סיפורו של אביגדור שץ - שילה

הייתי שמיניסט ב"מדרשיה" כשיצאתי עם בני כיתתי לעלייה הגדולה של גרעין אלון מורה לאדמות ג'אבל רוג'יב, במטרה להקים במקום את היישוב אלון מורה. העלייה הייתה רגלית. הוטל עלינו לסייע להעלות את כל הציוד אל ההר הגבוה. סחבנו על שכמנו אוהלים, ציוד מטבח, ציוד גידור וכדומה. משהושלמה המשימה, רוב חבריי שבו ל"מדרשיה". קבוצת חברים ואני בתוכם, נשארנו שם ללילה. למחרת, צפופים יחד בטנדר פג'ו, שהיה אז הרכב הפופולארי בהתיישבות, עשינו דרכנו ל'חור' שקראו לו "שילה". מטרת הנסיעה הייתה הכשרת קרוואן נגרר, המיועד במקור לטיולים, למגורים עבור גרעין אלון מורה, הכשרה הכוללת כמובן ניקיון יסודי. הכניסה לשילה הייתה אז דרך תורמוס עיא. נסענו ולא זיהינו פנייה שתוביל אותנו למחוז חפצנו, ועל כן עשינו 'סובו שילה והקיפוה' פעמים אחדות, עד אשר הבנו שבכוחותינו שלנו כנראה לא נמצא אותה. פנינו אפוא לערבי מקומי, ובזכות הכוונתו – האבדה נמצאה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את היישוב שילה, שעמד על תלו זה כשנה וחצי. ראיתי והחלטתי להישאר. הוריי, אז תושבי פרדס חנה, ראו בהתיישבות אידיאל ציוני. תפיסתם חלחלה לתוכי, ומגיל צעיר מאוד ידעתי: "מקומי בהתיישבות".

ישיבה בכנסייה

בשילה לא הייתה אז ישיבה מסודרת. שבעה מחבריי ל"מדרשיה" ואני, הגענו לשילה 'להתרשם'. התברר לנו שאין לנו מה לראות שם, ובלי לראות – יקשה עלינו להתרשם. המחזור האחד שהיה קיים בישיבה, שירת בצבא באותה עת. השגנו את הכתובת של ראש הישיבה הרב יעקב חרל"פ, והחלטנו לנסוע לביתו ולשמוע ממנו על אודותיה. משילה עשינו דרכנו בטרמפים דרך רמאללה. אחרי שהרגשנו שהבנו במה דברים אמורים, שבנו ל"מדרשיה" לסיים את לימודי התיכון. בתשמ"א (1980) הגענו לכאן, לישיבה. זו הייתה ישיבה קטנה מאוד. במחזור שמעלינו היו שבעה תלמידים, ואנו מנינו קצת יותר ממניין.

הישיבה שכנה בתוך חורבה של כנסייה ביזנטית שנחשפה במהלך חפירות ארכאולוגיות שנעשו באתר בתקופת המנדט הבריטי, על ידי משלחת ארכאולוגית שהגיעה ארצה מדנמרק. בעבודה משותפת של אנשי שילה וחברים מהיישוב עפרה, היישוב הוותיק באזור, נוקה המבנה, ומעל קירות הבטון שבנו הארכאולוגים הדניים, נבנה גג אסבסט. הפסיפס הקדום כוסה בחול, ועל החול הונחו מרצפות בטון. הכנסייה הפכה לבית כנסת וישיבה. תחת אותה קורת גג הצטופף אתנו גם המטבח הקטן של הישיבה, ובשבתות וימים טובים הוסב חדר האוכל שלנו לעזרת נשים.

והחימום היחידי הוא חום הלב ואש התורה

בישיבה, למדנים גדולים אולי לא היינו, אבל עקשנים גדולים היינו גם היינו. לו ניסה מישהו בימינו להושיב תלמידים ללמוד בתנאים שבהם למדנו אז – יצחק קדמן כבר היה שומע על כך. בחורף היה קר מאוד. הפעלתו של כל מכשיר שנזקק לזרם חשמל כדי לעבוד, תלויה הייתה בחסדי הגנרטור: עבד – נהנו כולם; לא עמד בעומס ופסק מפעולתו – הנאה מפוקפקת. בחוץ ירד גשם, אבל אנו הרגשנו אותו גם בפנים: הגג דלף, וטיפות הגשם הקפואות טפטפו עלינו בלא רחמים. ובכל זאת, התעקשנו לשהות במקום. גם קו מים לא היה, והמים הגיעו במכליות, ופירוש הדבר היה שאם המכלית הייתה נתקעת, כפי שאכן קרה לא אחת, ודווקא בערבי שבת, נותרנו בלי מים. בלי מים למעלה, אבל לא למטה: באזור התעשייה היה ברז כיבוי, שאספקת המים שלו לא פסקה אף פעם, ועל כן הפך למקלחת לעת מצוא. אימצתי לעצמי מנהג: לא לוותר על חוויית ההתרעננות אפילו יורד שלג בחוץ... כולנו היינו צעירים, והתנאים לא גרמו לנו להתרגש במיוחד, ובכל זאת, מי שגרמה לנו שמחה תדיר, הייתה המכולת הקטנטנה של זאב הלוי, שאותה נהגנו לפקוד לעתים מזומנות כדי להצטייד בכיבוד קל.

היישוב והישיבה

היישוב והישיבה היו ישות אחת. הרגשנו תושבי שילה לכל דבר. התגוררנו במבני היישוב, השתתפנו בשמירות, התארחנו אצל משפחות ואכלנו אצלן בשבתות. האווירה הייתה חמה מאוד ואינטימית. לי היה ברור שאשאר לגור פה, משום שהרגשתי חלק בלתי נפרד מהמקום. עם סיום הלימודים בישיבה עבדתי בין השאר כנהג הסעות. "החברה לפיתוח מטה בנימין" לא הייתה גדולה אז כפי שהיא היום, וצי כלי הרכב שלה היה צנוע למדיי. כדי לעמוד במשימות ההסעה שנדרשה להן, נהגה החברה לשכור את שירותיהם של קבלנים אחדים, והם השלימו את החסר. אחד מהם, ואולי הזכור מכולם, היה מולי הופבאור, שעבורו עבדתי אף אני. הוא העמיד לרשותי מכונית "רנו 4" ששימשה אותי, אביגדור הנהג, להסיע אנשים, נשים וטף למחוז חפצם.

שהיו בנות שילה יוצאות וחולות בכרמים

את ריקי, רעייתי, הכרתי כאן, כשהגיעה לשירות לאומי בשילה, זמן מה אחרי ששבתי לישיבה בתום פרק השירות צבאי במסגרת מסלול ההסדר ואחרי מלחמת לבנון הראשונה. בשנת 1984 נישאנו בירושלים, אך זו הייתה חתונה "שילונית" לעילא ולעילא. כל היישוב היה בחתונה. היינו צעירים מאוד, והשמחה הייתה גדולה. לא הייתי היחיד שחשב על הרעיון המקורי: מלבד ריקי, 3 בנות נוספות מהמחזור שלה, נישאו לתלמידי הישיבה. ידענו שאנו רוצים לבנות את העתיד שלנו בשילה - מקום שיממש את השאיפות האידאולוגיות שלנו. מקום רענן וצעיר. בתחילה התגוררנו בקרוואן של משפחה שעברה לבית קבע. עיקר הקושי היה המרחקים. ריקי למדה חינוך מיוחד במכללה, והיה עליה לנסוע לירושלים בכל יום. נסיעה לירושלים ארכה כשעה, בכבישים צרים ובתנועה צפופה. לעתים הסעתי אותה במסגרת עבודתי אצל קבלן ההסעות. שנתיים אחר כך, ב-1986, התחלתי לעבוד ביישוב כמזכיר פנים וב-1987 שימשתי גם כרבש"ץ. באותה תקופה עברנו לבית הקבע שלנו עם שני ילדינו הגדולים אביעד ורות, והיינו באמת מאושרים.

והחקלאות עלתה על כולנה

זכורים לי ניסיונות מעניינים להקמת מפעלים שונים בשילה. בתקופה מסוימת היו פה שני דירי צאן וגם סוסים. מישהו ניסה להקים בית מלאכה למסגרות של מזוודות. היו פה שתי נגריות פעילות, וכמו כן עסקו פה כל העת בחקלאות. מושקו, למשל, היה ועודנו חקלאי מוכשר בלתי נלאה, שניסה כוחו בשלל גידולים. הוא לא היה היחיד. כולם ניסו כוחם בחקלאות: בתקופה אחת ניסו לגדל כאן בצל לזרעים, ובאחרת - כלניות. בשלב מאוחר יותר נטעו פה מטעים של גודגדן ונקטרינות, ובני הנוער היו עובדים בקטיף. גם כיום מקיפים את שילה חממות, מטעי זיתים וכרמים.

משכנים לאויבים

קריות, תורמוס-עיא וסינג'יל הם הכפרים הסמוכים לשילה. הערבים עבדו כאן והתפרנסו היטב. לעתים הגיעו לחתונות שלנו, ואף אנו השתתפנו בשמחות אצלם. אם הייתה חסרה גבינה במכולת שלנו, היינו יורדים למכולת בתורמוס-עיא וקונים גבינה, מתוצרת "תנובה" כמובן, כמו אצלנו. לעפרה היינו נוסעים דרך מזרעה א-שרקייה, ולבעל חצור היינו נוסעים דרך ח'ירבת אבו-פלאח ודרך כפר מאליכּ. הכניסה לכפרים הייתה חופשית.

ואז פרצה האינתיפאדה, והכול השתנה. גם קודם לפריצתה ה'רשמית', קרה שזרקו אבן על אוטובוס, ומדי פעם בפעם אף בקבוק תבערה, אך כל זה היה 'על אש קטנה'. תחנת המשטרה הייתה בתוך רמאללה, בכניסה לשוק, וכשרציתי, בתוקף תפקידי כרכז ביטחון, לפנות למשטרה, הייתי נכנס בנסיעה לתוך רמאללה ו'עושה סיבוב' ללא חשש. המשכנו לערוך קניות בשוק של רמאללה. גם בבית המרקחת ברמאללה נהגנו לבקר. היה שם רוקח מצוין שיכולנו להשיג אצלו כל מה שהיה נחוץ. האינתיפאדה הראשונה העמידה אותנו במצב שלא הכרנו כמוהו. הפסקנו להסתובב חופשי. זריקות האבנים לעבר האוטובוסים, שכידוע טרם הפכו ממוגנים, הלכו ורבו. האוטובוסים היו ישנים ואטיים. הערבים ידעו את לוחות הזמנים של "אגד". הם עמדו בנקודות תצפית נוחות והמתינו לאוטובוסים. משהתקרבו אליהם – המטירו עליהם אבנים רבות ככל שיכלו. אחת מנקודות התצפית המועדפות הייתה ליד בית הספר בכפר סינג'יל. לכן, בכל יום, בשעות הצהריים, נהגתי להגיע לכפר ברכב הביטחון. עליתי והתייצבתי סמוך לבית הספר, לוודא שאף תלמיד משועמם לא יצא ויבחר להפיג את השעמום בזריקת אבנים.

 יש ביטחון

מעולם לא חשבתי שאעסוק בביטחון. בגיל צעיר חלמתי על חוות בקר ברמת הגולן (אולי זה יקרה פעם...). אני משמש בתפקיד קב"ט משנת 1990. אז מנה צוות עובדי מחלקת הביטחון במועצה שני אנשים, ומספר תושבי בנימין הגיע לכ-18,000. עיקר עיסוקה של המחלקה הקטנה הסתכם בריצה אחרי ערבים שיידו אבנים. היום המחלקה גדולה, והעבודה שונה לחלוטין. מספר תושבי המועצה קרוב ל-60,000 נפש. הפעילות שלנו משתרעת על פני שטחים עצומים, ואופי העבודה השתנה לגמרי. אנו עובדים בקשר הדוק עם הצבא, בעיקר עם חטיבת בנימין, שהיא החטיבה האחראית על מספר היישובים הגדול ביותר מכל חטיבה אחרת שתחת חסותה נמצאים יישובים שאף הם שייכים למועצה שלנו. שיתוף הפעולה מבורך, וגם אם פה ושם מתגלעים חילוקי דעות, הם נשארים תמיד ענייניים, והקשרים הטובים נשמרים. התפקיד מפגיש אותי עם דילמות לא מעטות. כשאנו מטפלים בבעיות שקשורות לחיי אדם, הדברים פחות מורכבים וכולנו יודעים כיצד לפעול. אבל יש מקרים שמצריכים שיקול דעת מורכב, כמו לדוגמה: שלושה נערים שמחליטים להקים שני אוהלים על גבעה. כיצד עלינו לפעול? האם לרוץ אחריהם, להביא להם גנרטור ולדאוג להם לאספקת מים או לפעול נגדם? התלבטויות דוגמת זו היא מנת חלקנו דבר יום ביומו, ואנו משתדלים לפעול בכל מקרה בדרך הנכונה והמתאימה לו. חשוב לי להסביר: איננו מפנים מאחזים. מחלקת הביטחון איננה יחידה של המשטרה ולא של הצבא. התפקיד שלנו באירועים כאלה הוא לדאוג לתושבים, ולא תמיד זה קל.

שילה שלי

לצערי, היום היישוב תופס פחות מקום בחיי היום-יום שלי. בימות החול, תפקידי מחייב אותי לשהות רוב הזמן מחוץ ליישוב. רק בשבתות ובחגים אני מצליח ליהנות מהשהות בשילה. אנחנו אוהבים מאוד את היישוב. שילה הוא יישוב מיוחד מבחינת אופיים של האנשים. יש פה אנשים נהדרים, ואנחנו מאחלים לעצמנו שנגדל, נצמח ונפרח.

אביגדור שץ שימש בתפקיד קב"ט המועצה האזורית מטה בנימין בין השנים 1990-2015