סיפורה של אילה רסיס-טל – עפרה – חלק א'

גרנו בתל אביב ויורם עבד באוניברסיטה. יום אחד, בדרכו באוטובוס לעבודה, הבחין בבחור לבוש בגדי חאקי מעוטרים בסימני בוץ, כובע טמבל לראשו ותרמיל על גבו. בלי להסס, ניגש יורם לבחור, טפח על גבו פעם ופעמיים ושאל: "מי אתה?". הבחור הסתובב מיד וכדרכם של יהודים, ענה על שאלתו של יורם בשאלה משלו: "מה אתה רוצה?", שצליל של בהלה התגנב לתוכה. יורם הסביר בסבלנות: "אנחנו מעוניינים במעשה חלוצי", הבהיר, ומיד עבר לפסים מעשיים, "אולי אתה מכיר התיישבות שעולה לקרקע בקרוב? אנחנו רוצים להצטרף, להיות חלק מזה".

זה קרה שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים ושבע שנים אחרי שאזור יהודה ושומרון חזר לידינו במלחמת ששת הימים. הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות משהו לטובת עם ישראל. הבחור ענה שהם אכן זקוקים לאנשים. כתב אפוא כל אחד מהם את מספר הטלפון של רעהו, והשניים פנו איש-איש לדרכו.

צו קריאה

להודות על האמת – גם אז עשינו משהו לטובת עם ישראל: במסגרת 'פרויקט שיקום השכונות', גרנו אז בשכונת "התקווה" בתל אביב, וקיימנו שיעורים לתושבי השכונה: יורם לימד את הגברים, ואני – את הנשים. גם ביקורי בית נכללו ברפרטואר שלנו. ביקרנו, זיהינו צרכים ועשינו ככל יכולתנו לעזור למי שנזקק לעזרה. כשהגענו לשם לא הכרנו איש, ואם כי למתבונן מן החוץ (ולא רק לו) נראינו כזוג הזוי במרחב שבו היינו, בכל זאת לאט לאט הכירו אותנו והרגישו נוח לפנות אלינו.

מכשיר טלפון לא היה אז ברשותנו וגם לא טלוויזיה. עידן הטלפונים הסלולריים החל את דרכו רק עשרים שנים אחר כך. ערוץ התקשורת העיקרי בישראל היה הרדיו. מספר הטלפון שמסר יורם לאותו בחור היה מספר הטלפון שלו בעבודה. חלפו כמה חודשים מאז הפגישה באוטובוס, והנה – טלפון! הבחור, שלימים התברר ששמו פנחס ולרשטיין, התקשר, כמובטח, והודיע ליורם על יציאה לפעילות כשהוא מציין את הפרטים החשובים: הזמן – יום ראשון בשבוע, ט' באייר, בשעה 16:00; המקום - משרד "גוש אמונים" שברח' כורש בירושלים.

יורם התארגן ליציאה. בשכנותנו גרה משפחה ברוכת ילדים. כיוון שאבי המשפחה היה חולה לב, היה בביתם טלפון. יורם התקשר אליהם. לאה, האם, ענתה. "תמסרי בבקשה לאילה שאני נוסע לירושלים ולא אבוא הביתה אחרי העבודה", ביקש ממנה. לאה הבטיחה למסור. סיים יורם את עבודתו, ונסע בתחבורה ציבורית לעיר שלא הכיר. עד שמצא את הכתובת המדויקת, התברר לו שהחבורה שהתקבצה, יצאה כבר לדרך. למאחרים הם השאירו הודעה שיצאו לכיוון צפון-מזרח וציינו בה את שם המקום שאליו פניהם מועדות.

נצנוצי פנסים

יורם יצא בעקבותיהם. בדרכו נעזר במשאית שנסעה לאזור, וגם תפס טרמפ על סוס ועגלה. באותות ובמופתים הגיע לבסוף אל הר בעל חצור. ביהודה ושומרון לא הייתה אז תשתית חשמל. הערב ירד והאזור הלך והחשיך. והנה הבחין יורם בנצנוצי פנסים. הוא החל לרדת מההר וצעד לכיוון האורות. כמו מ'שומקום' הופיע במחנה הירדני שליד עין יברוד, והפתיע את חברי גרעין שילה שהיו עסוקים בהתארגנות ללינת לילה ראשונה.

זה היה ביום ראשון בשבוע. ומאז ההודעה ששיגר אליי דרך לאה – נדם קולו ופניו לא נראו. "לאן נעלם?" דאגתי, והאמת – גם כעסתי: "אני כאן עם שני הילדים, והוא הולך ואינו דואג לעדכן איפה הוא ומה קורה אתו". התעלומה נפתרה ביום חמישי. יורם הגיע הביתה, לא מודע לדאגה שגרם, כולו התלהבות מחוויית החלוציות והראשוניות שעברה עליו מאז ראשית השבוע, והודיע לי: "צריך להתארגן. נוסעים לשם לשבת!". "הי! רגע," ניסיתי לצנן את התלהבותו, "די לפנטז. הרי אין שם בית, אין שם מים, אין שירותים ואין אור". הניסיון לא צלח. באותו הלילה הייתי עסוקה באריזה. בבוקר נסענו להורים, הפקדנו אצלם את ילדינו, רוני בת השנתיים ונעם בן השנה, הצטרפנו לזוג חברים שאף הם תכננו לבלות את השבת באותה אווירה חלוצית, ויחד עשינו דרכנו לעפרה.

עקבים וחצאית צרה

אמנם גדלתי בקיבוץ חפץ חיים, אך לעפרה באתי אחרי כמה שנים בתל אביב. הייתי עירונית, ולבושי – בהתאם: הגעתי לשבת לבושה בחצאית צרה, שלתוכה תחובה חולצה מחויטת, ולרגליי - נעלי עקב. הגענו. יורם, עיניו בורקות, פתח לפניי את דלת המכונית. על העליות של "גוש אמונים" שמעתי פה ושם, ידעתי גם שהסתיימו תמיד בפינוי, אך כיוון שהיינו מרוכזים בפעילות בדרום תל אביב, בזה הסתכם הידע שלי. איש לא הכין אותי לָרִיק שנגלה לנגד עיניי: סלעים ואבנים מכסים את כל השטח. הושטתי בזהירות רגל אחת, ואחריה – עוד אחת, ודידיתי החוצה בפסיעות קטנטנות, ככל שאפשרה לי חצאיתי, תרה אחר פיסת שטח ישרה יחסית, שאוכל לעמוד עליה מבלי ליפול ממרומי העקבים.

קיבלנו חדר במבנה ירדני. סקירה מהירה הבהירה את נתוניו: חלונות ודלתות אין (במקומם הותקנו יריעות ניילון); מקלחת ושירותים – אין; חיבור למים ולזרם חשמל אֲמִתִּי – גם אין. ומה יש? שאריות של גללי צאן על הרצפה ואור דלוח שהצליח הגנרטור לספק. וזהו.

באותה שבת הכרנו את משפחות ולרשטיין, בייטנר, אופן וקאפח, את יוסי אינדור, חיה ויאיר מאיר, אורית ועירא רפפורט ואת חיה ויהודה עציון, שלא מכבר נישאו.

לא לבדם?

בחדר הייתה ערמה גדולה של מזרנים. על שניים מהם התארגנו לשנת השבת. קבוצה גדולה של בנות שלא נמצא לה מקום, צורפה אלינו לקראת שבת. קמתי בבוקר ולא מצאתי היכן לצחצח שִנַּיים: מעט מים עמדו לרשותנו במכלית שהובאה לכאן לכבוד השבת, ומים זורמים, כזכור, לא היו. קיבוץ חפץ חיים תרם לנו 50 מנות מוכנות, אך להערכתי הגיעו כ-150 איש לשבת.

השמועה עברה מפה לאוזן, ומטבע הדברים, המקום משך אליו גם כל מיני תמוהים והזויים שלא היה להם לאן להיזרק. היה בעפרה משהו בראשיתי מאוד, כיף של מחנה קיץ. אבל למי שחי במקום וצריך היה להתמודד מדי יום עם שלל טיפוסים שאיש לא יודע מי הם – זה לא היה דבר פשוט.

במהלך השבת התרשמתי מאוד מהקבוצה האיכותית שהתרכזה כאן. החוויה הייתה שונה כל כך מזו שליוותה את העשייה שהיינו נתונים בה בשכונת "התקווה" שאליה הגענו בגפנו, ללא איש מהחברים שלנו ומהאנשים שאתם גדלנו, וכולה נעשתה בבדידות מוחלטת. חלק לא מבוטל מתחושת הבדידות נבע מהפערים המנטליים בינינו לסביבתנו. כשחזרתי מבית החולים עם בתנו הגדולה, זכיתי מהשכנות לקבלת פנים מנחמת: "אין דבר, אין דבר...", וכשהגעתי הביתה ובידיי תינוק, בן זכר, התברר שהוא לא פחות מאשר סיבה למסיבה, ועוד איזו מסיבה. זר לא יבין זאת.

רק שירותים ומקלחת

כזכור, יורם שילב אז לימודים ועבודה, ואם לא די בזה, היינו באמצע משא ומתן לקניית דירה טובה בהרצליה. ההתלהבות מילאה את יורם ולא הותירה מקום לשום דבר אחר. הוא היה נחוש בדעתו לעבור לעפרה, אלא שכדי לממש את החזון, היה עליו לזכות בהסכמתי. עם כל ההתלהבות שהתעוררה בי באותה השבת, הרגשתי שיש כמה תנאים שחייבים להתקיים כדי שאוכל לעשות את הצעד המתבקש. "רק אם יהיו מים זורמים, מקלחת ושירותים", מניתי באוזניו את התנאים שלי. כאימא לשני תינוקות, בעידן שבו החיתולים היו חיתולי בד, הרגשתי שבלי התנאים הללו, אי אפשר. פשוט אי אפשר.

יורם קיבל את התנאים ונערך למלאם מראש. הוא ניחן בידי זהב ובמיומנות של אינסטלטור והתגייס לביצוע הנדרש. לעזרתו בא אביו, ואחרי שהביע את דעתו על התכנית החדשה שלנו ("משוגעים!" אמר ולא יסף), הגיע לעפרה, הפשיל שרווליו וביצע עבודות תשתית בהתנדבות. וכשחלף חודש מאז אותה השבת, הפכנו לתושבי עפרה מן המניין. ביתנו היה המקום היחיד שהיו בו מקלחת ושירותים, ובאופן טבעי הפך למקום ציבורי.

חלון דו-משפחתי

זו הייתה תקופה של חלוציות, של עשייה מלהיבה מאוד. הרגשנו שאנחנו עושים דבר גדול ומפריחים את השממה. ניקינו את הבתים מגללי הצאן, הכשרנו אותם למגורים וחילקנו אותם לדירות. כשעברנו, הבאנו עמנו רק חלק מתכולת ביתנו. החלק האחר נשאר בתל אביב, ורק בהמשך הבאנו אותו לעפרה.

הבית שגרנו בו, כיתר הבתים, חולק לשתי דירות שביניהן קיר משותף. מצדו האחד של הקיר – הסלון שלנו, ומצדו האחר – הסלון של השכנים: יונתן ושפרה בלס. דרך החלון שנקבע בקיר הזה שוחחנו, שאלנו וענינו, וגם – העברנו. מה? הכול! "אולי יש לכם לחם?" נשאלה השאלה מצד אחד, ומיד הועברה כיכר לחם, שלמה או מחציתה מן הצד השני. וכיוון שילדינו היו קרובים בגילם לילדי שכנינו, לא פעם העברנו גם אותם מיד ליד דרך אותו חלון, ופעמים שיחקו הילדים בצד אחד, והשגחנו עליהם ללא קושי, בעודנו עסוקים בצד השני. זה היה כיף גדול. בבית הזה גרנו עד שנת תשמ"ב (1982), ובגינה שסביבו שתלנו עצי פרי רבים.

הבית שלנו היה המקום הראשון שהותקן בו טלפון. במשך תקופה מסוימת מילא יורם את תפקיד מזכיר היישוב, ואני הייתי המזכירה. ברוב שעות היום התרוצץ יורם בענייני היישוב בחוץ, ואני טיפלתי בעיקר בהעברת הודעות. כשהגיעה שיחה או הודעה הכרזתי עליה במערכת הכריזה: "לא להשתמש במים!" או "לא להפעיל מכונות כביסה!" היו ההודעות שהופרחו לחלל האוויר לא פעם ולא פעמיים. אפילו לאחר שהתחברנו לרשת המים, היה שלב שבו לא התאפשר להפעיל את כל מכונות הכביסה בעת ובעונה אחת. ומה עושים כשצריך לכבס בכל זאת? לקחתי סבון והתיישבתי לכבס ביד בגדים וכמובן גם חיתולים. ייבוש הכביסה היה פשוט בקיץ, מה שאין כן בחורף – אז מצאתי דרכים לתלות אותה מסביב למוקד החום שהיה בבית - תנור ה"פיירסייד".

המשך בשבוע הבא