קידה

האגדה מספרת שגנדי, הלא הוא רחבעם זאבי, הגיע לאזור גבעת האנטנה (מחנה קציף) באביב, בשיא פריחתו המרהיבה של צמח הקידה השעירה. מרבדי הפריחה הצהובה הרשימו אותו והוא החליט ששמה של גבעה נישאה זו יהיה "קידה". אותה קידה בעלת קשר גם לאזור הסמוך למשכן שילה. קידה הייתה אחד ממיני הבשמים אשר שימשו כשמן משחת קודש למשיחת כלי המשכן.

העליה לקרקע

אני פוגשת את לימור לוגסי, עדי הוד ומענית רבינוביץ, שלוש נשים מהגרעין שייסד את קידה, בכח החזון וההתמדה הפכו את הגבעה השוממה ליישוב פורח. הן משתפות בחוויות ובאתגרים מן השנים הראשונות מזווית נשית, אימהית. 

מה הביא אתכן להחלטה לעלות לקידה?

ראשונה משתפת לימור לוגסי, אם לתשעה וסבתא לשני נכדים היא מורה ורכזת חברתית באולפנת עפרה, ומשמשת כרכזת קהילה ביישוב. "יוסי בעלי למד בישיבת ההסדר בשילה ואז התארסנו", היא מספרת. "בימי האינתיפאדה הקשה, לאחר הרצח של רחלה דרוק ויצחק רופא הי"ד הוחלט כתשובה ציונית הולמת להקים את שבות רחל. החלטנו להצטרף לגרעין ההקמה וכך התגוררנו כ-10 שנים בשבות רחל, היינו פעילים בוועדות השונות, בקליטה ועוד. כשעלה הרעיון לעשות רצף התיישבות עד כביש אלון ידענו שפנינו לשם. עזבנו בית גדול ונח בשבות רחל לתנאים לא קלים בהעדר מים וחשמל. הדרכים היו עקלקלות והכל מסביב שממה".

עדי הוד, גם היא אם לתשעה ילדים ומרפאה בעיסוק, מעידה על עצמה שכ"ילדה טובה ירושלים" לא הכירה את ההתנחלויות , ואף לא ידעה מה זה לנסוע בטרמפים. "לאחר החתונה, יניב רצה לגור בגבעה ואני הסברתי לו שזה לא שייך, כיון שרציתי לגור ביישוב מסודר עם אוטובוסים, גנים וכו' אז גרנו בשבות רחל במשך כשנתיים. כשהקימו את קידה, משפחת לוגסי, שהיו השכנים שלנו בשבות רחל, עשו 'חנוכת קרוואן'. יניב חזר משם ואמר: 'עוברים!', אחר כך הוא לקח אותי לסיבוב בקידה ואני הסכמתי. חיכינו שיגיע קרוואן וזה קרה די מהר. ראיתי את המשאית חוצה את שבות רחל ואחרי שעתיים התקשרו שנבוא. היום אני לא מבינה איך אפשר לגדל ילדים בעיר".

מענית רבינוביץ היא אם לארבעה ילדים, אמנית בזכוכית, בעלת גלריה בקידה וצימרים לארוח משפחות וזוגות. היא נזכרת בלילה הראשון בו הם הגיעו לקידה. "היינו זוג צעיר עם תינוק, וגרנו ברחלים. בינתיים התגבש גרעין אשר התעתד לעלות לקידה. בערב יום העצמאות תשס"ג (2003) נרצח גדעון ליכטרמן הי"ד מאחיה, על הדרך היורדת משבות רחל בואכה בקעת הירדן. לאחר הרצח, קיבלנו טלפון בהול מ'אמנה' שכעת הגיעה שעת הכושר לעלות לקרקע. הגענו בלילה עם נציג אמנה, איתי הראל, שחזר מחתונה יחד עם אשתו. היה צריך לסמן למשאיות היכן להניח את הקרוואנים וללא סרט סימון בנמצא הוריד איתי את חולצתו הלבנה, אשתו החליפה את כיסוי הראש הלבן באחר, ואיתם הם סימנו על האדמה את מיקום הנחת הקרוואנים. זה היה מחזה משעשע וסמלי. 

המשאיות הגיעו ולמחרת, כשעלה השחר, גילינו בתדהמה שבכניסה לקראון שלנו ישנו בור מים שאף אחד לא שם לב לקיומו. היה מזל גדול שאיש לא נפל לתוכו או שגלגל מאחת המשאיות לא נתקע בו".

האם חשתן פחד בזמן שישבתן 5 משפחות בלבד על גבעה מרוחקת? 

"בהתחלה, כשהכל מסביב היה חושך ניקר בי הפחד" משתפת עדי. "יוסי לוגסי, בעלה של לימור, הרגיע אותי כשאמר: 'בשבות רחל יותר מפחיד כי שם יש שומר אחד שיושב בש"ג. פה השומר יושב באמצע 5 המשפחות הגרות פה, ולכן כאן בטוח יותר!'.

מי שמר על היישוב? 

"בהתחלה כל תושב שמר בכל לילה שעתיים, וביום היה שומר בשכר. ככל שהגיעו יותר תושבים השמירה התחלקה בין יותר אנשים. במלחמת לבנון השנייה כל הגברים ביישוב גויסו למילואים ומצאנו עצמינו בבעיה - מי ישמור? הצבא הבין שחייבים להביא חיילים שישמרו על היישוב ומאז ועד היום מגיעים לפה מדי שבוע חיילי אבט"ש".

מענית מספרת שלמרות שהיו זוג צעיר עם תינוק בן 3 חודשים, בכל התקופה ההיא לא בישלה בסירים קטנים כי תמיד היו סביבם בחורים שבאו לעזור בשמירות ובהשלמת מניין. "באחת השבתות חשבנו שאנחנו לבד, אך זמן קצר לפני כניסת שבת דפקו אצלנו 7 בחורים. לרגע תהיתי איך אצליח להאכיל את כולם אבל חילקנו את הבחורים בין המשפחות הבודדות ביישוב וכולם ב"ה יצאו שבעים ושמחים. מי שהרוויח מכל העניין היו הילדים שגדלו בזרועות חמות של 'דודים' רבים".

מהם הקשיים שליוו אתכן בתחילת הדרך?

שלושתן מסכימות פה אחד שהבעיות המרכזיות היו מחסור במים ובחשמל, וקור עז שפקד אותם בחורף. בעיות נלוות צצו גם הן לאורך כל הדרך, אך כיום הן מתרפקות על התקופה ההיא ומביטות אליה בגעגעוע. עדי ממחישה את בעיית החשמל בעזרת סיפור משעשע, בו היא נזכרת בחיוך. "לאודיה, בתינו הבכורה, הייתה יומולדת 3 בגן בשבות רחל, אליו נסעה בהסעה כל בוקר מקידה. בבוקר היומולדת ערבבתי את כל מצרכי העוגה והכנסתי לתנור, אך החשמל היה כל כך חלש שהעוגה לא הצליחה להיאפות. נסעתי עם העוגה הלא אפויה לשבות רחל ובקשתי מהשכנה שגרה ליד הגן שתכניס לתנור. 

הגעתי ליומולדת אמנם בידיים ריקות, אך כאן חל מפנה משעשע. אודיה עוד לא הספיקה לקלוט שאין עוגה וכבר הסייעת רבת התושייה רצה לחצר, מילאה תבנית בחול, וקישטה עם נרות יומולדת. בזמן המסיבה עוגת החול עמדה בחגיגיות במרכז השולחן. רק בסוף היומולדת יצאה עוגת השוקולד מן התנור כשהיא אפויה ומהבילה ואז חולקה בהנאה לכל ילדי הגן".

על בעיית הקור מספרת מענית: "היישוב בשנים הראשונות היה חשוף מאד ופרוץ לרוחות חזקות. בחורף היה מורכב לחמם בהיעדר חשמל מסודר והיו תקופות שממש נעשינו חולים. התאוששות של כמה ימים אצל ההורים החזירה אותנו לקו הבריאות, עד שעם הזמן פיתחנו חסינות לקור".

לימור מספרת שבעיית המים האזורית עוד טרם נפטרה: "לפני מספר שנים, ביום של חתונת בתינו, אבישג, התעוררנו ללא מים בברזים. נסענו למקווה ביישוב ממול וכל המשפחה התקלחה שם בקול ששון וקול שמחה". תוך שהיא נזכרת בחוויות מן השנים הראשונות היא משתפת בקושי נוסף, אשר נמצא לו פתרון מקורי. "היה קשה להעסיק את הילדים אחר הצהרים, כי לא היו הרבה ילדים וגם לא היה גן משחקים או מגרש, אז נדרשנו להיות יצירתיים. יום אחד הילדים של שכנינו, משפחת ארליך, הזמינו את ילדינו ל"מסעדת קידה". הם כתבו תפריט, ובישלו מנות ראשונות, עיקריות ואחרונות. הילדים חזרו מבסוטים עד הגג ואנחנו, ההורים, שמחנו על עוד אחר הצהרים שעבר בכיף".

עדי מסכימה עם לימור ומספרת שעבורה הקושי בהתחלה היה בעיקר חברתי, אך בעיניה החיסרון הפך ליתרון. "היינו קבוצה קטנה של חמש משפחות סך הכל. מאוחר יותר הגיעו עוד שש משפחות וזה היה מבורך. הילדים קיבלו הרבה מלגדול ביישוב צומח, כיון שהם תמיד היו "הגדולים" וזה בנה בהם משהו מיוחד. ילדינו הפכו לאכפתיים ואחראיים ובכל מקום בו הם נמצאים הם מובילים".

היום, 15 שנים עברו, אתן מסתכלות על היישוב שהקמתן. מה למדתן מהתהליך?

מענית משיבה: "מגבעת טרשים בה לא היה כלום הפכנו ברוך ה' ליישוב בן 65 משפחות. למדנו מהי תהליכיות, לא הכל 'כאן ועכשיו', וכדי להגיע להצלחה צריך להתאמץ". עדי מציינת שמה שהיא למדה מהתהליך היא העין הטובה: "פתיחות לאנשים אחרים, גם כשהם חושבים אחרת ממני, מתוך ידיעה שכוונותיהם טובות, גם אם פועלים אחרת. זה הבסיס שמאפשר צמיחה והתפתחות של משהו משותף, יפה ובריא".

לימור נזכרת: "חמותי הכניסה ספר תורה ראשון לקידה באחת השמחות המשפחתיות שלנו. אשה מבוגרת שהחליטה לתרום להתיישבות בארץ ישראל ספר תורה מהודר. לכל אורך הדרך ראינו לנגד ענינו באמונה גדולה שהיישוב ילך, יגדל ויתפתח והיום אנו מבינים שהמאמץ היה שווה. אנו מתפעלים מהקהילה המיוחדת, מהאנשים מקסימים. אנחנו מקוים שבעזרת ה' יצטרפו עוד זוגות צעירים לקידה הצומחת שלנו".