סיפורו של דובי דינר – "החברה לפיתוח מטה בנימין" – חלק ב'

דייט על גלגלים

את נעה הכרתי כשכבר עבדתי ב"חברה לפיתוח". התקשרתי אליה ושאלתי: "את רוצה להיפגש אתי?" לאחר שלשאלתי הראשונה ענתה נעה בחיוב, אזרתי עוז ועברתי לשאלה הבאה: "אכפת לך שתוך כדי הפגישה, ניסע לקריית ארבע? אני צריך לערוך שם ריאיון קבלה לנהג אחד..." זה היה ה'דייט' הראשון שלנו: על גלגלים בדרך לראיין את הנהג הראשון שהצטרף לחברה. אחרי כחודש וחצי החלטנו להתחתן. לימים נוספו לחברה נהגים רבים ואשתי הכירה את כולם. האווירה ששררה בחברה הייתה אווירה משפחתית וחמה.

סיפורים מפה ועד לרמת הגולן

בראשית דרכנו כחברה, קרה המקרה, ואוטובוס שלנו שהסיע מטיילים בעתיקות קצרין, 'חטף' מכה במכל הסולר ונעמד. דליפה? אין. קולות חריקה? אין. ובכל זאת - האוטובוס מסרב לנוע. מה עושים? ראשית - התקשרנו לחברת הסעות מרמת הגולן שתיקח את הנוסעים שלנו ללינה באכסניה. מיד אחר כך לקחתי את הטנדר ונסעתי למכונאי רכב שעמו עבדנו. "עלה לרכב. נוסעים לרמת הגולן!" אמרתי קצרות. "יש לנו כל הלילה," חשבתי לעצמי, "עד שיאיר הבוקר - המנוע יחזור לפעולה". יצאנו לדרך. ליד מצפה יריחו החלקנו על 'שלולית' סולר. תאונה. הפעם גלגלי המוח החלו להסתובב במהירות מופרזת... כיצד עלינו לפעול כעת? לוותר? לא הייתה לנו ברירה. לא משאירים אוטובוסים פצועים בשטח. החלפנו רכב והמשכנו צפונה. הלקח שהפקתי מהחוויה הזאת היה: "קח נשימה וסע לאט כי מי שמתעסק עם גלגלים, צפויות לו הרפתקאות מפה ועד לרמת הגולן".

מים לחץ

בראשית ההתיישבות, רבים מהיישובים לא היו מחוברים לתשתיות המים. אני זוכר לא מעט לילות שבהם נדרשתי, מטעם "החברה לפיתוח", לנסוע לבית אל, למלא מים במכלית, ומשם להמשיך לדולב, להעלות את מפלס המים במגדל המים ביישוב וחוזר חלילה. בשנה אחת לוח השנה הורה: ראש השנה חל בימים חמישי-שישי, חג + שבת = שלושה ימים. אנשי דולב חששו: "לא נוכל לעבור את החג. במגדל המים יש 50 קוב בלבד, אין די מים לכולם למשך שלושה ימים רצופים!" מה עשו? ראשית, אמרו לחצי מהתושבים למצוא להם מקום חלופי לשהות בו בחג. העיקר לא להישאר בראש השנה בדולב. וכל מי שנותר ביישוב הוזהר באזהרה חמורה לחסוך במים; להשתמש בכלים חד-פעמיים כדי שלא יצטרכו לשטוף כלים, והוסיפו הלצה: "במים שאתם נוטלים ידיים - צחצחו בהם שיניים!". שנית, פניתי לרב קופלד בשאלת רב וזה לשונה: "אני מכיר מכונאי ערבי שיכול להביא לדולב מים ביום השני של ראש השנה. האם מותר להיעזר בו?". "טוב מאוד," השיב הרב קופלד וצירף הנחיה מדויקת, "רק לפני שהוא מחבר את הצינור למגדל המים, שישתה כוס מים מהמכלית כדי שהלכתית ניתן יהיה לומר שהוא מביא את המים גם לעצמו". לקחתי את הערבי הזה לדולב בעוד מועד, והראיתי לו כיצד לחבר את הצינור. ראש השנה הגיע, ומרוב שאנשי דולב הצטיינו בחיסכון במים, בסופו של דבר המים במגדל הספיקו לכולם ואף למעלה מזה, ולא היה צורך בכל הפרוצדורה של ה'גוי של שבת'.

קרה גם שבשעת לילה מאוחרת התקשרו מדֹּלֶב: "אנחנו בצרה - התפוצץ לנו צינור ואין מים". אמרתי לאשתי: "נעה, איזה נהג נוציא עכשיו מהבית אחרי שעבד כל היום? בואי ניסע שנינו". היינו זוג צעיר. עלינו על המשאית, 18 טון, בקושי 'סחבנו' בעליות בכבישים של אז. חשבנו לעצמנו: "הנה, אנחנו מצילים את דֹּלֶב. בוודאי כל התושבים עומדים בשער ומחכים שנגיע כדי למחוא לנו כפיים". נכנסנו בשער ו... שקט. כולם בבתים. ישנים. ומה עם העייפות בדרך חזור? אל דאגה, רחל וחיים גבירצמן הזמינו אותנו לכוס קפה...

החברה לפיתוח - לא רק הסעות

הפעילות ב"חברה לפיתוח" התפתחה בהדרגה. לעתים זיהינו צרכים שבמילוים ראינו פוטנציאל להכנסה, ולעתים 'נקראנו לדגל', עת המועצה ביקשה מאתנו לתת מענה לצרכים ש'עלו מהשטח'. העיסוק בבנייה החל בהקמת גני ילדים בעבור המועצה ובבנייה למוסדות. בהמשך – התרחב לבנייה למגורים ולעסקים. כשאפיק מסוים מניב רווחים, הכספים מאפשרים לפנות לאפיק נוסף וליזמות חדשות. כך 'התגלגלנו' מעסק לעסק: מבניית גני ילדים עד להקמת אזור תעשייה, ומטיפול נקודתי ברשת חשמל קטנה – למערכות גדולות של תאורה היקפית, ועוד. הצרכים גדלו ורבו, ואנחנו - ב'מרוץ' תמידי אחריהם להדביקם ולתת להם מענה הולם.

נהג שלנו נהרג

אבנים ובקבוקי תבערה היו מנת חלקנו באזור מאז האינתיפאדה הראשונה. האוטובוסים מוגנו נגד אבנים, ובתקופות מסוימות היו נהלים לליווי אוטובוסים שקבע הצבא: חיילים שהצטרפו כנוסעים וישבו בקדמת האוטובוס וגם ג'יפ צבאי שנסע אחרי האוטובוס וכד'. ברבות הימים לא הסתפקו המפגעים באמצעים הללו, והחלו לירות. בשנת 91', בנסיעה להפגנה בתל אביב, לקראת היציאה של ראש הממשלה לוועידת מדריד, נפתחה על אוטובוס "החברה לפיתוח" אש מן המארב. רחלה דרוק משילה, שנסעה באוטובוס, וגם יצחק רופא, נהג האוטובוס, נהרגו. באותו לילה חזרתי מחו"ל. התבשרתי על הפיגוע, ומשדה התעופה בן-גוריון נסעתי היישר לצומת תפוח. את הנהג ראיתי. הוא היה מכוסה. נכנסתי למכוניתי והפניתי את ההגה לכיוון קריית מנחם. נסעתי לביתו. הייתי נושא הבשורה הרעה. חשתי שחובתי לבשר את הבשורה לאשתו - רעיה שהפכה בן לילה לאלמנה של חלל פעולת איבה. זה היה נורא.

כמי שאחראי להסיע יום יום תלמידים – היה ברור לי שמערך ההסעות חייב להמשיך לפעול. אי אפשר לעצור, החיים נמשכים. ילדים ממשיכים ללמוד בבית הספר. וצריך להסיע אותם. ומי שצריך לעשות את זה – הם הנהגים 'שלי'. הנהגים שאני משבץ: "אתה תיסע ל...", הייתי חייב לחזק את כולם. לעודד אותם. שימצאו כוחות להמשיך במשימה החשובה לשמור על שגרת החיים בהתיישבות. אין שום אפשרות להתעלם מהקושי. הנהגים עברו השתלמויות שתכליתן להכשירם לנהיגה במצבי חירום ובמגוון תרחישים שכולנו מתפללים שלא ייקלעו אליהם לעולם.

הסכמי שלום = מעבר לממוגני ירי

בשנת 95' נפל דבר: קיבלנו אוטובוסים מסוג חדש - ממוגני ירי. לקראת הסכמי אוסלו, קרא ראש הממשלה יצחק רבין ליועץ שלו ללוחמה בטרור, יגאל פרסלר, ואמר לו שההסכמים שהולכים לקראתם טמונה בהם סכנה רבה, וחובה עלינו להצטייד באוטובוסים ממוגני ירי. את כל 40 האוטובוסים החדשים, שהיו אמורים לחלק למועצות אזוריות ברחבי הארץ, הוא קבע שיש להפנות למועצות שביהודה ושומרון. הוא הורה למגן אותם כדי שהתלמידים ייסעו בבטחה. מיגון האוטובוסים היה תהליך ארוך ויקר, אך הכרחי. דוגמה שממחישה את ההכרח הייתה מקרה של אוטובוס שיצא בארבע אחר הצהריים והסיע עובדים של המנהל האזרחי לירושלים. באותו יום התלבטנו למי לשלוח את האוטובוס הממוגן: לתלמידים או לעובדי המנהל. היינו במצוקה כי עמדו לרשותנו חמישה אוטובוסים ממוגנים בלבד. בסופו של דבר החלטנו שהאוטובוס הממוגן יסיע את עובדי המנהל ומיד אחר כך יאסוף בבנייני האומה את בני המשפחה המורחבת של חתן בר המצווה לחגיגה המשפחתית שאמורה הייתה להתחיל בשעות החשכה בבית אל.

ההסעה יצאה לדרך מהמנהל האזרחי, וליד צומת איו"ש חסמה אותה מכונית. מחבל הוציא פלג גוף עליון מהחלון האחורי וירה עשרות כדורים. איש מאנשי האוטובוס לא נפגע. המחבלים המשיכו במסע ההרג: הם התקדמו לכיוון בית אל ורצחו את דוד בוים, תלמיד מהישיבה התיכונית, שעמד בכניסה ליישוב וחיכה לטרמפ.

דרך חיים

בעקבות ההרעה במצב בדרכים, תכנון מערך ההסעות דרש מאתנו 'ללהטט': להעביר נוסעים מאוטובוס לאוטובוס גם 'באמצע הדרך'; להעביר נוסעים מאוטובוס ממוגן לאוטובוס רגיל, ולשלוח את האוטובוס הממוגן לנקודה אחרת, שם יפגוש נוסעים שאמורים לעבור בקטע דרך אחר המועד לפורענות. הכול לפי הנחיות גורמי הביטחון. התכנון בעידן שקדם למיגון, נתפס לפתע כמשחק ילדים.

הנסיעות בכלי רכב ממוגני ירי אינן רק צורך של מוסדות החינוך. התברר שבני משפחה שחיים מחוץ לאזור, חדלו לבקר את קרוביהם, תושבי בנימין, ואפילו לשמחות משפחתיות הם חוששים להגיע. משראתה המועצה שזה המצב, החליטה לארגן הסעות מיוחדות ופנתה אלינו להוצאת היזמה מן הכוח אל הפועל. בימי שישי הוצאנו הסעה מבנייני האומה ליישובים, ובמוצ"ש – מהיישובים לבנייני האומה. הנסיעה - ללא תשלום. כמו כן, לתושבים החוגגים שמחה ביישובם – הצענו אוטובוס להסעת האורחים מירושלים ליישוב במחיר מסובסד. האפשרות לקיים שגרת חיים בריאה בבנימין הפכה לצו השעה.

שער בנימין

שאלה לציבור: משרד התעשייה רוצה לפתח אזור תעשייה לרשות מקומית. את מי הוא יעדיף לביצוע המשימה: חברה עסקית או רשות מקומית? זו הייתה שאלה כמעט רטורית. כולנו יודעים שרשות מקומית היא בדרך כלל שם נרדף לגירעונות. כיוון שהמדינה מודעת לכך לא פחות מאתנו, היא מעוניינת שחברה כלכלית היא שתשווק את המגרשים באזור התעשייה. בתמורה לתשלום שתקבל אותה חברה פרטית עבור הקרקעות, היא תקבל עליה את האחריות לבניית תשתיות ומדרכות במקום, לשירותי ניקיון וכמובן - להצבת שמירה בכניסה סביב השעון כולל שבתות ומועדים וכיוצא בזה.

המירו את הצירופים הכלליים 'אזור תעשייה' ו'חברה מסחרית' בשמות המוכרים לכולנו, ואמרו מעתה: "אזור התעשייה שער בנימין" בניהול "החברה לפיתוח מטה בנימין". אבן הפינה למרכז המסחרי בשער בנימין הונחה בשנת תשנ"ו (1996), ומאז, ניהולו כעסק פרטי לכל דבר ועניין, נתון בידי "החברה לפיתוח".

מי שמאמין לא מפחד

הצלחנו לשכנע את המִנהל, להקצות שלושה מן המגרשים ב"שער בנימין" לא לתעשייה אלא למסחר. אנו נהיה המשקיעים: נבנה בניינים ונשכיר אותם לסוחרים ולגופים שונים. את הבניין הראשון השכרנו ל"קופת חולים לאומית" ולסוחרים שרצו להפעיל במקום חנויות. עם סיום בניית הבניין הגדול השני, הזמנו למקום את רמי לוי והראינו לו את הבניין: "מה אתה אומר? אולי תשכור אצלנו ב'שער בנימין'?" שאלנו. תשובתו היוצאת דופן הפתיעה אותנו: "אם אני מאמין במקום - אני קונה! שכירות פרושה לזרוק את הכסף!" ואז הוא הוציא מהארנק תעודה והוסיף בחיוך: "אתה רואה, יש לי רישיון נהיגה באוטובוס. אם חס וחלילה אפול בעסק כאן - אעבוד אצלך בחברה". אפשרנו לו לשלם את מחיר המבנה בתשלומים, ותוך שלוש שנים הוא קנה את הבניין. אני נוהג לומר שאנחנו לא סובלים משיגעון גדלות. אין לנו אינטרס שהכול יהיה שלנו. צריך לפתח את יהודה ושומרון. זו המטרה. אם בנינו בניין, ואדם מסוים מוכן להשקיע מכספו ולקנות אותו, אין יותר טוב מזה.

להעביר את זה הלאה

מפנחס ולרשטיין שמעתי פעמים רבות את ארבע המילים האלה: "חשוב שליישובים יהיו נכסים". קביעה זו נכונה בהחלט. אם לא יהיו ליישוב נכסים, מניין יעמדו לרשותו האמצעים להחזיק רכזת תרבות, רכזת קהילה, ארכיון, ידיעון וכו'? בנינו בעפרה, במרכז היישוב, מרכז מסחרי קטן בכחצי מיליון שקל. מימון מחצית הסכום ניתן כ'ביסוס משקי' מהחטיבה להתיישבות, ולגבי החצי שנותר הצענו: "במשך שמונה שנים תשלמו לנו בכל חודש משכנתא בסך 8,000 שקל. בחלוף שמונה השנים - הבניין שלכם". היישוב השכיר את החנויות וכך כוסו דמי השכירות לחברה. כל זה נכון בתנאי אחד, שהצליח להשכיר את כולן, והוא כמובן עשה כל מאמץ ששום חנות לא תעמוד ריקה. כיום דמי השכירות הפכו להכנסה של היישוב המשמשת לצורכי הכלל. בלמעלה מעשרה יישובים בבנימין פעלנו באופן, דומה וכך סיפקנו להם מקורות הכנסה.