שרה ומנחם פריד - נוה דניאל
ההתחלה
שרה גדלה בבית ציוני
וממלכתי מאוד. הוריה, ילידי גרמניה, עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. שרה למדה
בבית הספר התיכון לבנות חורב בירושלים, ולאחר מכן התגייסה לשירות צבאי בנח"ל,
לגרעין שיועד למעלה גלבוע. בהמשך למדה חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית, השלימה לימודי
"טוענות בית דין" ולפני כשלוש שנים פרשה מעיריית ירושלים לאחר שירות של
ארבעים שנה.
מנחם גדל בירושלים, למד
בישיבה התיכונית חורב, ולאחר שנתיים של לימודים בישיבת מרכז הרב התגייס לנח"ל
ושירת בגרעין התורני של בני עקיבא בכפר עציון. במהלך השירות נחשף מנחם לרכס הגבוה -
'ראס שרייפה' - או רכס 'נבי דניאל'. מנחם התאהב במקום והחלומות החלו לנבוט כבר אז,
מנחם ושרה נישאו ובמשך ארבע שנים התגוררו בשכונת סנהדריה בירושלים, כאשר השאיפה
הייתה כל הזמן לחזור לגוש עציון.
מדוע דווקא הגוש?
שרה: "מעבר
לעובדה המרכזית שהוריי התגוררו באותה העת באלון שבות, היה פה סיפור משפחתי נוסף.
אבי שירת במלחמת העצמאות בפלוגה הדתית (פלוגה ד') של הפלמ"ח, הגן על הגוש
בראשית המלחמה, ואף היה אמור לצאת עם שיירת הל"ה מהרטוב לגוש עציון. בסופו של
דבר, "נתן" אבי את התפקיד לחברו, החובש דוד צוובנר, אשר טען
שעליו לצאת למשימה כי חברו יוסף ואשתו חזרו זה לא מכבר ממשימה בת שנה ו-8 חודשים
במחנות העקורים בגרמניה".
מנחם: "גם לי
היה קשר חזק למקום, הוריי אימצו בסוף שנות ה-40 פליט יהודי שהגיע מהתופת באירופה, שלמה
פוגל, שהתגלגל בארץ וחיפש משפחה מאמצת. שלמה לחם בקרבות האחרונים על גוש עציון,
ובסיום המלחמה שהה במשך שמונה חודשים בשבי הירדני. אח שלי, הרב יוחנן, היה ממשחררי
הגוש במלחמת ששת הימים כאשר לחם בגדוד 68 בחטיבה הירושלמית".
ואיך נולד הרעיון של
העלייה לגבעה השוממת הזו?
שרה: "בראשית שנות
ה-80, במהלך תנופה רצינית להקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון על ידי ממשלת בגין, חלמנו
על יישוב משלנו, עם קווי אופי ומאוויים אישיים. את החברים הראשונים לרעיון גייסנו
מתוך מקהלה עממית בה השתתפנו בירושלים, ולאט לאט הרעיון להקים יישוב חדש קרם עור
וגידים. סיירנו יחד במספר מקומות: בין השאר הציעו לנו לעלות למקום שבו יקומו בעתיד
גבעות התמר והדגן באפרת, אך העדפנו להקים יישוב נפרד, שלא יהיה כפוף למרותו של שום
גוף מנהלתי. הגענו לחוות כהן, והבנו שכאן נוכל לבנות יישוב כלבבנו. המשא ומתן מול
המוסדות התנהל באיטיות, וחיכינו לשעת כושר".
בתמוז תשמ"ב נהרגים
שני תושבי תקוע, אחד במהלך שמירה באזור ההרודיון והשני בלבנון. בתגובה לכך, מחליט
היישוב תקוע להקים יישוב בן - אל דוד (לימים נוקדים). מנחם נוסע לשם כדי לראות
כיצד מקימים יישוב מאפס. שלושה שבועות לאחר מכן נרצח אבי קור, ישראלי המבקר בשוק
בבית לחם. כמה שעות לאחר מכן מודיעים אנשי הגרעין לעוזר שר הביטחון על כוונתם
לעלות להר ומקבלים אישור בעל פה.
למחרת - ביום ההקמה
כ"ז בתמוז תשמ"ב, עולות כעשר משפחות חברים אל האתר הזמני הנמצא
למרגלות הגבעה, בסמוך לכביש ירושלים - גוש עציון. מנחם מספר כי "אלו הם ימי
חופשת הקיץ והתארגנו בהתאם ל"מחנה קיץ": אוהלים ביתיים, צידניות, ציוד
פיקניק. ביום שהינו שם, אך בלילה נשאר רק גרעין קטן של חברים לשם שמירה על המאהל והציוד,
והנשים והילדים חזרו לבתיהם שבירושלים. אווירה של הפנינג וחופש". שרה מספרת בתור
בדיחה, שכאשר הם חוזרים לביתם שבירושלים היא "מכניסה" את הילדים יחד עם
הבגדים לתוך מכונת הכביסה, כדי להיפטר מהלכלוך שהביאו מן ההר החשוף. בינתיים
ובמקביל משרד השיכון מתחיל לפרוץ דרך ולהכשיר את השטח.
לא היו חששות? ציפיות
לקשיים? בכל זאת- ברוב יישובי הגוש המתיישבים עלו כאשר הקרקע כבר הוכשרה והמבנים
כבר הגיעו. כאן אין כלום חוץ מ"הר טרשים קירח".
מנחם: "לי היה
חלום, וכאשר מגשימים חלומות משלמים מחירים. בכל אופן, במהלך הקיץ הקשיים עדיין לא צצו.
ההרגשה הייתה הרגשה של מחנה קיץ. בחורים רווקים הצטרפו אל הגרעין והייתה תחושת
אופוריה. בשבתות הראשונות נשארו שתיים-שלוש משפחות לשמור על המקום".
באחת השבתות שוהים הזוג
פריד ושני ילדיהם, אסף ויצחק במחנה. בצאת השבת חוזרת המשפחה לירושלים, ומנחם נשאר
לשמור במקום. ביום ראשון בבוקר אמור להגיע מחליף למנחם, אך הוא בושש לבוא. קו
טלפון לא קיים במקום, ומנחם מבקש ממוקד המועצה ליצור קשר עם שרה כדי שתטלפן
למחליף. כאשר המוקד יוצר קשר עם בית משפחת פריד עונה לו השכן. מנחם נבהל אך השכן
מעדכן ששרה ואשתו, שכנתה, נסעו לבית חולים, ו"מזל טוב" להולדת בתך. "רק
אחר הצהריים הגעתי לבית החולים לבקר את שרה ואת התינוקת החדשה, אך בניגוד לציפיות לא
קראנו לה 'דניאלה' אלא בחרנו בשם אוריה".
עשרה ימים לאחר לידת
אוריה חוזרת שרה למחנה עם שלושת הילדים. "באותה העת השתדרגו התנאים, וכל
משפחה קיבלה אוהל הודי גדול מהצבא. האוהל כמובן לא פתר את בעיית הלכלוך והאבק, והייתי
חוזרת כל ערב עם שלושת הילדים לבית בירושלים, עד לתום חופשת הקיץ", מספרת שרה.
"בינתיים העלה משרד השיכון קראוונים פשוטים ששימשו את העובדים בפרויקט הקמת
שדות התעופה בנגב לאחר הנסיגה מסיני. הקרוואנים הותאמו למגורים זמניים. בדגש גדול
על הזמניים".
החלום ושברו
בראש השנה תשמ"ג
התארגנה ביישוב חבורה גדולה של משפחות, והפלא ופלא - אפילו מניין היה. החבורה
התארגנה יחד לחג, קנתה אוכל בשיתוף, והאווירה נראתה קסומה ופסטורלית על ראש ההר. שרה
מספרת כי "זה היה חג של אופוריה מתפרצת, וחלום היישוב נראה קרוב מתמיד. אך
מיד לאחר תום החג, המשפחות החלו להתפזר. החסם העיקרי של המשפחות היה מקומות חינוך
לילדים - החברים נושרים, כדי להתחיל את שנת הלימודים ביישוב או בעיר המוצא".
בשלב הזה מקבלת משפחת
פריד החלטה - לעבור ליישוב ויהי מה. "יום לאחר סוכות נכנסנו עם תינוקת בת
שלושה חודשים ושני ילדים קטנים נוספים לקרוואן רעוע, בלי חיבור למים, חשמל וביוב.
אסף, הבכור, עובר לבית הספר שבאלון שבות ויצחק למעון בגוש. חשוב לציין כי העברת
הילדים למוסדות חינוך בגוש הייתה מבחינתנו האמירה שמכאן לא זזים". מנחם כמובן
יוצא יום יום לעבודה, ואף שרה, שבינתיים מסיימת את חופשת הלידה, שמה את הילדים
מידי בוקר במוסדות החינוך שבגוש, נוסעת בכביש שעבר באותה העת במחנה הפליטים
דהיישה, ומגיעה למקום עבודתה שבנווה יעקוב, לאחר כשעה של נסיעה.
לאחר חג הסוכות מתחיל
חורף קשה מאוד. שבעה אירועי שלג פוקדים את פסגות גוש עציון. בראשית כסלו
תשמ"ג עוברת משפחת פריד למספר שבועות בקיבוץ כפר עציון שמאמץ אותם, שם הם
מקבלים דירה קטנה בקיבוץ. ברור להם שזהו פתרון זמני, הרי הפסגה עדיין לא נכבשה.
אור קטן בראש ההר
בנר ראשון של חנוכה הקרוואנים
מתחברים לגנרטור, ונורות ראשונות נדלקות: "אמנם רק לרבע שעה, אבל גם זה משהו".
מבחינת משפחת פריד זהו הסימן שיש לחזור להר, ומאז ועד עתה הם נמצאים באופן קבוע
בנווה דניאל. לאט לאט יתחילו משפחות לחזור ליישוב. אמנם עדיין רק לפרקים קצובים
ולשבתות, בגלל בעיית מוסדות החינוך של הילדים, אבל הנקודה תתחיל לקבל אופי של
יישוב.
מנחם: בשנה השנייה
לקיומו של היישוב החלטנו שהגיעה העת להקים גן לילדי היישוב, אך בנווה דניאל
התגוררו רק שמונה ילדים בגיל גן. בשיחה עם המפקחת האזורית גמגמנו כל פעם שנשאלנו
מהו מספר הילדים במקום, כדי לא להסגיר את המספר הנמוך שלא יאפשר את פתיחתו של הגן.
כך אושר גן הילדים הראשון ביישוב. בחנוכה אפילו לא ניתן היה להציג חנוכייה ממספר
הילדים". צירופו של תלמיד כיתה א' למסיבה פתר את הבעיה. באחת משבתות הארגון הראשונות
של בני עקיבא הילכה ביישוב הבדיחה שעמי מקובסקי - אחד מבני המקימים - מעמיס את כל
בני חבריא ב' - סך הכול נער אחד - על כתפיו.
לאחר כארבע שנים, כאשר
היה נדמה שהיישוב התייצב חברתית והגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מגיע מכשול בלתי צפוי.
החברים מתחילים לתכנן את הקמת מבני הקבע, חרף הקרוואנים שכבר הפכו מאוסים על הכול,
ופתאום העלות של הקמת בית מתחילה להתברר. "הסבסוד להקמת תשתיות היישוב הוא
חלקי ביותר", מספר מנחם, "התברר לנו שאנחנו נצטרף לשאת בעלויות אלו
בנוסף לעלות הקמת הבתים. בשל כך, עוד תושבים עזבו את היישוב רגע לפני המנוחה
והנחלה, אך מי ששרד את השלב הזה כבר לא זז מכאן".
ולסיום, מילה על שמו של
היישוב
שרה: "רצינו
לקרוא ליישוב 'דניאל', על שם השיירה המפורסמת, שיירת נבי דניאל, שהביאה אספקה ונשק
לגוש עציון הנצור ונתקלה בדרכה חזרה בסמוך למחנה הפליטים דהיישה, לא רחוק מכאן. אך
ועדת השמות לא אישרה את השם 'דניאל', הוסיפה את הקידומת 'נווה' הסתמית משהו, וכך
נשארנו עם שמו הרשמי של היישוב".
