עזרא כהן- גיתית

המושב גיתית במועצה האזורית בקעת הירדן אינו נמצא על כביש הבקעה אלא מעליו, על "דרך אלון" המשלבת נופים של הר ובקעה עם סיפור מרתק על מושב מעורב של חילונים ודתיים, חקלאות וקהילתיות נהדרת. אני פוגשת את עזרא כהן בביתו והוא, עם חיוך רחב, מספר את סיפורה של התיישבות גיתית עם סיפור חייו, חיים המשלבים ציונות עכשווית, מקום המדינה ועד ימינו.

תוצרת הארץ

נולדתי בשנת 1945 למשפחה ירושלמית שורשית, אימי הגיעה עם צירי הלידה לבית החולים הדסה הר הצופים שהיה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. עשרה דורות שמשפחתי לא עזבה את הארץ, ועם היסטוריה משפחתית שכזו גדלתי אני לתוך חיים של אהבה והתמסרות למדינה החדשה שנולדה כשהייתי כבר ילד. כך יחד עם המדינה המתבגרת צמחתי גם אני. השתחררתי מצה"ל בשנת 1965 ולמרות שלמדתי בצבא להיות טכנאי וחשמלאי לא מצאתי עבודה ונאלצתי לעבוד כנהג מונית בירושלים. ואז פרצה מלחמת ששת הימים, המדינה שינתה פניה תוך שעות אחדות וירושלים הכפילה את גודלה. משפחות ציוניות עברו לגור בשכונות המזרחיות של העיר ותפקידי היה להסיע אותם מהשכונות שועפט, בית חנינא והאזור למרכז העיר וחזרה.

מהמונית לגרעין

יום יום נסעתי עם תושבי השכונות המזרחיות ולמדתי להכיר את סגנון האנשים שבחרו לעזוב את נוחות הבית ולהקים את ביתם החדש במזרח ירושלים, היה זה אופי מיוחד במינו. במיוחד התחברתי למשפחת קמחי. אב המשפחה, איש "חרות" בכל רמ"ח איבריו, חיזק אצלי את הניצוץ לעשיה ציונית עכשווית. ערב אחד במהלך נסיעה עם בני המשפחה לביתם שמעתי את בני המשפחה מדברים אודות גרעין חדש שמתגבש להקמת יישוב יהודי. התחלתי לגשש מי החברים בגרעין, איפה מתכוונים להתיישב וכו'. תשובות לא היו, אלא רק רצון וכוונה להקמת יישוב. ברגע זה גמלה בליבי ההחלטה שהפרטים לא באמת משנים, אני בפנים.

הרעיון של חנן פורת

מיד עם הצטרפותי לגרעין החדש, מצאתי עצמי פועל יחד עם החברים ימים ולילות על מציאת מקום ואישורים מתאימים לעלייה לקרקע. עברנו בכל רחבי הארץ בפגישות עם התנועה הציונית, הנוער העובד ומשרד השיכון, אך כולם זרקו אותנו מכל המדרגות ולא האמינו כי נצליח להקים יישוב. במהלך הפגישות השונות נתקלנו בחנן פורת ז"ל. חנן שמע את סיפורנו ומיד אורו עיניו, הוא החליט לעשות הכל כדי לתמוך בגרעין. לאחר זמן קצר הגיע אלינו חנן עם תכניות מסודרות להקמת יישוב ליד העיר שכם. משירותי בצבא הכרתי את ערביי שכם ולא שמחתי לשמוע את המיקום, אך בכל זאת נסענו לראות את השטח המדובר. לאחר כמה ימים תוכנית זו ירדה מהפרק בעקבות התנגדות של המדינה. המשכנו לחפש את הבסיס להתיישבות שלנו.

עם אביבה לבקעה

בתקופה זו הכרתי את אביבה, בת העיר פתח תקווה, בחורה צעירה וחיננית והחלטנו להתחתן. לפני הנישואין שאלו אותי הוריה בדאגה איפה נגור וממה נתקיים, ואני הבטחתי שאיפה שאני אגור אביבה תהיה איתי. לא ידעתי לענות על הפרטים הנוספים. לאחר החתונה המשכנו לגור בירושלים ואביבה הצטרפה לגרעין. רוב החברים היו שותפים לתנועת "חרות" ותחתיהם פעל ארגון "משקי חירות בית"ר" שהיה ממונה על ההתיישבות של התנועה. יום אחד פנו אלינו ראשי הארגון עם רעיון למקום להקמת היישוב. עזבנו הכל ומיד נסענו בשיירה לבדוק את הקרקע. נסענו מירושלים לכיוון ים המלח ואט אט נשימתי נעשתה כבדה, נזכרתי במילואים שעשיתי לאורך השנים ובתנאים הקשים של בקעת הירדן.

אהבה ממבט ראשון

המשכנו בנסיעה ולאחר כשעה וחצי בתנו התינוקת ביקשה שנעצור קמעה. ירדנו מהמכונית עם שתי בנות קטנות, האוויר היה צלול, רוח נעימה של בין ערביים בקיץ, מיד הן החלו לרוץ סביב, להשתעשע ולשחק. השיירה עברה אותנו והמשיכה לנסוע קילומטרים אחדים ונעצרה ליד שלט עליו היה כתוב "היאחזות נח"ל גיתית". הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הבטתי אל המרחבים וידעתי שאת המקום הזה אני לא עוזב בחיים. הזיכרון המרתיע שהיה לי מהמילואים בבקעה התהפך ברגע, הבטנו על הבקעה מלמעלה ועל הרי השומרון מלמטה, בדיוק בחצי הדרך בין מה שהציע חנן פורת לבקעת הירדן. תוך זמן קצר ההיאחזות התפרקה ובדצמבר 1975 הגענו חברי הגרעין לאזרח את המקום.

מתאזרחים

הגענו כ-20 אנשים, משפחות צעירות, רווקים ורווקות ליום האזרוח. היה זה טקס מרגש אליו הגיעו יו"ר האופוזיציה מנחם בגין, ראשי הסוכנות היהודית, יו"ר משרד השיכון ועוד. שרנו התקווה בהתרגשות עצומה והתחלקנו לבתים, אנו קיבלנו שתי אשקוביות קטנות מרוחקות מספר מטרים זה מזו. השכבנו את בנותינו לישון בחדרן ואנו בחדר השני. באמצע הלילה נשמע קול ילדתי המבקש מים, שירותים, או עוד סיפור לפני השינה וכך היינו יוצאים אל הקור, הגשם, הרוח מחדר לחדר. רק לאחר כשנה חיברנו את שני החדרים במסדרון קטן.

סידור עבודה

לאחר עבודת יומנו היינו מתקבצים גברים, נשים וטף לארוחת ערב בחדר האוכל. האוכל היה הפרט השולי, מכיוון שבשעה זו נתלה על ידי סדרן העבודה רשימת סידור העבודה ליום הבא. בכל יום חיכינו לרשימה לראות מה נעשה ביום שלאחר מכן. מי ילך לגינת הירק, למטע התמרים, לחממות הפרחים, להסעות הילדים לגנים ומי יישאר לנקות את חדר האוכל. החיים השיתופיים היו נהדרים לתקופה זו, היה זה כור היתוך שהפך את המושב למאוחד וקהילתי. ראינו את שכנינו בקיבוצים הקרובים בבקעה וידענו שלא נחיה כך לנצח, צורת חיים זו הייתה טובה לשעתה.

בונים וקולטים

בשנת 1979 משרד השיכון התחילו לבנות בתים נוספים מלבד למבני הנח"ל שגרנו בהם. בטקס הנחת אבן הפינה לשכונה של עשרים מבנים, פניתי אל ראש המנהל לבנייה כפרית ובתור מזכיר היישוב אמרתי לו כי לא ייתכן יישוב עם עשרים מבנים. הוא שאל כמה צריך, ואמרתי לפחות כפול במספר. וכך, באישור של רגע, הכפיל משרד השיכון את הבנייה בגיתית. במשך שנים רבות צעדנו במקום, הקהילתיות התגבשה, אך לא הייתה קליטה חדשה. באספות החברים במושב הועלו רעיונות רבים כיצד ניתן לקדם את המקום, אך מה שהתקדם לבסוף היה קליטת גרעין של משפחות דתיות. הפחד הראשוני שמשפחות דתיות יגבילו אותנו התהפך לשמחה גדולה, הם הביאו איתם רוח חיים ומשב רענן של מושב מעורב, מגוון דעות ואנשים נפלאים.

מכים שורשים

בעבודתי בשנים האחרונות אני מסתובב ביישובים רבים בבנימין, שומרון ובקעת הירדן ופוגש את החלוצים של דורנו. היישובים המתרחבים מרחיבים את הלב והנשמה. לפני שלוש עשרה שנה נולד נכדנו הראשון פה בגיתית. כשהתחיל לעשות את צעדיו הראשונים ברחובות היישוב הייתה זו סגירת מעגל מופלאה בשבילנו - הנכדים שממשיכים לחיות, לאהוב ולצמוח באדמה בה נטענו את השורשים.

"למנצח על הגיתית"

הקמת היאחזויות נח"ל בבקעה היו חלומו של האלוף רחבעם זאבי, גנדי, שהיה אלוף פיקוד מרכז לאחר מלחמת ששת הימים ובתקופת ארץ המרדפים, הוא הסתובב בכל פינה ודמיין איפה ייבנו ההיאחזויות. לכן, כשקיבלו אישור להקמת מקום היאחזות נח"ל גנדי ישר הצביע על מקומות ראויים לדעתו. אחד מהם היה בקעה רחבה שהזכירה לו צורת הכלי "גיתית", כלי מיתר עגול וגדול, שמוזכר בספר תהילים. כך קיבלנו אנו את השם גיתית וכמו ילד שמגשים את שמו, המושב שלנו מתאפיין במנגינה מיוחדת.