במשך שתי שנות שירותי התקבלה החלטת מועצת הקיבוץ הדתי להקים בהקדם את הקיבוץ השני בגוש, ובדחיפות, על מנת שלא להשאיר את חברי כפר עציון לבד, בתוך ים ערבי שכלל גם את רוצחי הוריהם. התברר שלמרות האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים וההתגייסות גבוהה של גרעיני בני עקיבא, לא היה גרעין זמין ומוכשר להקמת הקיבוץ. לכן, החליטה מועצת הקבוץ הדתי להגדיר 3 מחזורי שין-שינים (אחרי שירות) כגרעין בנים ובנות המיועד לראש צורים. הקיבוצים הוותיקים לא כל כך ששו על הרעיון, כיוון שהם היו זקוקים לבנים שיחזרו להמשיך דרכם הם. בנוסף לגרעין זה הופנו ממסלולם גרעין של הצופים הדתיים ומתנדבים מתקופת השל"ת של גרעיני בני עקיבא בקיבוצים ותיקים. אני הייתי חבר בגרעין המתארגן והגעתי לראש צורים לשל"ת ולשנת שירות שלישית, על מנת להישאר.

עלייה

טקס העלייה הממלכתי היה בט"ו באב תשכ"ט (בו זכיתי גם אני להשתתף). באותה העת היה בהקמה מחנה בטונדות על ראש הגבעה. בימים שטרם העלייה, האנשים שהיו אמורים לעלות לראש צורים ישבו בכפר עציון, ובינתיים עסקו בהכשרת המחנה ובעבודות קק"ל. בפועל, העלייה אל הקרקע הייתה בג' בתשרי תש"ל, חודש וחצי לאחר הטקס הרשמי. 

אני הצטרפתי לכאן לקראת ל"ג בעומר של אותה השנה. מצאתי כאן חברה נחמדה, כולם היו צעירים ואהבו את המקום ואחד את השני. כמו קייטנה - כל יום היה נחמד מרעהו. אבל אני הגעתי עם המסורת והשליחות הקיבוצית: כאן צריך לקום קיבוץ, זה מקום רציני. לא קייטנה. אני זוכר את עצמי עובר בין החבר'ה ומעיר אותם לתפילה ולעבודה. פעם ספגתי על זה נעליים בראש. פעלתי גם שיהיה כאן תקנון, ויזמתי שיעור פרשת שבוע, מוסד שקיים עד היום, שיעור המתקיים מיד לאחר תפילת מוסף של שבת. ארגנתי את השיעור יחד עם ידידה עם שלם, והוחלט שגם צריך להיות כיבוד. לאחר יותר מארבעים שנה של שיעורים הוצאנו ספר שקיבץ אותם: "מראש צורים-אראנו".

משפחות ראשונות

הראשונים שהתחתנו כאן היו משפחת כרמי, חיה ותולי. הילד הראשון שנולד כאן היה בנם ליאור. לצערי, כעבור זמן די קצר הם עזבו. לאחר מכאן נישאו בני הזוג דסברג: ברוך שנהרג בתעלה כשהיה מפקד מוצב ועירית. החתונה השלישית הייתה של משפחת דוד, והרביעית הייתה שלנו, שלי ושל חנה. את החתונות הראשונות עשינו בראש צורים בין הבתים, עם הרוח הנוראה. באחת החתונות הידקנו את הצלחות החד פעמיות עם נעצים לשולחנות. אחרינו הגיעה לכאן משפחת יעיר.

לאחר החתונה מוניתי למזכיר פנים, והשאלה הראשונה ששאלתי הייתה: מיהם חברי הקיבוץ? הרי את ראש צורים לא הקים גרעין מייסד מגובש, ולמרות שקם כאן קיבוץ לא היו בו חברים. אחרים אמרו: אנחנו עדיין לא בשלים להיות חברי קבע בקיבוץ. אמרתי: אם לא עכשיו, אימתי. התחלנו לעשות דיונים הדדיים, והצבענו לקבלה לחברות אחד על השני. כך קיבלנו 13 חבר'ה כחברים. 

ענפים

כשהגעתי לקיבוץ, הענף החשוב ביותר היה עבודה למען קק"ל: הכשרת שטחים באזור, ועבודה במושבי חבל עדולם. היו לנו שלושה כלי רכב, ואמנם הכביש לעמק האלה לא היה קיים, אבל הייתה קיימת דרך ה"פרצה". היינו זקוקים למקלחת הגונה לאחר הנסיעה בשבילי העפר. לאחר מכן, הבנו שזה לא יוכל להיות סידור של קבע, ואנחנו צריכים לבסס את המשק על ענפים בגוש. במקביל, התנועה התחילה להזרים לנו גרעינים של חבר'ה, שהיה צריך להעסיק אותם. הקמנו כאן מתפרה של תחתונים וגופיות, ומפעל לפנסי רכב, בו עבדנו בעיקר עם חברות תחבורה גדולות, כגון אגד. לאחר מכן התחלנו להקים לולי תרנגולי הודו, בהתחלה על גבעת זכריה ולאחר מכן במקום הקיבוץ הנטוש רבדים. שמונה שנים לאחר העלייה הקמנו רפת, לאחר שהבנו שהתנאים כאן טובים, למעט חיסרון אחד: צריך להגן על הפרות כאשר הן יוצאות מהחליבה, מפני הרוחות העזות ממערב. 

המשך לעין צורים

בימי ההקמה עזרו לנו הרבה מאוד אנשים מהקיבוץ הדתי, בעיקר מקיבוץ עין צורים שראה אותנו כבן ממשיך. ליוו אותנו יהודה נוימן מוותיקי עין צורים, דודתי עליזה נבו, דוד מבצרי ("מושבניק") ועוד נוספים. במיוחד זכור לטוב חיים אפשטיין עזרתו התקבלה בעין יפה, כיוון שהבנו שבשלב זה אנחנו עדיין צריכים עזרה מרובה. כשהייתי גזבר נעזרתי רבות בניסיונו הרב, וזכינו להקים בית כנסת, חדר אוכל, מחסן בגדים ומכבסה, חדרי חברים ובתי ילדים. הבתים הראשונים היו דירות נעורים קטנות. חנה ואני התנחלנו בדירה הראשונה, לאחר שעברנו מהמחנה הישן. היה לנו ברור שמבחינות רבות אנחנו המשך המפעל של עין צורים, שנחרב במלחמת העצמאות וחברי עין צורים ראו בנו את הממשיכים. למשל,בטקס העלייה לקרקע יהודה נוימן בירך ורפי אילן, גם הוא חבר עין צורים, הכין את המסכת. 

הווי דתי

חברי ראש צורים הראשונים לא הגיעו לכאן עם בסיס תורני כפי שרצינו שיהיה. לכן, בהתחלה שקלנו לקבל רב, דבר שהיה יוצא דופן בין הקיבוצים הדתיים. לאחר תום ההתלבטות הגיע לכאן הרב אלחנן בן-נון מישיבת הר עציון, עוד לפני שהוסמך לרבנות. זה היה הקיבוץ הדתי השני שקיבל על עצמו רב. אחת השאלות שעלו לדיון הייתה האם הוא גם צריך להשתתף בעבודות הקיבוץ, ובסופו של דבר הוא היה חלק מחיי העבודה למרות שהוא לא עסק בכך באופן סדיר. גם הרב יואל בן-נון והרב אליהו בלומנצוויג מישיבת הר עציון הגיעו לתת כאן שיעורים. כך יצא שאורח החיים המשותף אכן היה טעון בתורה.