טלי ואיציק עגיב - רבבה

טלי ואיציק עגיב, ממקימי היישוב רבבה שבמרכז השומרון, ישבו איתי לראיון ארוך ומרתק בו סיפרו את סיפור היישוב עם מבט של געגוע ובת שחוק של זיכרון מתוק. יחד עם שאר התושבים הם ממשיכים להעצים גם היום את הפעילות היישובית ואת העסק המשפחתי במקום.

יוצאים לשומרון

גדלנו שנינו ברחובות הצפופים מלאי הבניינים בגוש דן, כשהפכנו חברים בשנות העשרים לחיינו התחלנו לטייל ולשוטט יחד במרחבים הפתוחים שממזרח לנו, הרי השומרון, ששבו את ליבנו עם האוויר הצלול. יחד הסתובבנו בכפרים, במצודות קדומות ובנחלים שהיום צריך תיאומים רבים כדי להגיע אליהם. באותה תקופה, קדומים הייתה בתחילת דרכה וההורים של איציק עברו לחזק את הגרעין שהמשיך לקדומים צפון, הם גרו שם יחד עם שלוש משפחות בתנאי מחיה בסיסיים בלבד. האידיאולוגיה הציונית יחד עם היופי הטהור היוו את המקור לידיעה הברורה שנרקמה בנו כי הבית שלנו יהיה בשומרון, ובאמת, כשהתחתנו חיפשנו מקום שיתאים לציפיות שלנו. הסתובבנו בין היישובים הצעירים שקמו באזור ולא מצאנו שום מקום ששבה את ליבנו כפי שציפינו שיקרה. בשלב זה פנינו ל'אמנה' שימצאו לנו גרעין שאליו נוכל להצטרף כזוג צעיר.

מעץ למרכז היישוב

מיד אחרי הטלפון הראשון שלנו ל'אמנה' הם הציעו את גרעין "תאנה" שהיה מיועד לקום ליד היישוב קדומים ולא התגבש מסיבות שונות, אחריו הציעו לנו את גרעין "ברוכין" ואנחנו הצטרפנו לחבורת צעירים מישיבת נחלים שהיו בדרכם להקים יישוב חדש במערב השומרון. החל גיבוש הגרעין ו'אמנה' קבעו לנו תאריך בו נצא לראות את שטח היישוב. שבועיים לפני התאריך שונה יעד המקום ועבר מעט מזרחה, למרכז השומרון. ביום הטיול המיועד נסענו עם אוטובוס בהדרכת רון נחמן שהיה ראש העיר אריאל וחבר טוב של ההתיישבות החדשה באזור. עודני רואה את רון מצביע אל עבר גבעה קירחת שבמרכזה צומח עץ גבוה, "רואים את העץ הזה?" הוא שאל, שם יקום היישוב שלכם. היום, באותו המקום אליו רון נחמן הצביע ממשיך העץ הזה לצמוח וזוהי כיכר היישוב שלנו.

שבת גיבוש

הייתה אישה מיוחדת במינה מטעם 'אמנה', אינה, שליוותה את כל התהוות הגרעין ונתנה את עזרת 'אמנה' בהחלטות השונות. ערכנו פגישות רבות בבתי החברים, כאשר השיא היה בשבת שערכנו בכפר הנוער "הודיות". הייתה זו שבת הגדול שלפני חג הפסח, ואל הקבוצה הצטרף גם זמביש יחד עם משפחתו. שבת זו הוגדרה מראש כ"שבת גורלית" בה יוחלטו ההכרעות החשובות על היישוב ובמוצאי שבת ערכנו הצבעה שבה הוחלט מי מתחייב לעלות לקרקע. הרגשתי במשך כל השבת כי "הכל דיבורים", ולמרות שחלק מהנושאים היו הגנרטור, מים ודרכי הגישה ליישוב, שאלו נושאים פרקטיים, לא היה ברור עדיין מי יצביע בידיו ויקום ברגליו להקים את היישוב בפועל. מיד בצאת השבת פניתי לשניים מחברי הגרעין ועודדתי אותם להצביע יחד אתנו לעלות לקרקע, ההתלהבות והנחרצות שלנו סחפה את החברים ויחד אתנו התגבשה קבוצה של עשר משפחות שהחליטו על תאריך עליה לקרקע. המועד היה ביום העצמאות שהתקרב.

כשמזכיר המדינה הגיע

השנה הייתה 1991 והתחלנו בארגונים לעלייה ביום העצמאות. התקבלה ידיעה שארגוני השמאל מבקשים כי לא נעלה בה' באייר כי זהו יום חג, נענינו לבקשתם והקדמנו את יום העלייה לג' באייר. באותם ימים ארגוני השמאל לחצו על ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, שתמך בהתיישבות, למנוע הקמת יישובים ביהודה ושומרון. כדי לחזק את לחציהם הגיע לביקור ג'יימס בייקר, שהיה מזכיר המדינה האמריקאי. הסתדר כך שבדיוק ביום נחיתתו בארץ עלינו אנו על הקרקע, התקשורת געשה ועשרות כתבים התייצבו לצלם ולתעד את המאחז החדש שהקימו אנשי 'אמנה' בזמן כל כך קצר כדי להוכיח לבייקר שאנחנו חזקים. אמנם השערת העיתונאים לא הייתה מבוססת, כי הגרעין התגבש עוד הרבה קודם לביקור האמריקאי, אך הנהלת 'אמנה' קיבלה שבחים רבים על יכולתם להקים יישוב בזמן קצר כשזה.

עולים לקרקע בין זיכרון לעצמאות

ביממה אחת של סיקור תקשורתי רחב היקפים התחלנו את דרכנו עם פרסום ואהדה שלא ציפינו להם. כשהגענו עם המשאית שלנו חיכו לנו עשרות צעירים ומבוגרים עם דגלי ישראל, שירים וריקודים בכניסה לדרך המובילה ליישוב. היה זה יום מלא לחץ ואנרגיות, לא ידענו אם יתנו לנו להיכנס ליישוב ואיך נתמודד מול ארגוני השמאל שהודיעו כי יחסמו אותנו והגענו ליישוב. איציק הסתכל על שורת הקרוואנים, הצביע על אחד שהיה בזווית נהדרת לכיוון הנוף ואמר "זה הבית שלנו". הפועלים, שנדבקו בהתלהבות של כולם, פרקו את כל הציוד שלנו וצעדו איתו כמאה מטרים בסלעים עד לכניסה לקרוואן. עוד לא היה פיתוח, לא רחוב מסודר ולא כלום מלבד שורה של מבנים. היה זה ערב יום הזיכרון ולאחר יום שלם של פריקה וסידור הבית נסענו להורים של איציק שגרו בקדומים כדי להתקלח, שהרי לא היה לנו עוד מים, ביוב או חשמל אצלנו. כשירדנו מהרכב בקדומים נשמעה הצפירה של יום הזיכרון. קול חזק מפלח את המדינה כולה. בתוך כל המולת היום של העלייה לקרקע לא חשבתי על כך שתגיע הדקה הזו. זה היה רגע עצום, רגע שמחבר בין עולמות של עשייה, של חיים ומוות, של זיכרון וגאולת הארץ.

בפתח הבית

ביום שלאחר מכן נסענו להביא את הילדים מההורים בגבעתיים, כשחזרנו ליישוב ראינו עשרות צלמים, חברי כנסת והמולה בכניסה. הרגשנו שאנו חייבים לעשות מעשה שייזכר ברגע זה והודענו כי אנו עושים "קביעת מזוזה" בפתח הבית בעוד כחצי שעה, איציק ניגש לזמביש וביקש ממנו להיות זה שיקבע את המזוזה, אך הוא סירב מיד ואמר כי בני קצובר, ממקימי אלון מורה וממייסדי גוש אמונים נמצא פה וכי מן הראוי שהוא זה שיקבע. לבסוף החלטנו ששניהם יעמדו בפתח הבית, ויחד עם כל הקהל שעמד אתנו ברכנו ברוב עם "על שציוונו לקבוע מזוזה". ההתרגשות הייתה אדירה, היה זה ביום העצמאות והעצמאות ההתיישבותית הרקיעה שחקים.

אסיפת חברים

לאט לאט התחלנו להיכנס לשגרה של חיים ברבבה הצעירה, הקצנו מבנה שיועד למעון רב גילאי וכל משפחה תרמה משחקים ובובות לטובת הילדים. 'אמנה' הביאו לנו רכב ישן ששימש את כל צרכי היישוב ובכל כמה ימים ערכנו אספות חברים בהם עלו לדיון נושאים שונים שהטרידו את מנוחת התושבים. לדוגמה, אחת מן האספות נגעה בנושא חבלי הכביסה. במשך שעות רבות נערך דיון איך צריך להראות, מאיזה סוג ואיפה צריך למקם את החבל בצורה שיראה אחיד בשכונה ולא יפריע לצניעות התושבים. בכל שבת הגיעו בחורים מהישיבה בקרני שומרון לחזק את המניין כדי שנוכל "לשחרר" משפחה לביקור אצל ההורים. היינו נרשמים לנסיעה לפחות חודש מראש בדף שהיה בכניסה לבית הכנסת, המשפחות שנשארו דאגו לארח בכל שבת את הבחורים, החיילים ששמרו עלינו ואורחים שהגיעו לחזק את היישוב, כך שבשנים הראשונות לא הייתה לנו שבת ללא אורחים וחברים, מה שנאמר "ללא רגע דל".

בתי אשדר

בזכות הפרסום המבורך שקיבלנו במתנה אודות לביקורו של מזכיר המדינה בייקר, היישוב רבבה קיבל במה וחברות רבות עודדו אותנו במילים ואף בתרומות. משאיות הגיעו מהמפעלים בברקן ופרקו חטיפים לילדים, חברי כנסת ביקרו אותנו והביעו את תמיכתם. בראש משרד השיכון ישב באותם ימים אריאל שרון ידיד ההתיישבות ועודד את היישוב לבנות שכונה חדשה שתעצים את רבבה, היה זה ערב תוכנית ההקפאה הראשונה של ראש הממשלה רבין וחברת הבנייה בנתה במרץ רב כדי לסיים את הבניה שתאושר לפני תחילת ההקפאה. הם עבדו עשרים וארבע שעות ביממה בלחץ אדיר, ערב לפני שההחלטה נכנסה לתוקף החליט הקבלן להרוויח עוד בניין והתחיל לבנות בלילה אחד מבנה נוסף, בגלל הלחץ בזמנים הגיעו חלקים לא נכונים למבנה ובבוקר עמד רק שלד לא מוצלח, שנים רבות בית זה נשאר שומם ביישוב ונקרא "הבית הנטוש". כשעמדה שכונת הבתים החדשים הם נקראו בפי כל "בתי אשדר" על שמו של הקבלן המבצע. הבטנו כולנו אל עבר השכונה החדשה והבענו את רצוננו לעבור לשם מהקרוואנים אך הממשלה, המשטרה וגורמים נוספים מנעו את הכניסה לבתים. לאחר שראינו מידי פעם ערבים שנכנסים לשכונה וגונבים דלתות, ידיות וציוד נוסף החלטנו שלא נסכים למחדל של בתים חדשים ונטושים ונכנס למרות אי הסכמת הממשלה. התארגנו ארבע פעמים עם כל הציוד במטרה להגיע אל בתי הקבע, אך הסיורים של המשטרה תפסו אותנו ורק בפעם החמישית הצלחנו בחמש לפנות בוקר להיכנס לבתים ולהניח את הציוד שלנו בתוכם.

קדימה לבתי הקבע

עם כל הבית ארוז ומלא לכלוך ובלגן הנחנו את הראש בביתנו החדש לכמה רגעים ואז נשמעו דפיקות חזקות בדלת. שוטרים הוציאו אותנו לחקירה שנערכה בכניסה ליישוב. בצהרי היום הגיעו משאיות עם פועלים של המשטרה, הוציאו לנו את כל הדברים מהבית וזרקו אותם בכניסה למבנה. כשחזרו הילדים מהגן הם נשארו עומדים ליד ערימות הציוד שלנו, המון דברים התקלקלו וכשאני הגעתי מהעבודה לאחר מכן מצאתי אותם עומדים כך, המומים. השוטר שניהל את הפינוי החזיק בידיו את קופסת המפתחות של הבתים ונסע לאריאל, כך אמר וכך חשבנו. אך מסתבר שאותו בחור צעיר היה מזועזע מהסיטואציה ונסע מיד למשרד השיכון. הוא נכנס לשר אריאל שרון והניח אצלו את מפתחות הבתים יחד עם אמירה שהוא אינו מסוגל להיות שותף לפינוי שכזה. באותו הערב נסע זמביש ידידינו להביא את המפתחות ונכנסנו לבתים החדשים בשמחה וריקודים.

גינה לי חביבה

יחד עם הבית החדש התחלנו להקים עסק משפחתי, כשנשאלנו בהתחלה על ידי 'אמנה' מה הצרכים שלנו ביישוב ביקשנו לקבל מקום שנוכל לפתוח בו חנות לציוד גינון וחקלאות. החיבור לקרקע משמעותי עבורנו והחלטנו שאנו רוצים לפתח את החקלאות והגינון הפרטי בשומרון. כשנכנסנו לשכונת הקרוואנים קיבלנו גם מבנה לחנות. בשנת 1998 איציק חלה במחלה קשה ויחד עם ההתמודדות, למרות הקשיים, פתחנו את העסק שאנו מאמינים בו. במשך השנים הציעו לנו לעבור עם העסק לאזורי תעשיה באזור שם יהיה לנו נוח יותר, אך המיקום בכניסה לרבבה הינו חלק מהאידיאולוגיה שלנו. עם תלונות רבים מהספקים שלעיתים לא מסכימים להיכנס ליישוב, נכנסים רבים וטובים מהחקלאים והתושבים בסביבה.

"את היי לאלפי רבבה"

השנים חולפות להן והיישוב רבבה הולך ומתפתח, צומח ופורח. מאות משפחות נוספות ואיתן מעונות, גנים בתי ספר, אולפנה ופרויקטים רבים של בנייה וחיי קהילה תוססים. בכל שנה במסיבת יום העצמאות אנו עורכים יום הולדת ליישוב, כולם נרתמים לעשייה משותפת, כל אחד נותן מכישרונו, אנו מרגישים שהאחדות הזו היא זו שמרימה אותנו, מאחדת ומגבשת בכל אירוע שמח ולעיתים עצוב שקורה ביישוב יש תמיכה קהילתית. הרגשתנו היא, כי מכאן נשאר לנו רק להמשיך לצמוח ולשמוח.