שמוליק בן שאול – פצאל
"הבעיה העיקרית, בתור התחלה, הייתה מליחות הקרקע", אומר בן שאול. "שתלנו עגבניות ופלפלים אבל לא הייתה הצלחה גדולה. המהפכה הגדולה החלה כשגילינו את תופעת הלוואי של ההשקיה מתחת לכיסוי ניילון".
השילוב של טפטפות - שהיו יצור חדש ומהפכני של ממש – ששולבו בחיפוי פלסטיק יצר תופעה מעניינת: "שתלנו מלונים, וכשהיינו מגיעים בבוקר, יכולנו לראות גושי מלח שהתגבשו בשולי יריעות פלסטיק, מסביר בן שאול, "כלומר בגלל שהמים אינם יכולים להתאדות בקלות בגלל יריעות הפלסטיק, נוצרה תנועה שהעלתה את המלח מעל לפני הקרקע, ודחתה אותו החוצה. התוצאות היו נפלאות, גם במלונים, גם בחצילים, גם בעגבניות וגם במלפפונים: פרשנו יריעות, המלח נדחה והיבולים היו מצוינים". כך החלה למשך תקופת מה 'קדחת' המלונים לייצוא: "המלונים מזן 'טל דבש' יוצאו לאנגליה. מלון עם טעם מוזר שהאנגלים אוכלים עם בשר", אומר בן שאול, "ובמשך מספר שנים המלונים היו הלהיט של הבקעה עד שכמו כל דבר טוב הגיע לזה הסוף. בכל אופן, בתקופת השיא היינו מגיעים עד ל-9,000 טון מלונים בשבוע. זה היה נהדר".
תחום חשוב נוסף שהתגלה אגב עבודתו של בן שאול בשטח, הוא החיטוי התרמי - חיטוי הקרקע ממזיקים וצמחיית בר על ידי חום. "באחד הימים כשבאתי לשתול חצילים מתחת ליריעות ניילון, שמנו לב שהאדמה ממש רותחת וצמחיה לא צומחת מתחת לכסוי", מספר בן שאול, "החלטנו לבדוק את זה לעומק, ופניתי לד"ר קטן מהפקולטה לחקלאות. סיפרתי לו על האדמה המתחממת והתחלנו שורה של ניסויים בשטח, שהבהירו לנו חד משמעית שחימום הקרקע על ידי כיסוי בניילון משמיד את כל מחוללי המחלות בצמחים. ד"ר קטן חקר את התחום לעומק ופיתח אותו, וגם זכה בפרס קפלן ובפרס ישראל, אבל הרעיון בא מהשטח. אנחנו לפחות נהנינו מיבולים טובים".
תחום נוסף הוא טיפוח זן ענבים המתאים לבקעת הירדן, למעשה, אחד הזנים המשמעותיים שהפכו את ענף הכרם בבקעה לרחב וכלכלי. "לפני עשרים שנה בערך הזמנתי כמה שתילי ענבי מוסקט, ולאחר הנטיעה ראיתי שהחלקה מתפתחת שונה בין גפן לגפן. הספק של הגפנים אמר לי שזה שום דבר, אבל כשהגענו לשלב הפרי היה לי ברור שיש אצלי שני זנים שונים, שאחד מהם מוצלח בהרבה מהמוסקט שהזמנתי. ביררתי ככל שיכולתי, אבל לא זיהיתי את המקור של השתילים הללו ומהו הזן הזה בדיוק".
בן שאול הזמין את פיני שריג מנהל מרכז המו"פ (מחקר ופיתוח) החקלאי של הבקעה שיתרשם מההפתעה המעניינת. באותה שנה, ביום עיון בנושא הכרם הרצה שריג על ענבים בבקעה, והציג את הזן הטוב ביותר שראה השנה, ה-SBS. "אף אחד לא הבין לאיזה זן הוא מתכוון" צוחק בן שאול, "ואז הוא הסביר שזה ראשי התיבות באנגלית של שמוליק בן שאול".
מהכרם הזה נלקח חומר ריבוי ופותחו שתילים רבים, עד שתוך זמן קצר כמעט כל הכרמים בבקעה עברו לזן ה-SBS המשגשג. כעת האחוזים מתחילים לרדת שכן זנים חדשים נכנסים לגידול. בן שאול מקבל זאת כמובן מאליו: "אי אפשר לעמוד במקום בחקלאות, צריך תמיד ללכת קדימה: לראות מה מגדלים בחו"ל, מה השוק דורש, להבין את הכלכלה היום והדרישות של מחר. זה גורל החקלאות: השווקים כל הזמן משתנים ובבת אחת ענפים משגשגים מאבדים את הצדקת הקיום שלהם".
פורצי הדרך לבקעה ירוקה, החקלאים שהוריקו את הבקעה וממשיכים לחפש ולפרוץ. זו ככל הנראה הסיבה מדוע קשה למצוא נוסטלגיה אצל חקלאים: הכרם של אתמול הוא חממת הפרחים של היום, התבלינים של מחר ומטע התמרים של מחרתיים. תהליך ההפרחה של הבקעה ידע את כל התמורות והאתגרים, ענף הפרחים היה אחד מהם. צבי יעקובי ז"ל מתל עדשים היה מדריך חקלאי מטעם משרד החקלאות שהכניס לבקעת הירדן את גידול החרציות. תחנת המו"פ 'תחנת צבי' קרויה על שמו. "הייתה תקופה ארוכה בה היית עובר בכביש הבקעה בלילה, וכל הבקעה הייתה מוארת, כי בשטחי הפרחים דלק האור כדי שהפרחים יצמחו לגובה", אומר בן שאול.
ענף הפרחים לייצוא גווע עם הזמן, וכך נראה היה שגם ענפי הירקות. השוק המקומי היה רווי והמחירים נמוכים, עד שיאיר אזולאי ממושב תומר עשה מעשה מתבקש בענף: הוא לקח סיכון.
"בשנת 99' ניסינו לחשוב על גידול פלפלים לייצוא כמו שעשו חקלאים בערבה", מספר אזולאי, שהגיע לבקעה משדרות הדרומית. "הגשנו בקשה למנהלת ההשקעות של משרד החקלאות כדי לקבל מענק, ונדחינו כי מומחי משרד החקלאות טענו שהבקעה לא מתאימה לגידול פלפלים לייצוא. אז אמרתי נגדל, ואתם תראו את האיכות. אם נכשל – ההפסד עלי, ואם נצליח – תנו לי את המענק". אזולאי עשה התאמות מתבקשות לתנאי הבקעה לעומת הערבה, והקים בית גידול לפלפלים שהצליח מעל מצופה, וממנו צמחו ועלו לא פחות מ-5,000 דונם פלפלים בבקעה, מהם 550 דונם פלפל אורגני של אזולאי.
"זה היה סיכון מסוים, אבל חייבים לקחת אותו", מסביר אזולאי, "שבשנים האחרונות נטל שוב את הסיכון, והפעם באופן הרבה יותר משמעותי. "התחרות והחרם האנגלי על התוצרת שלנו עשו את שלהם, והחלטתי שאני צריך לעשות הסבה. צמצמתי את הפלפלים ל-150 דונם, ובשאר השטח הקמתי לפני ארבע שנים משק לגידול אננס". קשה לחשוב על פרי פחות מתאים לבקעה הצחיחה מהאננס הטרופי, אבל אזולאי הבין כבר, שתנאים סביבתיים לא צריכים לעכב חקלאי נחוש ומקורי. "מדובר במשק מאוד טכנולוגי בהשקעה עצומה של מעל 100,000 ש"ח לדונם", הוא אומר, "ההשקעה מטורפת אבל התוצאה משתלמת: יש לנו את האננסים מהטובים והטעימים בעולם. זה לא פשוט, אבל הכנסתי בזה את כל 30 שנות הניסיון שלי כחקלאי: את הידע כמגדל, כמשווק, כיוזם, כאיש מכירות – הכל".
קשה להעריך אם הבקעה תתכסה בשנים הקרובות בראשים צהבהבים של אננס, אבל לדברי ינון רוזנבלום ממושב נעמה, ספק אם אלפי הדונמים של צמחי תבלין יוסיפו להתקיים בה. רוזנבלום הביא לבקעת הירדן את גידול התבלינים לייצוא בשנת 85', תחום שהיה בחיתוליו באופן כללי, ורק בודדים בארץ עסקו בו - גידול תבלינים טריים לייצוא שנלקטים, נארזים ונשלחים לחו"ל באותו יום או למחרת. "הגידול הזה היה בנסיקה עד 2007-8, וישנם כמה וכמה מגדלים מצוינים בבקעה שמגדלים שטחים גדולים. אלא שכמו הרבה גידולים אחרים, מאז 2008 יש ירידה משמעותית, הן בגלל החרם באירופה, והן בגלל תחרות ממגדלים ממדינות עתירות ידי כוח אדם שנהנים גם מתמיכות ממשלתיות מאסיביות. היום הגידול הזה נמצא בסכנת קיום", אומר רוזנבלום בגילוי לב, "אנחנו ממש נאבקים על הישרדות הענף הזה".
גם ויזואלית וגם עניינית, הגידול החקלאי ש"בולע" את הבקעה ומתרחב משנה לשנה הוא ענף התמרים, ובראשם המג'הול – התמר השמנמן והמתוק להפליא, חביבם של האירופים, ובייחוד הערבים שביניהם. לא פחות מ- 25,000 דונם תמרים נטועים בבקעה, והיד עוד נטויה. כל מי שרק יכול לנטוע או להצטרף למטע בנטיעה עושה זאת, והמג'הולים המרהיבים מכסים את הנוף מלא העין. זנים שונים של תמרים ניטעו בבקעה עם תחילת ההתיישבות אבל לא נחלו הצלחה גדולה. הבאת המג'הול מארה"ב החלה לתת את אותות השינוי, אולם המחירים נותרו נמוכים. למעשה, רוב המטעים היו על סף עקירה, עד שתושב תומר, דני מימון, החליט להתנתק מאגודת ה'דקלאים' ולשווק לחו"ל את דקלי הבקעה באופן ישיר. היוזמה הזו שינתה את פני הענף, העלתה את המחירים, והותירו אותו גם היום כענף הסולידי, הצומח וככל הנראה הנוח ביותר. דונם אחר דונם ננטשו הירקות, הענבים והחרציות ובמקומם צמחו דקלים: תחילה מראם כפעוטות ששערם אסוף ב'קוקו', אולם עד מהרה הם צומחים לגובה ולרוחב כזקיפים רבי הוד.
"היום יש אנשים בני 70 ששותלים תמרים כדי שבגיל 80 תהיה להם פנסיה. אין לזה הסבר ... ויש פה אנשים שהתחילו בגיל 70 לפני 7 שנים, ועכשיו הם מחייכים. אז לתת ייעוץ לעתיד אני לא יודע, אבל אני יודע לומר שהצלחנו כי היינו החלטיים, לא הרמנו ידיים מהר למרות החום הכבד התנאים הקשים, ואפשר להסתכל אחורה בגאווה על מה שנהיה פה בבקעה. זה נס אקולוגי מה שקורה פה – הפכנו מדבר לארץ ירוקה, אנחנו מייצרים אלפי דונמים ירוקים שמנקים את האוויר, לוקחים מי שופכין שפעם היו זורמים לים המלח ומשקים את התמרים, ואת הפירות שולחים לאירופה וארה"ב ומקבלים בחזרה דולרים ויורו. יש נס יפה יותר מזה?".
