ישעיהו יחיאלי אלון שבות - חלק ב'

מיד לאחר המעבר לאלון שבות, היה לי ברור שאני אשאר כאן לעוד שנים רבות וטובות. המשפחות הראשונות שהגיעו לכאן היו קשורות לישיבה. הרב יואל בן נון הגיע עם משפחתו, כך גם הרב יהודה שביב, הרב גדעון פרל והרב אפרים שחור ז"ל. הרב עמיטל, כדרכו בקודש, לא הגיע עם משפחתו לאלון שבות, כדי לתת לנו ולר"מים לבנות את הישיבה בעצמנו. משפחות הסגל התגוררו בשורה הדרומית יותר, בעוד אנו התלמידים התגוררנו בשורות העליונות-צפוניות. היו עשרה תלמידים בכל מבנה. כאשר הגיעו לכאן בני הקיבוץ הדתי ללימוד בישיבה הם בנו להם אוהלים בין המבנים, מחוסר במקום. כשהחבר'ה התחילו להתחתן פינו בכל פעם מבנה לטובת הזוגות הטריים. בכל מבנה שכזה התגוררו שני זוגות, וחלקו יחד תא שירותים אחד ומקלחת. עשרת התלמידים שפונו מכל מבנה נאלצו להצטופף במבנים הקיימים של תלמידי הישיבה. במקביל אגודת תושבי אלון שבות בראשות מושקו קיימה הרשמה למשפחות מבחוץ. שכונה ראשונה, ברחוב השיירות של היום, החלה להתאכלס מהשער מזרחה. בשנת 1971 הגיעו לבתים בחורי הישיבה שהתחתנו, ושנה מאוחר יותר, ב-1972, התגוררו באלון שבות כבר עשרות משפחות, כשרובן באו מבחוץ.

חתונה ומלחמה

כשסיימתי את פרק ההסדר, עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. לאחר חתונתנו, באדר תשל"ג, רצינו תמי ואני לחזור ליישוב, אך לא הייתה דירה פנויה. רק באלול של אותה השנה התפנתה דירה ששימשה עד אז כבית הספר האזורי הראשון של גוש עציון, ויכולנו לעבור אליה. 

מיד לאחר המעבר ליישוב פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הייתה נקודת ציון משמעותית וקשה בתולדות הישיבה. ספגנו מכה קשה מאוד: שמונה בחורים מהישיבה נהרגו במלחמה, מתוכם שניים מהמחזור שלי, המחזור הראשון: אשר ירון, נשוי ואם לילדה, שריאל בירנבוים, שאף למד יחד איתי באוניברסיטה העברית, ויצא מביתנו למלחמה במוצאי יום הכיפורים. ביום השלושים ספד הרב עמיטל "שמונה נסיכי אדם". 

ראשוניות והתחדשות

היינו בני שמונה-עשרה, "צוציקים" במונחים של ישיבה גבוהה. החבר'ה הגדולים היו בני תשע-עשרה. כל דבר שעשינו - היה חדש. מבחוץ לגלגו עלינו לא מעט, טענו שאנחנו לא לומדים ומטיילים כל היום על ההרים. הביקורת מבחוץ והגיבוש הפנימי שלנו גרמו לכך שנוצרה אווירה רצינית מאוד בישיבה. כך למשל החלו לימודי התנ"ך הייחודיים בהובלת הרב יואל בן נון, עם הקשר העמוק בין הארץ למקורות. הרב עמיטל תמך בלימוד זה, הוא ראה בזה פיתוח של תורת ארץ ישראל של הרב קוק, שכידוע, הרב עמיטל היה קשור מאוד לתורתו. גם לימודי מחשבה מעמיקים החלו בשנים אלו. זו הייתה התחלה של מהפכה בלימודי תנ"ך שהמשיכה והתרחבה עם השנים לכל רחבי הארץ, והעמידה תלמידים הרבה שהיו למורים מובילים.

בחודש הראשון ללימודים החלטנו שכמו בישיבות הגבוהות - אנחנו לא נסגור את הישיבה בשבתות, אלא רק בימי 'בין הזמנים'. המשמעות המעשית של הקביעה הייתה שבראשית כל חודש תלינו טבלה ובה ארבעת השבתות החלות בחודש זה, וכל תלמיד היה אמור להשתבץ רק פעם אחת, ובאיזון שיבטיח קיום 'ציבור' כל שבת. אפילו בשבת חנוכה הישיבה לא נסגרה. כך נשמרה האווירה הישיבתית. 

בקיץ הראשון (תשכ"ט) נאלצנו לסיים את הלימודים בי"ז בתמוז במקום בט' באב, כיוון שהמבנים באלון שבות עוד לא היו מוכנים לגמרי ובכפר עציון רצו את מבני האכסניה לשימושם המקורי. באותה עת הגיע מזכ"ל בני עקיבא, והזמין את כל התלמידים להיות מדריכים במחנות הקיץ של התנועה. הרב עמיטל פסק לנו: בדרך כלל חופשת בין הזמנים אורכת שלושה שבועות. השנה - בגלל המצב, יש לכם שישה שבועות. קיימו בעצמכם את 'חציו לה' וחציו לכם', ובשלושת השבועות הראשונים הדריכו במחנות בני עקיבא או עזרא. באותו הקיץ התחיל תהליך שבו ישיבת הר עציון נתנה את הטון בבני עקיבא. בהמשך, הייתי הקומונר הראשון בבני עקיבא מישיבת הסדר, ולאחר מכן הייתי אחראי על ההדרכה בתנועה כולה. 

במקביל, הרב יואל בן נון שהחל לפתח את תכניות התנ"ך שלו, הציע לקיים בימי יום ראשון השתלמויות למורים ביומם החופשי. זו הייתה ראשית ההתפתחות של המכללה שהתחילה כ'מכון' (להכשרת מורים). הכול היה ראשוני וחדש באותם הימים. במבט של חמישים שנה אחורה, כל תכנית שהחלה בזעיר אנפין יצרה דבר גדול.

ישיבה בתוך יישוב

הקפדנו מאוד להיות מעורבים במה שקורה ביישוב הצעיר. יום אחד באו מורים מבית הספר וביקשו שבחורי הישיבה ילמדו משניות בכל בוקר. הרב עמיטל הסכים, בתנאי אחד: שסדר הבוקר יתחיל כסדרו בשעה 8:15. לכן, נקבע שבבית הספר יום הלימודים יתחיל בשעה 7:30 בלימוד המשניות ולא בשעה 8:00, כמקובל. עד היום יום הלימודים בבית הספר האזורי בגוש מתחיל בשעה זו. כמה מהחבר'ה שהתנדבו ללמד, משמשים כמורים בבית הספר עד היום, כגון בני שמאי. לאחר מכן השפיעה הישיבה גם על הישיבה התיכונית נווה שמואל [הישיבה התיכונית הראשונה שקמה בגוש - נ.פ.]. 

לא היו כאן שתי קהילות - ישיבת הסדר ויישוב - אלא קהילה אחת. בהמשך בחורים מהישיבה קבעו חברותא קבועה עם ילדים מהיישוב. כאשר באלון שבות בחרו רב ליישוב, היה ברור שהוא יבוא משורות הישיבה, ועל התפקיד התמודדו שני רבנים: הרב גדעון פרל והרב יהודה שביב. גם הרב הנוכחי של אלון שבות, הרב זאב וייטמן, הוא בוגר הישיבה. 

התפתחות והתעצמות

תמיד האמנו שיש לנו סייעתא דשמיא, בגלל המיקום הייחודי שלנו בגוש עציון, ועקב האירועים הקשים שקרו לגוש בשנותיו הראשונות והחללים הרבים שנפלו על הגנתו. עם הקמת הישיבה חשבנו שבשיא ילמדו כאן 100 תלמידים, ובאלון שבות כולה קיווינו שיתגוררו כ-250 משפחות [כיום חיים באלון שבות כ-3,500 תושבים - נ.פ.]. יום אחד ביקר כאן שר השיכון אברהם עופר. הרב עמיטל היה מתחבב בקלות על אנשים, ושניהם - הרב עמיטל והשר עופר - אהבו ללגום יין. כטוב ליבם ביין אמר הרב עמיטל לשר: "התלמידים שלי מתחתנים ואין להם איפה לגור. השר הבטיח לבנות 60 דירות. בזכות ההבטחה נבנו ארבעת בנייני הכולל, ובניין נוסף לוותיקי כפר עציון שלא רצו לחזור לקיבוץ המתחדש אבל רצו להתגורר בגוש לעת זקנתם. ההסכם היה שלאחר פטירתם הבתים יחזרו לרשות הישיבה. כך התגוררו כאן למשל לאה שדיאל, מינה פינצ'בסקי, דוב ושושנה קנוהל - שפונו מכפר עציון במשך מלחמת העצמאות. אנחנו, התלמידים, היינו מול הוותיקים ברגשי נחיתות, למרות שמבחינה עובדתית הם חיו בגוש בשנות הארבעים רק שנים ספורות, ואנחנו בינתיים צברנו ותק רציני על ההר. בכל אופן, זו הייתה חוויה משמעותית לגור לידם.

האם היישוב כיום משמר את אותם הזמנים?

בכל השנים היישוב המשיך בתהליכי הגדילה והבנייה. ברגע שהתפצלנו לשני בתי כנסת - האחדות מעט נפגעה. בכל זאת, בשני מועדים בשנה כולנו מתאחדים: בטקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, וב'תשליך' - כאשר כל תושבי היישוב מגיעים לבריכת המים ליד הישיבה. עדיין ישנו מכנה משותף רחב מאוד לכלל קהילות היישוב. גם בשכונה החדשה מתגוררים עשרות מבני הישיבה שבגרו, חלקם מבני חו"ל. גם הישיבה החליפה דור: נכנסו שלושה ראשי ישיבה חדשים, שאחד מהם - הרב יעקב מדן - היה בן מחזורינו. שלושתם למדו בישיבה וגרים ביישוב.

זיכרון

השנה, בשנת ה-50 להקמת הישיבה, התאספנו כולנו, בני שני המחזורים הראשונים בג' בכסלו ופתחנו את שנת היובל. ג' כסלו הוא התאריך בו הגענו לישיבה, ובשבילנו הוא כמו יום הולדת. התאספנו לישיבה לחצי יום לימוד ולאחר מכן נסענו לכפר עציון לסיור. למעט מבנה אחד שעוד עמד על תילו, שום מבנה בכפר עציון לא נשאר כפי שהיה כאשר הגענו. 

מזג האוויר היה דומה לזה ששרר ביום בו הגענו בפעם הראשונה לישיבה: גשם ורוחות. רצינו שאמתי פורת, בנו של חנן ז"ל, יחכה לנו בתחנת האוטובוס כפי שאביו חיכה לנו לפני חמישים שנה, אבל הדבר לא הסתייע. הגענו לבית העדות שבכפר עציון וישבנו שם במעגל. כל אחד התבקש לענות על שלוש שאלות:

א. למה הגעת ללמוד בישיבה הזו דווקא?

ב. מה הדבר המרכזי שעשית מאז ועד היום?

ג. האם ישנו קשר בין התשובה לשאלה הראשונה לבין התשובה לשנייה?

לא כל הנוכחים הספיקו לדבר, אבל נאמרו דברים מדהימים. לא את הכול ידענו. אנו מקווים שהדברים ייערכו בסרט שיוקרן אי"ה ביום היובל עצמו, ג' בכסלו תשע"ט.