שלי נוטקיס – אלעזר

שלי נוטקיס: נולדה בשנת 1951, בניו ג'רסי שבארה"ב. שלי הגיעה לארץ לראשונה בשנת 1969, ועלתה כעבור 10 שנים, בשנת 1976. היא מורה בהכשרתה ובמקצועה, נשואה לראובן, ואם לחמישה בנים, ארבעה מהם מתגוררים באלעזר. 

ילדות

נולדתי בעיירה קטנה בניו ג'רסי, למשפחה יהודיה שאיננה שומרת תורה ומצוות. כל יהודי העיירה התפללו באותו בית הכנסת. בקיץ הגיעו לעיירה יהודים מניו יורק לחופשת הקיץ, וכך נתקלנו בחיים יהודיים עשירים יותר. בתנועת הנוער ספגתי לראשונה מושגים יהודיים: למדנו על שמירת שבת, טהרת המשפחה, ברכות ותפילות. אז התחלנו לשמוע גם על הציונות. בשבוע בו התחוללה מלחמת ששת הימים הייתי בדיוק באמצע קריאת הספר "אקסודוס", וחלק מהשמות שבספר החלו להופיע גם בעיתונים ובחדשות. הרגשתי שזה לא סתם צירוף מיקרים ושמשהו גדול קורה. במשך שלוש השנים הבאות עבדתי כדי להרוויח כסף לנסיעה לישראל. שאר בני ובנות בגילי נסעו לישראל בקיץ שלפני שנת הלימודים האחרונה של תיכון, אך לי לא היה מספיק כסף ונאלצתי לדחות את הביקור בשנה נוספת. 

הביקור

בקיץ 1969, לאחר שסיימתי את התיכון, הגעתי לביקור בארץ. בין שאר המקומות שביקרנו, בילינו במשך שבוע בכפר עציון, במגורים הישנים של הצבא הירדני (ה"נילסאנים"), בתנאים ירודים, אבל החוויה בגוש עשתה עליי רושם חזק. אפילו השתתפנו ביום העליה לקרקע של קיבוץ ראש צורים. בלילה האחרון של הקיץ, מול הכותל המערבי, נדרתי נדר שאחזור לארץ. הייתי כל כך מושפעת מהביקור, שלאחר שסיימנו לטייל בישראל וטרם החזרה לארה"ב חנינו במשך יומיים בצרפת לשם נופש, ואני לא יצאתי מהמלון כדי שלא לפגוע ברצף החוויה של הביקור בארץ. 

לימודים וחתונה

כבר לפני הביקור בארץ ידעתי שאני רוצה ללמוד עברית והוראת יהדות לתואר ראשון. התחלתי ללמוד בארה"ב, ובשנה השלישית חזרתי לישראל כדי ללמוד כאן בשנה זו. השיעורים היו באוניברסיטה העברית, עם כל ה"כוכבים", שרק כעת אני מצליחה להעריך את גדולתם: ישראל לוין, פנחס פלאי, ישעיהו גפני ועוד. ראובן, בעלי לעתיד, הגיע לארץ לבד מארה"ב ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית מיד לאחר התיכון. נפגשנו במסיבת ערב יום העצמאות. אני חזרתי לארה"ב כדי לסיים את התואר, והוא נשאר בישראל לסיים את התואר שלו. התארסנו בהתכתבות בדואר, ולאחר מכן הוא הגיע לארה"ב למסיבת האירוסין. התחתנו בר"ח אלול תשל"ג, חודש וקצת לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עברנו לפיטסבורג, שם ראובן החל ללמוד לתואר שני במנהל ציבורי. אני התעסקתי בחינוך יהודי. היינו זוג צעיר, ולא היו שם יותר מידי זוגות יהודיים, ולכן העמסנו על עצמינו תפקידים חינוכיים רבים: ראובן הדריך בבני עקיבא, ואני ביהודה הצעיר, מסדה ו-N.C.S.Y. לתקופה מסוימת אף נשלחנו על ידי בני עקיבא לברית המועצות כדי להביא חומרים הנוגעים לעברית ויהדות למסורבי העלייה. 

עלייה 

בתקופת החגים של שנת 1975 נסענו דרך אירופה באופנוע ליוון ואז הפלגנו לחיפה. חזרנו לארץ לתקופת לימודים וכדי לחפש את מקומנו לבנות את המשפחה. הרגשנו שדברים בארץ השתנו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האופוריה של ששת הימים נעלמה ואנשים התחילו לתפוס את המציאות בצורה יותר מורכבת. בתקופת המחקר לעבודת ה-MA של ראובן גרנו בקיבוץ חפץ חיים. בחרנו בחפץ חיים כי כאשר ראובן היה סטודנט הוא אומץ על ידי משפחת זליגר מקיבוץ חפץ חיים, אשר איתה אנו בקשר עד היום. נושא המחקר עסק בעיירות הפיתוח בנגב וחשבנו ללכת בעקבות בן גוריון להתיישב בנגב, אבל לא מצאנו קהילה שנוכל בעתיד לגדל בה את ילדינו. לאחר מכן היינו זמן קצר בבאר שבע, שם ראובן סיים את המאסטר, ואני לימודי תעודת הוראה בארץ. בבאר שבע שמענו על הקמת מושב חדש בגוש עציון . התלבטנו בין שלושה יישובים: קיבוץ לביא בגליל, קיבוץ כפר עציון שבגוש עציון והמושב השיתופי אלעזר. לביא היה כבר קיבוץ וותיק, והרגשנו שנהיה בו גלגל חמישי. כך גם הרגשנו לגבי כפר עציון, שאמנם היה על הקרקע רק שמונה שנים, אך היו בו כבר מסורות רבות. רצינו לתרום ולהיות שותפים בעיצובו של יישוב. החלטנו להצטרף למושב אלעזר. 

אלעזר 

ראשיתו של אלעזר בשני סטודנטים ישראלים ששהו בניו יורק ובשנת 1968, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון, החלו לעשות נפשות בקרב יהודי המקום לרעיון של הקמת יישוב שיתופי מעבר לקו הירוק. משפחה אחת נשלחה כדי לפקח על הקמת היישוב והתשתיות, וב-1972 עלו לארץ 16 משפחות הגרעין, שנשא את השם גרעין יחדיו, והתכוונו לעלות אל הקרקע בג'בל חבון, מעט מצפון ליישוב אלון שבות. בר"ח חשוון תשל"ו עלו אל הקרקע 12 המשפחות הראשונות, והקימו יישוב חמישי בגוש עציון המתחדש, לאחר כפר עציון, הר גילה, ראש צורים ואלון שבות. החזון של המייסדים, שנחשפנו אליו רק כשהגענו ליישוב, היה מאוד ייחודי: להקים כאן בגוש עציון המתחדש מושב שיתופי שבו יתגוררו אמריקאים, והענפים שלו יהיו לא חקלאיים, אלא יכללו בעיקר תעשייה זעירה. המקימים עשו ניסוי מאוד מעניין. המוסדות לא כל כך ידעו איך לאכול אותנו, לא נכנסנו להם לשום משבצת.

לכל יישוב יש שם

שם היישוב נבחר כשמו של אחד החשמונאים, אלעזר, שנפל במהלך הקרב החמישי של המקבים, קרב בית זכריה. הקרב התנהל לא רחוק מכאן - בוואדי שבות שבין כפר עציון וההר הרוסי (חטמ"ר עציון). אלעזר נפל מתחת לרגלי אחד הפילים שהביאו היוונים, עליו חשב אלעזר שנמצא מנהיג האויב. שם היישוב נבחר לאחר שנדחו מספר הצעות אחרות. 'אפרת' הוצע על ידי חלק מהעולים, היו שהציעו את השם 'מגדל עדר', על שמו של היישוב הראשון בגוש בעת החדשה, ואף השם 'נצר חזני', לזכרו של מיכאל חזני, מאבות ההתיישבות בגוש, עלה לחלל האוויר.

המעבר לאלעזר

עלינו לאלעזר בפברואר 1977 וכך הושלם הנדר. מיד עם הגעתנו ליישוב הגיעו כל התושבים לעזור לנו לפרוק את המטען. נפעמנו מהשותפות ההדדית, אבל לאחר מכן התברר לנו שהייתה סיבה נוספת, מלבד סיוע למשפחה החדשה: למחרת היה אמור להתקיים במפעל הכימי שביישוב, שבו יוצר צבע מאכל טבעי, ביקור של הנשיא אפרים קציר, שהיה בעצמו מדען. החבר'ה רצו שהיישוב יאיר פנים לנשיא המבקר.

שכנו אותנו, כמו את כל המשפחות הקטנות, בבית של 70 מ"ר, שבו היו שני חדרים וסלון. מאוחר יותר עברנו לבית של 90 מ"ר, בו אנו מתגוררים עד היום, בתוספת מעט הרחבות. אני עסקתי כאן במשך רוב השנים בחינוך: בתחילה בגיל הרך ובילדי המעון והגן. ראובן, יחד עם שאר הגברים וכיאה למושב שיתופי, עבד בכול הענפים: היה גזבר היישוב, עבד במטע וניהל את המכולת ומאוחר יותר את מפעל הקייטרינג. שלושה חודשים לאחר שהגענו לכאן נולד בננו הראשון. 

המשך בשבוע הבא