רבקה לשם: הר גילה – חלק א

הר גילה הוא יישוב קהילתי הנמצא מעט מדרום לירושלים, על כביש "עוקף הוואלג'ה" ובסמוך לעיירה הנוצרית בית ג'אלה. היישוב קם בשנת תשכ"ח על פסגת רכס "ראס בית ג'אלה" במקום בו שכן מוצב ירדני עד למלחמת ששת הימים. מקימו של היישוב היה יורם בן יאיר (פיצ'י). ראשיתו של היישוב הייתה בבית ספר שדה שנבנה על פסגת הרכס, וברבות השנים נבנו מסביב לבית ספר שדה שכונות היישוב. כיום מונה היישוב כ-1,600 תושבים, ומהווה את אחד משני היישובים החילוניים במועצה האזורית גוש עציון (יחד עם קידר). היישוב קשור בטבורו לירושלים הסמוכה, וכמעט כל ילדי היישוב מתחנכים בבתי הספר שבעיר. זהו היישוב היהודי השני שקם בגב ההר של יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר כפר עציון.

רבקה לשם נולדה בשנת 1947 בירושלים. היא נשואה ליוסי ולהם חמישה ילדים. רבקה עבדה כמורה באולפן לעברית בירושלים, וכיום, לאחר יציאתה לפנסיה, מתנדבת במסגרות שונות. יוסי משמש כפרופ' לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ונחשב למומחה בינלאומי בנושא נדידת ציפורים. משפחת לשם עלתה להר גילה בשנת 1971, ומתגוררת ביישוב ברצף עד היום. 

ילדות

נולדתי במקווה ישראל. אבי ואמי - עקיבא ורחל, נפגשו באירופה עוד טרם המלחמה, אך רק אבי עלה לארץ והשתתף ביסודו של קיבוץ כפר עציון. אמי עברה את תלאות השואה ולאחר המלחמה הם נפגשו בשנית בארץ והתחתנו. כשהייתי בת חמש נסעה המשפחה למרוקו, בעקבות אבא, שהיה שליח הסוכנות. חיינו שם במשך ארבע שנים, ואבא ניסה להסדיר את עלייתם של יהודי מרוקו, שהייתה באותה תקופה (שנות החמישים) אסורה, ולטפל בשאר ענייני הקהילה היהודית הגדולה שהייתה שם. קזבלנקה הייתה בשבילי כמו פריז. אני זוכרת שהתפללנו, כמעט תמיד, בבית כנסת בנוסח יהודי מרוקו - זהו נוסח הילדות שלי. שפת האם שלי הייתה צרפתית.

לאחר ארבע שנים, בשנת 1956, המרוקאים גירשו את אבי וחזרנו לארץ. גרנו בתחילה בחולון ולאחר מכן עברנו לירושלים. בכיתה ט' - י' נסענו לשנתיים נוספות לשוויץ, שם שוב שימש אבי כשליח הסוכנות. את השנים האחרונות של התיכון סיימתי בבית הספר מעלה שבירושלים. לאחר מכן התגייסתי לנח"ל, לגרעין ששהה בטירת צבי, שם הכרתי לראשונה את יוסי, למרות שאז עוד לא היינו חברים. לאחר סיום השירות חזרתי לירושלים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית צרפתית ואנגלית. בשנת 1970, כשהייתי בת 23, התחתנתי עם יוסי, וגרנו יחד במעונות הסטודנטים שבירושלים. 

כפר עציון

לאחר החתונה ניסה יוסי להתקבל להדרכה בבית ספר שדה כפר עציון. לי, באופן אישי, היה קשר חזק עם כפר עציון. מלבד זה שאבי השתתף בהקמתו, דודי, שאול רז, היה אחד מניצולי הקרב האחרון שם. בילדותי ביקרנו רבות את שרידי הקיבוץ בשכונת גבעת עלייה שביפו, שם התגוררו בשנים שלאחר נפילת כפר עציון. חנן פורת מכפר עציון העדיף שלא לקבל את יוסי להדרכה, כיוון שלמועמד אחר שהתחרה על אותו התפקיד היה ניסיון קודם בהוראה. כך יצא שהתגלגלנו לבית ספר שדה הר גילה. 

פיצ'י

במלחמת ששת הימים שיחררו לוחמי חטיבת המילואים הירושלמית את הר חברון, וכמה חודשים לאחר מכן עלו בני כפר עציון להקים יישוב ראשון בגוש עציון המשוחרר. אך ההתיישבות כאן חיכתה לאיש יחיד ומיוחד, יורם בן יאיר (פיצ'י), שהיה עד למלחמה מנהל בית ספר שדה הרי ירושלים, ששכן באותה העת במושב בר גיורא. בשנים שלפני המלחמה עמד פיצ'י על גבעה ממזרח למבוא ביתר, היכן שהיה באותה העת הגבול בין ישראל לירדן, וצפה לעבר פסגת הר חברון. כבר אז הסתכל פיצ'י על ראס בית ג'אלה, וסבר כי זהו המקום הראוי לבנות עליו בבוא העת את בית ספר שדה הרי יהודה. מיד בתום הקרבות הגיע פיצ'י, יחד עם רותי אשתו אל הפסגה, והחל לארח במקום קבוצות מטיילים. בחנוכה תשכ"ח עלו פיצ'י ורותי, יחד עם קבוצה קטנה של מתנדבים ושלוש מורות חיילות אל הפסגה, ומאז לא זזו משם. יתד ראשון לבית ספר שדה הר גילה נקבע בשטח. 

אנחנו הגענו להר גילה רק שלוש שנים לאחר שהיישוב קם (כיום אנחנו התושבים הוותיקים ביותר ביישוב), אך הזיכרונות שלי מפיצ'י הם רבים. הוא היה ג'ינג'י עם זקן עבות ושער פרא, ולבש תמיד מכנסיים קצרים, זה היה סמלו המסחרי. פיצ'י ורותי גרו פה בשנים הראשונות לבד על ראש ההר, יחד עם מדריכות צעירות של בית ספר שדה והמון כלבים ששמרו על היישוב. במשך כשנה, סלעית - ביתם הבכורה - הייתה בת יחידה ביישוב. 

הר גילה - עלייה

כשהגענו לכאן בפעם הראשונה חטפנו שוק. נסענו כמובן בכביש הישן, דרך בית ג'אלה, וכשהגענו לכאן ראינו מקום שומם. היו כאן: פיצ'י ורותי, מדריך נוסף - אלי רז ואשתו ענת, חמש מורות חיילות ועוד שניים-שלושה מדריכים. זה היה הכל. חוץ מזה היו כאן המון כלבים, הרבה יותר כלבים מאנשים. אני הייתי ילדה עירונית ולא ידעתי מה זה כלבים, וזה אחד הזיכרונות הכי עוצמתיים שלי מהימים הראשונים בהר. מאז, במשך 47 שנים, יש לי כלב בבית.

שוק נוסף נגרם מכך שאנחנו היינו המשפחה הדתית היחידה במקום. תמיד גדלתי בסביבה של דתיים, ולא ידעתי איך להסתגל לכך: כולם כאן היו חילונים, ולאף אחד לא היה מושג מכלום. גם הם מאוד חששו ממנו, לא היה להם מושג איך דתיים נראים, ובאופן כללי הייתה המון בורות. בסוף זה יצא לטובה: השתלבנו נהדר שם, ובגלל בעיות כשרות כשהיו סעודות משותפות כולם אכלו אצלנו, וכך נוצר לנו קשר טוב עם המדריכות הצעירות. כמה חודשים לאחר הגעתנו נולדה ביתנו הבכורה עינת. בימים, לאחר שהגברים יצאו לעבודה, נשארנו על ההר שלוש: רותי, ענת רז ואני. 

יוסי, שנשלח לפניי לבדוק את המקום, טען שהבית שנגור בו נראה כמו קולג'. כשהגעתי, הסתבר שנגור במקום שנקרא המבצר, שאכן היה יפה וגדול. הוא שימש בעבר כבסיס חיל קשר של הצבא הבריטי. בעצם כולם גרו באותו מבנה, שהתחלק לחמש יחידות פנימיות, חוץ מפיצ'י ורותי שהתגוררו בבית משלהם. החלק שלנו במבצר כלל סלון, מטבח ומקלחת בקומה התחתונה, ושני חדרי שינה למעלה. 

הקשר עם תושבי בית ג'אלה

כשעינת נולדה היא הייתה הילדה הרביעית של הר גילה. כשהיא הגיעה לגיל גן היו שתי אופציות כיצד להעביר אותה מדי בוקר לירושלים: אפשרות אחת הייתה שהמינהלן של בית ספר שדה יאסוף אותה, אבל היו לו הרבה מאוד תחנות עד שהיה יכול להגיע למוסדות החינוך בעיר. אנחנו העדפנו לשלוח את רותי לגן עם נהג ערבי בשם כארים, נוצרי מבית ג'אלה. אמרנו לגננות שכארים יביא את עינת וגם יאסוף אותה בסוף היום, והסידור הזה עבד ללא בעיות. לעומת זאת, לא תמיד ההורים של שאר הילדים הבינו מה מתרחש, וכמה פעמים קיבלתי טלפון בהול מהורים של חבריה של עינת מהגן, שעינת עולה לרכב עם נהג ערבי.

הקשר עם כארים היה קרוב מאוד. מורות חיילות הגיעו לפני חג המולד לבית ג'אלה, כדי לעזור לאמו להכין מעמולים לחג. כשהוא התחתן כמובן שכולנו השתתפנו בחתונה. בכלל, היו לנו קשרים מצויינים עם תושבי בית ג'אלה. קנינו בשוק של בית ג'אלה, במכולת של חאמיס. כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה התחילו לזרוק עלינו אבנים כשנסענו דרך העיירה. היינו בשוק, ולא הבנו למה. הזמינו לכאן שלושה פסיכולוגים שישבו עם התושבים, קראנו לזה "חוג לחץ". הפסיכולוגים אמרו לנו: גבירותי ורבותי, תפנימו שאתם מתנחלים. עד אז המושג הזה היה רחוק ממנו. פעם אחת, לאחר שהאינתיפאדה הראשונה פרצה, נתקע לי הרכב באמצע בית ג'אלה, ולא היה לי פלאפון. האחים של כארים ראו אותי ועמדו לידי עד שהגיעו לחלץ אותי. 

המשך בשבוע הבא