משה בטיש – שילה – חלק א'

 אור ההר

ילדותי ונעוריי עברו עליי בירושלים. כשפרצה מלחמת ששת הימים למדתי בכיתה י' בישיבת "מרום ציון". חבריי ואני לא באנו ממשפחות חרדיות, אבל סגל ההוראה בישיבה – כן. מטבע הדברים, בהגיענו לכיתה י"ב, כיוונו אותנו להמשיך ללימודים בישיבות "שחורות". בתבונתם, זיהו הרבנים שלי, שהכיוון הזה לא ילך אצלי, ובפאתי חודש אב ועל סף חודש אלול, הגו הצעה: "אולי תלך לישיבה בגוש עציון?", שאלו אותי. באתי והצטרפתי למחזור ב' של הישיבה. בתחילת דרכה, שכנה הישיבה בכפר עציון. כעבור שנה וחצי הוחלט להעתיקהּ לאלון שבות. אלון שבות דאז כללה סלעים ואדמת טרשים. פה ושם קישטו את הנוף שסביבהּ כתמים ירוקים - מעט כרמים. הביאו למקום כמה אשקוביות, והישיבה עברה דירה. התחלקנו לחדרים, והשכן שלי לחדר היה לא אחר מאשר יהודה עציון. כבר אז היה יהודה מעורה מאוד בפעילות להקמת יישובים ביהודה ושומרון. בניגוד למציאות, שבה הכול היה אז בגדר חלום, בתודעתו של יהודה חזון ההתיישבות קרם עור וגידים ותמונתו הייתה בהירה ומדויקת. יהודה פעל במרץ: הוא שיגר מכתבים לשרים בממשלת ישראל והביע את רצונם של רבים להקים יישובים במקומות שונים ביהודה, למשל בסוסיא. לא תמיד זכו המכתבים הללו למענה. ואנחנו, בתמימותנו, כעסנו: "איך ייתכן ששׂרים מציגים עצמם כאוהבי ארץ ישראל, מדברים על רצון להקים יישובים, ולמעשה – אינם פועלים להקמתם?" לא הבנו.

מי רוצה לקנות חמור?

ההתלהבות של יהודה והמסירות שלו, כל כולו, למען הרעיון, לא השאירו אותי אדיש. נשביתי בקסמיו והתחלתי להצטרף אליו לפעילויות שונות ומשונות. בשנה האחרונה ללימודינו בישיבה, החלו בינינו שיחות על תכניותינו לעתיד. כזכור, היינו המחזור השני של הישיבה. מנינו בסך הכול כ-30 חבר'ה, ומטבע הדברים נקשרנו מאוד זה לזה, והיו גם קשרים אמיצים בינינו לבין התלמידים במחזור שמעלינו ובזה שמתחתינו. בשיחות הללו עלו רעיונות הקשורים להתיישבות. חשבנו שנקים יחד גרעין וניסינו לתכנן לאן יהיו מועדות פניו. היו שהציעו ללכת לערי פיתוח והיו שהציעו כיוונים אחרים. כולם הרגישו שצריך לעשות משהו ולא להמשיך סתם.

תכניות לחוד ומציאות לחוד

באלול תשל"ג הגיע מחזור חדש לישיבה, והמחזור שלנו החל להתפזר. נרשמתי ללימודי כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת בר-אילן, וקיבלתי עליי לשמש מדריך בישיבה בגבעת שמואל. תמורת ההדרכה לא הייתי אמור לקבל שכר גבוה, אבל זכיתי במקום לינה קבוע ומסודר. ביום הכיפורים תשל"ד, הגענו כולנו לישיבה, להתענג על תפילות היום הקדוש. ואז, פרצה המלחמה. כולנו גויסנו. השתתפנו בקרבות קשים. בין חללי המלחמה הרבים היו שְׁמוֹנָה מחברינו. מתוך קבוצה שֶׁמּוֹנָה בקושי 100 תלמידים, וכולם מכירים את כולם – המספר הזה היה גדול. וכואב. שירות המילואים נמשך חודשים ארוכים גם לאחר שוך הקרבות. אחרי חג הפסח, בתום המילואים, חזרתי ללימודים. בקיץ הספקתי לצאת לשירות מילואים פעם נוספת, למשך כחודש וחצי, ובכל זאת, הודות לאוניברסיטה שבאה לקראת תלמידיה הלוחמים, הצלחתי לסיים את שנת הלימודים הראשונה והמשכתי ללמוד.

רוצים להקים יישוב באזור הר בעל חצור

ראשי וכולי בשגרת הלימודים, והנה, יום אחד, צץ בבר-אילן מיודענו יהודה עציון. הוא לא בא להצטרף כסטודנט. בזמן שאנחנו עמלנו על ספרינו, יהודה הספיק לשאת אישה והצטרף לפעילות המטה שלימים זכה לשם "גוש אמונים". הוא בא לגייס אנשים. עמד והכריז: "רוצים להקים יישוב באזור הר בעל חצור". יהודה הסביר לנו שנעבוד בהר בעל חצור ביום, ובלילה – נלך לישון בירושלים, אך המגמה תהיה לקבל בסופו של דבר אישור שהייה במקום או, במילים אחרות, להקים מחנה עובדים, או, במילים אחרות, להקים יישוב בשומרון. בשלב ה'טרום יישוב' הזה, העבודה שהוטלה עלינו הייתה הקמת גדר. מי ידע להקים גדר? אנחנו לא ידענו. נתנו לנו ברזלי זווית חלודים. היינו אמורים להסיר מהם את החלודה, לצבוע אותם ולתקוע אותם בקרקע. ואנחנו – חבורה של בוגרי ישיבת הסדר, סטודנטים, שמימיהם לא התנסו בעבודת כפיים. נאמר בקיצור שהעבודה שלנו לא הייתה איכותית במיוחד, ומכל מקום התקופה של הקמת הגדר, הגם שגזלה זמן יקר שהייתי אמור להקדיש ללימודים, נחרטה בזיכרוני לטובה. כששבתי, בחלוף 4-3 שבועות, לספסל הלימודים, נדרשתי למאמץ גדול להשלים את הפער שצברתי. ההפסקה הזאת בלימודי ראיית חשבון, ובמיוחד שנעשתה לצורך "הקמת איזו גדר", הדירה שינה מעיני הוריי, ובכל זאת, התחושה שפיעמה בי אמרה: "היה שווה!".

ניסיונות התיישבות בשומרון

לקראת סוף תקופת הלימודים, החלו ניסיונות העלייה לסבסטיה. הייתי חבר באגודת הסטודנטים, ובמסגרת התפקיד פעלתי לגיוס חברים שיבואו לצעדות, שיצטרפו לגרעיני ההתיישבות, ופה ושם ארגנתי באוניברסיטה גם מפגשי הסברה בנושא. בבר-אילן כבר התגבשה חבורה רצינית של אידאליסטים, ולא היו צעדה או ניסיון עלייה שלא יצאו אליהם אוטובוסים מן האוניברסיטה. אני אישית השתתפתי בכל ה"סבסטיות".

במקביל, 'גרעין שילה' לא ויתר על חלומו להתיישב בשילה, ובניסיונותיו האחדים לעלייה על הקרקע השתתפתי גם אני. זכור לי במיוחד ניסיון העלייה השני במזרעה א-שרקייה. היה שם בונקר גדול של הצבא הירדני. חגי ברוכי בנה לו שערים במסגרייה שלו במרכז שפירא, ואנו התקנּו אותם בפתח הבונקר כדי למנוע מהצבא לפנותנו. הקבוצה שלנו מנתה כ-100 חבר'ה. התבצרנו שם. עם בוקר, הגיעו כוחות הצבא מצוידים בכלים מתאימים. הם ניסרו את הסורגים ופרצו את השערים. בלהט הניסור והפריצה, לא שתו לבם לחברנו משה אברהם, תושב שילה עד היום, שקשר עצמו לסורגים, והוא נפצע והיה צורך לפנותו לבית החולים. בשלב הזה נפוצה הקבוצה לכל עבר. איש-איש נמלט לכיוון שנשאוהו רגליו. המנוסה הבלתי מאורגנת בעליל הקשתה על הכוחות את מלאכת התפיסה. גם אני, כמו כולם – רצתי. לעבר ההרים שבסביבה. לא נתפסתי, אבל גם לא היה לי לאן לשוב. האירוע היה הפגנתי במהותו, ותוצאותיו – הלמו את אופיו. תוצאות בשטח – לא היו לו, אבל הדי האירוע, שזכה לפרסום בעיתונות, הגיעו לרבים, והמסר חלחל לתודעתם: יהודים רוצים לשוב לארץ התנ"ך. להתיישב בשילה.

צעדה שהובילה לחופה

ב"גוש אמונים" הבינו שהדרך לשיתוף קהל גדול של תומכים – אינה עוברת בפעילות בלתי חוקית. כך עלה רעיון הצעדות. צה"ל נתן את אישורו לקיומן בתנאי ש"גוש אמונים" יתחייב כי בסופו של כל אירוע ימתינו לצועדים הסעות מאורגנות, והן תפזרנה אותם לבתיהם ביעילות ובהשקט. הצעדות אכן היו המוניות והן ביטאו את האהדה והכמיהה שחש העם לשומרון.

נחילים-נחילים של אנשים, עמוסי תרמילים ושקי שינה, צעדו בשבילי השומרון. באחת הצעדות, שיצאה מצומת איו"ש שמצפון לרמאללה ושמה פניה לכוכב השחר, עברנו ליד עפרה, ושם פגשנו, חבריי ואני, את חנן פורת. עמדנו ושוחחנו. ובעודנו משוחחים, המשיכה השיירה לעבור, ואחת הצועדות הפנתה מבטה לעברנו ותהתה בלבה: "מי הם האנשים ה'חשובים' הללו, שזוכים ומדברים עם חנן פורת?!", בהמשך הדרך הצטרפתי אליה. צעדנו יחד ושוחחנו. היא בוגרת לימודי כלכלה, ואני – עדיין סטודנט. תחום העניין משותף. יש על מה לדבר. ולימים, הפכה אותה הצועדת הכלכלנית להיות אשתי.

אני בעיר ולבי בהתיישבות

נישאנו בחודש טבת תשל"ז, וגרנו בירושלים. בתקופה זו החלו להתגבש 'גרעינים' להקמת יישובים, ולקראת חג הסוכות תשל"ח, תוכנן מבצע להעלאה של יישובים רבים על הקרקע בעת ובעונה אחת. הצטרפנו לגרעין שילה. במפגשים, שחלקם התקיימו בביתנו, דנו בעניינים שמבחינתנו, עמדו ברומו של עולם: מה יהיה אופיו של היישוב שנקים? היכן בדיוק יוקם? 'אנשי המעשה' - בשל השאיפה לקשר אֵיתן עם ירושלים, צידדו בהקמת היישוב סמוך לכביש הראשי, ולעומתם, ה'רוחניים' – רצו להקימו סמוך למקום שבו עמד המשכן. בסופו של דיון גברה השאיפה לקרבה למקום הקדוש על הנוחות המעשית. חג הסוכות התקרב, והאישור – בושש לבוא. בישיבה סוערת, החלטנו, כצעד ביניים, לעבור לעפרה. תחילה הקמנו ארבעה אוהלים ומגדל מים מחוץ ליישוב, בסמוך לכניסה הישנה לעפרה. רצינו להבהיר שאין בכוונתנו להיטמע בעפרה אלא להקים יישוב חדש. זו הייתה אפיזודה חולפת. למחרת היום באו כוחות הצבא ופינו אותנו משם. עפרה פתחה את שעריה לקראתנו. תחילה שיכנו אותנו באכסניה של "בית ספר שדה". לכל משפחה – חדר. הלינה – במיטות קומתיים. אחר כך הביאו לעפרה קרוואנים והציבו אותם בשטח הסמוך לכניסה הישנה ליישוב. עברנו לקרוואנים. גרנו בעפרה, וחיכינו לשעת כושר לעלות לשילה.