רבקה לשם: הר גילה - חלק ב'

מעבר להיותו של פיצ'י איש חזון, הוא היה גם איש מעשה. בחודשים הראשונים לאחר העלייה אל הקרקע גייס פיצ'י סיוע מגורמים שונים ומשונים בהקמת תשתיות ובגיוס תקציבים ליישוב החדש. בשנת 1972, כארבע שנים לאחר העלייה, הכין פיצ'י חוברת בשם: "הר גילה - יעדים". בחוברת פורט חזון היישוב, שיועד לקלוט את עובדי החברה להגנת הטבע, אנשי רשות שמורות הטבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמרכזו יפעלו שני מוסדות תאומים: מוסד אזרחי - בית ספר שדה, ומוסד צבאי-חינוכי לאנשי צה"ל. בחוברת גם נכתב שביישוב עתידים לגור כ-700 תושבים. צריך לזכור שבאותו הזמן היינו רק שלוש משפחות בהר גילה. גם החשמל כאן לא היה סדיר והיינו תלויים ברשת החשמל של בית ג'אלה, והחשמל היה יום כן ויום לא (כמה שנים מאוחר יותר חברים שלנו הקימו את היישוב נטף וקראו לנו להצטרף. אמרנו להם - סיימנו את השלב בחיים שבו אנחנו מתפללים לחשמל). גרנו כאן לבד על ההר. בקיצור - מי האמין שיהיו כאן 700 איש. 

יוסי בעלי קרא את החוברת ונחרד. הוא לא הבין איך ממקום שבו שוכנות שלוש משפחות וארבע מורות חיילות אמור היישוב לגדול לכדי 700 תושבים , וניסה לשכנע את פיצ'י להגיש תכנית הגיונית יותר, אך פיצ'י סירב. כיום, לאחר הבנייה בשנים האחרונות, גרים בהר גילה כ-1,400 תושבים ועוד 650 חיילים השוהים מידי שבוע בבית ספר שדה ובמדרשה לחינוך קצינים הפועלים ביישוב. 

בעבר, מרבית המתגוררים ביישוב השתייכו לאחת משלושת קבוצות האוכלוסייה הבאות: עובדי החברה להגנת הטבע, אנשי רשות שמורות הטבע ואנשי כוחות הביטחון, אך בשנים האחרונות, עם התרחבות היישוב, הגיעו לכאן תושבים רבים שחפצו במגורים ביישוב קהילתי עם נוף מרהיב בסמוך לירושלים. חזונו של פיצ'י, שהלך לעולמו בשנת 2010, קרם עור וגידים. מרבית האוכלוסייה ביישוב היא חילונית, בניגוד למרבית היישובים בגוש עציון, אך במקום מתגוררים גם תושבים דתיים ומסורתיים, ושלושה בתי כנסת פעילים בו.

קן לציפור

התכניות של פיצ'י בשנים הראשונות היו גרנדיוזיות, לא רק בהקשר של אכלוס היישוב. פיצ'י רצה שבהר גילה יוקם המרכז הארצי של החברה להגנת הטבע, אך התכנית נפלה בגלל התנגדותו של עזריה אלון, שטען שהמקום אינו נגיש דיו. למרות זאת, התפתחו בהר גילה כמה מרכזי מידע מקצועיים של החברה להגנת הטבע. בין השאר הוקם רת"ם - מרכז מידע ארצי לצמחי ישראל בניהולו של אבי שמידע, ומרכז מידע על זוחלים - בניהולו של פרופ' עמוס בוסקילה ומרכז המידע על עופות דורסים בניהולו של יוסי, בעלי.

הקשר שבין יוסי, הר גילה וציפורים החל בסוף שנות ה-70. יוסי ריכז חוג צפרות, ואדורם, אחד הילדים שהשתתף בחוג, דיווח ליוסי כי זיהה קינון של עיט זהוב על עץ אורן בשטח מנזר הכרמיזן, השוכן על צלע ההר מתחת ליישוב. יוסי לא האמין בתחילה לאדורם, כיוון שעד אז לא נצפה עיט זהוב בארץ מקנן על עצים, אך לבסוף הסתבר שהתצפית הייתה מדויקת. עקב החשש שתושבי בית ג'אלה הסמוכה יחמסו את ביצי העיט, ארגן יוסי יחד עם אנשי בית ספר שדה מבצע שמירה במשך שלוש שנים: במשך ארבעת חודשי הקינון של העיט שמרו מתנדבים מכל רחבי הארץ על הציפור והביצים. העיט הפך לכוכב תקשורתי, והמודעות לחשיבות השמירה על העופות הדורסים עלתה. בהמשך, ובעקבות ההצלחה בשמירה על העיט, הקים יוסי בהר גילה את מרכז המידע לעופות דורסים. אחד הפרויקטים שהמרכז לקח על עצמו היה הקטנת מספר התאונות שבין כלי טיס של חיל האוויר לבין ציפורים. במרכז מופו נתיבי הנדידה של הציפורים בעזרת צפרים ומכמי"ם, ובעקבות המחקר הצטמצמו התאונות ב-76% וכך נחסכו חיי אדם יקרים ולהבדיל - יותר ממיליארד דולר לחיל האוויר.

קשרי חילונים-דתיים

אנחנו חיים ביישוב שרוב תושביו הם חילונים. היחסים הם טובים מאוד, וישנה הבנה הדדית. למשל- כאשר אנחנו מעבירים כלים עם אוכל לסעודות משותפות מחזירים לנו את הכלים לא שטופים, בגלל ענייני כשרות. במשך שנים רבות היינו משפחה דתית יחידה, ביישוב ללא בתי כנסת. בשנה שהגענו לכאן יוסי היה בשנת אבל, ומדי יום הוא ירד לקבר רחל כדי להגיד קדיש. כמובן שיש כאן גם מסורתיים רבים. כשהילדים שלי היו קטנים היה מתארח כאן ילד ממשפחה מסורתית בשם חיימון. הייתי מאכילה את הילדים שניצל טבעול לארוחת הצהריים, ולאחר מכן, למנה אחרונה, הייתי מחלקת להם ארטיק חלבי. חיימון לא היה נוגע בארטיק. זה קרה פעם, פעמיים ושלוש, ואז התקשרתי לאמו לשאול מדוע הוא לא אוכל את הארטיק. לאימא לא היה נעים, ואז היא אמרה: חיימון אומר שאוכלים אצלכם שניצל ואז ארטיק, ואז הבנתי את מקור הטעות. הדבר היחיד שיכול לקרב בין חילונים לדתיים במדינת ישראל של היום אלו חיים משותפים. אין דרך אחרת. בשנים האחרונות נקלטו כאן לא מעט תושבים דתיים, והיום יש כאן שלושה בתי כנסת, אז לכל אחד יש את בית הכנסת שהוא הולך אליו ואת זה שלא. הגנים כאן הם גנים משלבים, שדואגים לילדים החילונים והדתיים יחד. 

אינתיפאדה שנייה

באמצע שנות ה-90 נסללו שני כבישים חדשים באזור: הראשון היה כביש המנהרות, שנסלל כדי להבטיח תנועה בטוחה מירושלים לגוש עציון ללא מעבר בבית לחם ובמחנה הפליטים דהיישה. המנהרה הדרומית בכביש, מנהרת רפאים, נסללה מתחת לרכס הר גילה והייתה בזמנו המנהרה הארוכה בארץ. הכביש השני היה כביש עוקף הוואלג'ה, שהבטיח תנועה משכונת מלחה שבירושלים אל היישוב, ללא מעבר בתוך יישוב ערבי. בסתיו של 2,000, בעת שהחלה האינתיפאדה השנייה, הדרדר פעם נוספת המצב הביטחוני באזור. חמושים ירו אל היישוב ואל שכונת גילה הירושלמית מבית ג'אלה, ובאוגוסט 2003 נפצעה קשה מאוד צילה חיון, תושבת היישוב, שהייתה בדרכה חזרה מחופשה בסיני אל היישוב יחד עם שלושת ילדיה. לאחר מאבק עיקש של מספר שנים הצליחה צילה לשקם את עצמה. 

ומעט על שמו של היישוב

השם הר גילה (שעבר לאחר מכן גם לשכונת גילה הירושלמית שקמה מעט אחרינו), מקורו בזיהוי היסטורי, מוטעה ככל הנראה: בעבר קשרו החוקרים בין ראס בית ג'אלה ובין היישוב גילה, מקום מגוריו של אחיתופל, מיועצי דוד, שעם פרוץ מרד אבשלום עבר לייעץ לבן הסורר. לאחר שנדחתה עצתו (הטובה!) של אחיתופל לאבשלום ונתקבלה עצתו של חושי הארכי, ה'שתול' מטעם דוד, חזר אחיתופל לעירה, לגילה, ושם קץ לחייו מפחד נקמתו של דוד. כיום מקובל יותר לקשור את גילה של אחיתופל בסביבות הכפר ג'אלה, השוכן דרומית מערבית לכפר עציון, ולא בראס בית ג'אלה. חשוב גם לציין שאנו גרים באחד הישובים הראשונים שקמו ביהודה ושומרון.

ומה לגבי העתיד

הדבר המשמעותי ביותר לנו ביישוב הם המגורים המשותפים, חילונים עם דתיים ומכל המגזרים. בראשית שנות ה-90, עם העלייה הגדולה מברית המועצות, יוסי בעלי גם דאג שייקלטו כאן זוגות של עולים מארצות אלו. אני מקווה שהאופי המיוחד של היישוב יישמר. חיים ביחד - זו האפשרות היחידה שלנו כאן בארץ ישראל.