משה בטיש - חלק ב'
בתחבולות תחפור לך יישוב
תקופת ההמתנה נתמשכה, ואישור מטעם המדינה להקמת נקודת התיישבות בשילה – לא ניתן. לבו של מנחם בגין ייסר אותו. בשיחה עם אפרים קציר, נשיא המדינה, שטח שאלתו-משאלתו לפניו: "איך אפשר שלא יגורו בשילה?". ואז הבריק במוחו של חה"כ זבולון המר, שר החינוך דאז, רעיון: להקים יישוב אסור? אסור (כך קבעו ה'הבנות' שגובשו עם ג'ימי קרטר, נשיאה של ארצות הברית באותם ימים, שנועדו למנוע חבלה מכל סוג שהוא בתהליך השלום עם מצרים), אבל לשלוח משלחת ארכאולוגית לאזור משופע בעתיקות – ודאי מותר! הוכרז אפוא על התארגנותה של משלחת ארכאולוגית שתעלה לתל ותתחקה על שרידי ההיסטוריה היהודית במקום. וכך, במסווה של משלחת, עלו ראשוני המתיישבים לשילה.
למען האמת, לא כל חברי הגרעין אהבו את הפתרון היצירתי. "זו רמאות," טענו חלקם, ואחרים הוסיפו: "בארץ ישראל צריך להתיישב בקומה זקופה ולא באמצעות פיקציות". בכינוס הסוער של אנשי הגרעין, ניסה חנן פורת להרגיע את הרוחות ו'לעשות סדר' במחשבות: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא," דרש באוזנינו, "כשראה משה שנחתם עליו גזר הדין, עמד והתחנן לפני ריבונו של עולם שיניחנו להיכנס לארץ ישראל אפילו כתולעת שאוכלת עשב" וסיים: "לארץ נכנסים אפילו כתולעים". המסר נקלט.
'המשלחת הארכאולוגית' עוררה את עניינה של התקשורת. באו עשרות עיתונאים, הביטו כה וכה, ראו נשים, ראו ילדים והחליטו לברר את מהותה של המשלחת. ביקשו אנשי התקשורת לראיין נציג שלה. התייצב מולם חברנו שבח שטרן והחליט לומר את האמת ללא כחל וסרק: "לא באנו לחפור אלא להתחפר!". מנחם בגין 'חטף כאב בטן'... "איך עשיתם לי את זה?" - הוא מחה בשיחות פרטיות. ובכל זאת, אהבתו אותנו לא פחתה, ולשיעורי תורה ("שיעורי מקרא", בלשונו), שקיים בביתו במוצאי שבתות, נהג להזמין אותנו מדי פעם בפעם ושמח בבואנו. פרופ' חיים גבריהו הוגה יָזמת שיעורי התנ"ך בבית ראש המשלה, שהיה גם איש ארץ ישראל, קיבל את פנינו במילים העתיקות שבמקורן נאמרו במשכן שילה – מילותיה של חנה לעלי הכוהן: "אל הנער הזה התפללתי" ובצאת המילים מבין שפתיו, הופנתה אצבעו אלינו, המתיישבים.
כאן המקום להזכיר שאת שעת הכושר, שהגיעה בר"ח שבט תשל"ח החמצנו. נסיבות שחברו זו לזו: השמחה – לידת בננו בכורנו, האחרת – וירוס בעיני ואשפוז בעקבותיו, לא אפשרו לנו לעלות ביומיים הראשונים, וכשהתאפשר לנו לעלות – התברר שאין קרוואן פנוי שנוכל להשתכן בו. הכול תפוס. נאלצנו להתאזר בסבלנות ולהמתין בביתנו בעיר הקודש עד אשר כעבור כמה חודשים, הגיעו קרוואנים נוספים – והצטרפנו.
תנאי בראשית
נכנסנו לגור בקרוואן ששטחו 30 מ"ר. ובתוך השטח הזה – הכול: סלון ומטבח וגם חדר שינה. הכול. חיבור לרשת המים והחשמל – טרם היה, ועל טלפון – איש לא חלם. בנינו במקום מין מגדל מים. הבאת המים אל המגדל התאפשרה הודות ליזמה העסקית של שניים מחברינו: מיכאל שטיג ויעקב ירדן שקנו במשותף מכלית והציעו שירותי הובלה של מים לכל דיכפין. הם נסעו למחנה צבאי באזור שכם, מילאו את המכלית מים והביאו אותם לכאן. מובן ש'פה ושם' היו תקלות באספקת המים, אבל הן היו כאין וכאפס לעומת התקלות באספקת החשמל. כיוון שהגנרטור שהובא למקום לא יכול היה לספק חשמל לכולם, עשינו 'משמרות', במיוחד בכביסה. את מכונות הכביסה של כולנו, שלא היה שום סיכוי להכניסן לקרוואנים, ריכזנו בפחון. כמעט כולנו היינו משפחות צעירות, גיל ההורים נע בין 26-23, ולרבים מאתנו תינוק, ולחלקנו – שניים, שהיו זקוקים לחיתולים. חיתולים – עשויים בד. חיתולים חד-פעמיים טרם נפוצו בארץ. בקיצור – הכביסה רבה, וכל החפץ לכבס – השתלב בתורנות, כיבס את הטעון כביסה, והמתין ל... תורו הבא. חימום המים למקלחת נעשה אף הוא בחשמל. ומה יועילו מים קרים באמצע החורף, באין חשמל שיביאם לטמפרטורה שמאפשרת מקלחת?
התקשורת עם 'העולם שמחוץ לבועה' התפתחה בשלבים. תחילה – לא היה כלום. כעבור זמן-מה סידרו לנו קו טלפון שעבר דרך המרכזייה בסינג'יל. בקצה הקו, כאן בשילה, עמד מכשיר טלפון אחד ויחיד. לשימוש כולנו. רצית להתקשר? הרמת את השפופרת וחיכית. ואז שמעת קול דובר אליך: "סינג'יל, נַעַם". במענה, היית מוסר לו את מספר הטלפון הרצוי, ואיש המרכזייה היה מחייג אותו בשבילך. רצו, במיוחד ההורים, להתקשר אלינו ולדעת שכולם בסדר? התקשרו למספר המשותף, ואותו קול אלמוני היה עונה גם להם, ואם לא הצליח ליצור קשר עם הטלפון שנמצא אצלנו, דיווח להם בערבית שוטפת או באנגלית רצוצה: "הם לא בבית!".
אנטנה או פסל?
בין שהאמירה של שבח שטרן ניפצה את ה'אשליה' שלפיה אין כאן התיישבות אלא משלחת תמימה, ובין שהשמאל התפכח בכוחות עצמו, מכל מקום אנשי "שלום עכשיו" וחבריהם לא אהבו (בלשון המעטה) את היישוב החדש שקם כאן. הם החליטו להביע מחאתם. יום אחד באו הביאו עמם מערבל בטון, התייצבו ליד הכניסה ליישוב והחלו יוצקים. לשאלתנו לפשר עבודתם, השיבו שהם יוצקים משטח לצורך הצבת אנטנה של "בזק". להסברם הם הוסיפו בקשה: למען החוזק של הבטון, חשוב 'להשקות' אותו במעט מים מדי יום ביומו. קיבלנו עלינו את משימת ה'השקיה' בשמחה. הקץ לקשיי התקשורת נראה באופק הקרוב, ואנו, במו ידינו, נפעל לקירוב הקץ. הנסרב?
התברר שהשמחה הייתה מוקדמת. היוצקים יצקו ונסעו לדרכם. בצהרי יום השישי, ערב שבת 'חזון' זכינו לביקור נוסף ליד משטח הבטון, אלא שהפעם הגיעו משאית שאליה מחובר מנוף, אמצעי ריתוך ומשא נוסף – עב"ם. עד מהרה התאספו במקום מאות אנשים. חלקם הגיעו באוטובוסים וחלקם בכלי רכב פרטיים. הקהל עומד ומתבונן, וה'מבקרים' – עובדים. ותוך פחות משעה הם סיימו את עבודתם ולעינינו נגלה... פסל ענק.
התברר שהפסל הוא יצירה של לא אחר מאשר האמן יגאל תומרקין. האנדרטה בדמוי שובך יונים שהוצבה בכניסה ליישוב, באה להתריס כנגדנו ולהשמיענו: "ההתנחלות בשילה מהווה מכשול לשלום". כמה מראשי "שלום עכשו" נשאו נאומים, בתום הנאומים הפריחו המפגינים יונים וחזרו כלעומת שבאו. תורמי יצירת האמנות סברו שנתרגז, שנכעס, שנפגין ונגרש אותם ואת יצירתם בבושת פנים. ואנחנו? בזמן הטקס, הסתגרנו בבתינו ולא אמרנו דבר. למחרת, תשעה באב, פרסמנו בגיליון "מעריב" מודעה בלשון זה: "בית שילה שולח את תודתו והערכתו לפסל יגאל תומרקין ולתנועת 'שלום עכשו' על האנדרטה שהציבו בשערי ביתנו. יתן ה' ויהיה זה יתד הקבע הראשון בישובנו ותהא זו תרומתכם לחיזוק ההתנחלות ביהודה ובשומרון". וכדי שתרומתם לא תישכח, הפסל עומד במקום שהוצב בו עד היום.
עלה למעלה, עלה
למרות מורת הרוח וקולות הרטינה שהשמיעו מכיוון 'הבית הלבן' בעקבות הקמת שילה - היישוב נותר על עומדו, אך הלחצים עשו את שלהם. לא הוגש לנו שום סיוע מצד הרשויות, וכל עבודת פיתוח ובנייה ביישוב נאסרה. התחושה שאפפה את כולם הייתה ש"צריך שיבוא איזשהו 'פיצוץ'. רק פיצוץ יוכל לגרום לממשלה לשנות את יחסה אלינו". והפיצוץ לא איחר לבוא: בפסח תשל"ט נשמע ביישוב קול נפץ חזק. התברר שמקורו במטען חבלה שהונח על הגדר שהקיפה את יישובנו. רק בנס לא היו נפגעים, 'והקול נשמע למרחוק': אי שם, בכנסת שלנו, החלו לנוע בחוסר נוחות על הכיסאות. אמירות בסגנון: "אנחנו יושבים פה מוגנים, ואנשי שילה מוזנחים ומופקרים", שיצאו מפי ח"כים, פעלו את פעולתן והצליחו להניב את הפרי המיוחל: אישור הממשלה להקמת היישוב. קיבלנו עוד קרוואנים, הישיבה התפתחה אף היא, והתחלנו לדבר על בניית בתי הקבע למעלה ב'שכונה האמצעית'.
היישוב עולה מעלה-מעלה
ניצני שלדי הבתים נראו בשטח, אך הבחירות לכנסת העשירית בסיוון תשמ"א (1981) שהתכונה לקראתן ניכרה בכל מקום, הסיטו את כיוון הרוח של התכניות שלנו. הליכוד פיגר בסקרים. המערך, לעומת זאת, חש שהקדמת הבחירות היא אות וסימן עבורו שההזדמנות לתקן את 'התאונה ההיסטורית' שהתרחשה בבחירות 1977 ולשוב לאחוז במושכות השלטון - בפתח. אז הופיע ביישוב אריק שרון, ובישיבה דחופה הציע לנו: "בואו נעלה למעלה. נתפוס עוד גבעה לפני שיהיה מאוחר מדיי". ההצעה הזאת גרמה לדיונים ולוויכוחים בין חברי היישוב. האם הפריסה הזאת תהיה טובה לנו או לא? היו שהתלהבו. אחרים חששו שהיישוב 'יתפזר', והשמירה על קשר בין חלקיו תהיה קשה עד בלתי אפשרית. בסופו של דבר צדקו שני הצדדים. מצד אחד - קיבלנו את ההצעה. תוך זמן קצר הובאו 40 אשקוביות ל'גבעה העליונה' והיישוב 'זינק בקפיצה לגובה' לא רק במובן הגאוגרפי. מצד שני - אפשר לומר שחששות המתנגדים התממשו. היה קשה לשמור על לכידות בין שתי הגבעות, ובפועל נוצרו שתי שכונות נבדלות זו מזו באופיין. כך קרה שמצאנו את עצמנו עוברים מהקרוואן שליד התל לשכונה העליונה – לחזק, בעוד הבית שלנו נמצא בהליכי בנייה בשכונה האמצעית.
טוב ליישוב וטוב לשכניו
לעיל הזכרנו את שירותיה של המרכזייה בסינג'יל, אך לא רק בו הסתכמה מערכת היחסים שלנו עם שכנינו. ביקרנו בכפר הזה לא מעט. כשהתחלנו בבניית בתי הקבע, אנשי סינג'יל שמחו לאפיק הפרנסה שנפתח להם. הם באו לעבוד בבנייה אצלנו, ונוצרו קשרים טובים בין אנשיהם לאנשינו, והללו באו לידי ביטוי, בין היתר, בהזמנות שהזמינו אותנו להשתתף בשמחת נישואי ילדיהם. אני התיידדתי מאוד עם אבו-שוקרי, שבנה לנו את בית הקבע. ביתו ניצב אז בכניסה לתורמוס עיא. רבים מאתנו הגיעו הביתה באמצעות קו 955 של "אגד", שראשיתו בעפולה ואחריתו בירושלים. האוטובוס עבר בדרכו בתוך שכם וג'נין מבלי להזדקק לכבישים עוקפים למיניהם. התחנה 'שלנו' ניצבה ליד ביתו של אבו-שוקרי, ובעודנו מחכים לטרמפ שיאסוף אותנו ליישוב, נהג חברנו לצאת אלינו מביתו ולכבד אותנו במים קרים בקיץ, ובקפה בימות הקור. היחסים הטובים נמשכו עד לאינתיפאדה הראשונה. חשוב להבין שתושבי האזור לא תמיד התנגדו להתיישבות היהודית שקמה לנגד עיניהם. אדרבה, פעמים רבות שהם יצאו נשכרים ממנה ובירכו על הקמתה. התועלת שהפיקו ממנה הייתה הן בפן האישי – למשל הסתייעות ברופא בשעת צרה, והן בפן הציבורי -הכללי: כפרים שעמדו באזור במשך שנים בלא חיבור לרשת החשמל ולמערכת המים, הודות לחיבור היישוב היהודי למערכות הללו – זכו אף הם לשיפור התשתיות. פיתוח האזור כולו וסלילת הכבישים היטיבו עמנו, אבל לא פחות מכך היטיבו גם אתם. הם הבינו זאת.
משכן מעט
עירא רפופורט, חברנו, הגה רעיון: להקים את בית הכנסת ביישוב בתבנית משכן שילה. התלהבנו. הוא גייס לצורך העניין את זלמן דויטש, תושב אלון שבות, שעלה מארצות הברית, שמלבד שהיה חבר טוב שלו, ניחן בסגולה חשובה: הוא היה אדריכל. הוא גייס – וגם אנחנו עסקנו בגיוס: הקמנו את "קרן שילה" כדי לגייס כספים שיאפשרו לחלום שלנו להתגשם. קווי הדמיון בין בית הכנסת למשכן שילה ולמשכן המדבר ניכרים לעין: ארון הקודש דומה לארון הברית; הבימה דומה למזבח הזהב; העלייה לעזרת נשים דומה למזבח הנחושת שעמד בחצר המשכן במדבר; עמודים מצופים עץ מקיפים את מבנה בית הכנסת מבפנים, גובהם ומספרם כמספר הקרשים במשכן המדבר, ועוד עיצובים סימבוליים רבים ששולבו במבנה כמו אדנים, לולאות, כעין היריעות שכיסו את המשכן, המנורה ועוד. הודות לייחודו זה, פוקדות את המקום קבוצות מטיילים מהארץ וגם קבוצות תיירים. משכן המעט שלנו הוא מעט המחזיק את המרובה, וקולות העבר כמו עולים ומהדהדים באוזני כל העומד בין כתליו.