משה שחרור וצבי אורים – יקיר

בראיון משולב של שני שכנים ומייסדים, אנו מבינים אט אט את סיפורו של היישוב יקיר בלב השומרון, הפנים והאנשים שמייצגים בצורה הטובה ביותר את היישוב. ברקמה יפיפייה של מגוון אנושי, שהיה חדש בשומרון בעת ייסודה, ושכולל צעירים ומבוגרים שהגיעו יחד עם המון אידיאלים מגוש דן.

צבי אורים - הוגה הרעיון, היוזם והמשקיע, המזכיר בפועל לאורך השנים מהקמת הגרעין הראשוני ועד לייסוד היישוב יקיר בתפארתו הנוכחית, ומשה שיחרור - עם רוח צעירה ומשוחררת שהגיעה הישר מלב תל אביב העיר הגדולה אל יישוב צעיר בלב השומרון.

קרני שומרון ד' צבי אורים

לכבוד: מועצה אזורית קדומים

הנידון: אישור ממשלה להקמת קרני שומרון ד' על ידי גרעין "הרמתה".

תאריך: 1980

צבי אורים: לפני שלושים ושבע שנים הגיע אלי מכתב זה על ידי אורי בר-און שהיה עוזרו של שר החקלאות אריאל שרון לענייני התיישבות. הממשלה החליטה על הקמת קרני שומרון ד', הייתה זו תקופה בה הוקמו הרבה יישובים חדשים ואנו חיפשנו וחיפשנו אך לא מצאנו יישוב שיהיה מדויק לחלומות שלנו. אם אפשר, אז למה לא להקים יישוב חדש משלנו? כך התחלנו לפרסם מודעות בעיתונות על הקמת יישוב דתי חדש שיהיה קרוב לגוש דן ויהווה קשר בין האזורים השונים. בין הרי השומרון שהיו אז כמעט ריקים מהתיישבות יהודית למישור החוף והעיר תל אביב. באותם ימים האישורים להקמה היו כרוכים בתהליכים ארוכים של דיונים בממשלה וכדי לזרז עניינים נתנו לנו להיקרא כשכונת המשך לקרני שומרון וכך קיבלנו את השם קרני שומרון ד' וגרעין שהגיע לעמנואל של היום נקרא אז קרני שומרון ג', לגרעין קראנו "הרמתה" משום שאזור זה היה מיוחס לאלקנה שהגיעה מהרמה כמסופר בספר שופטים.

תיבת הדואר שלנו בבני ברק הייתה המשרד של הגרעין ממנה יצאו הפרסומות לעיתונות ואליה הגיעו המכתבים עם הקריאות הנרגשות של רבים וטובים שרצו להצטרף לגרעין ההתיישבותי החדש. שמורים אצלנו עשרות מכתבים ממשפחות שרצו להגיע אך התייאשו לאורך השנים. למה שנים? מכיוון שלקח לנו שלוש שנים מרגע ההכרזה על הגרעין ועד שעלינו לקרקע. קיבלנו שטח והגענו בשירים וריקודים להנחת אבן הפינה. היה זה טקס מרגש. קראתי את מגילת הייסוד והטמנו אותה באדמת המקום, אבל לאחר מכן התברר לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך את ההתיישבות שם (היום באזור קריית נטפים) ונותנים לנו שטח אחר.

"הבן יקיר לי אפרים"

משה שיחרור: לאחר זמן קיבלנו את הנחלה בה אנו יושבים עד היום ולה נקבע השם "יקיר". אנחנו על גבול נחלת שבט אפרים שעליו נאמר בפסוק בספר ירמיהו "הבן יקיר לי אפרים". השמירה הייתה חלק מרכזי בקבלה לגרעין ובאחד מהכינוסים של חברי הגרעין הוחלט כי כל החברים תורמים מזמנם לשמירות באדמות היישוב. היו אלה שמירות לילה ארוכות בשטח שומם, שמורת נחל קנה מקיף אותנו מכל עבר ואנו לבדנו שומרים על הנחלה. בכל פעם הצטרף מועמד לגרעין לחבר וותיק וכך המועמדים הכירו את ההוואי ואת הצרכים של המקום. לעיתים שמירות אלו עודדו את המועמדים לקבוע את מקומם עמנו, ולעיתים הייתה זו הפעם האחרונה בה ראינו את המשפחה. היו הרבה פעילויות נוספות לאורך שלוש השנים שקדמו לעלייה: אורגנו טיולים משותפים, שבתות עיון וכמובן ישיבות ארוכות לתוך הלילה עם דיונים על אופי היישוב שלנו. הקושי העיקרי בתקופה הזו היה חוסר הוודאות. לא ידענו מתי באמת נעלה לקרקע, לא ידענו איפה הקרקע ובעיקר לא ידענו מה זה אומר להקים יישוב חדש.

לב הארץ?!

משה: בט"ו בשבט תשמ"א ניטעה שדרת ברושים ראשונה שסימלה את ייסוד היישוב, לידה הונחו חמישים אשקוביות קטנות. שבועיים לאחר מכן, בראש חודש אדר, עלו 11 המשפחות הראשונות על הקרקע ולטקס הייסוד הגיעו כמובן גם שכנינו המוכתרים מהכפרים סביב שהתרגשו יחד איתנו מהקמת היישוב והגיעו לכל שמחה יישובית בכל השנים הראשונות. אנחנו חיכינו עוד שלושה חודשים שטובה אשתי תסיים את לימודי האחיות והצטרפנו בהתרגשות לשכונה החדשה. אומנם בכל הפרסומות לגרעין היה רשום "רק עשרים קילומטר מפתח תקווה", אך הדרך הייתה דרך ארוכה שהיא קצרה. בכדי להגיע ליקיר היה עליך להיכנס אל הכפר כיפל חארת' ומשם, בדרכי עפר אל דיר איסתיא. שם הייתי מתפתל בין בתי הכפר, עד שיצאת אל שביל עיזים קטן שנכבש והוכשר לנסיעה. אוטובוס יחיד עבר פעמיים ביום, בבוקר ובערב, והגיע עד לצומת המרכזית על כביש חוצה שומרון, שם היינו מחכים עד שיגיע איש התחזוקה, חיים גוטמן, עם הרכב היישובי וכולנו חזרנו הביתה בשמחה. כל יציאה וכניסה ליישוב דרשה תכנון והערכות מוקדמת. ההרגשה החזקה שאנו מיישבים את השומרון הייתה מלווה בגאוות יחידה, ועל אף הקשיים נוספו משפחות חדשות והיישוב החל לצמוח ולגדול.

ביקור בית

משה: בחורף הראשון בשומרון עוד לא הבנו מה זה באמת חורף, רוב התושבים הגיעו מאזור גוש דן והקור היה שונה ממה שידענו עד כה. מצאנו פיתרון יישובי לבעיה והתחלנו לבקר האחד אצל השני, כשנעלי בית בידינו על מנת שיוכלו להשאיר את הנעליים, מלאות הבוץ, בחוץ ולא ילכלכו את בתי השכנים. הבעיה הייתה כאשר רצינו לשוב לביתנו נאלצנו לרדוף אחרי הכלבים המשוטטים, בכדי לחלץ מפיהם את הנעליים שהושארו מחוץ לדלת. כעבור שנתיים, היו כאן אפילו שבילים בין הבתים ולא היה עוד צורך לחפש את הנעליים אצל הכלבים. הרגשת הקיבוץ ושותפות הגורל הייתה הגורם המאחד וגם כשהיו חילוקי דעות התכנסנו וקיבלנו את ההחלטות באהבה.

זמר ועוד זמר

צבי: מלבד שטף החיים הזורם בחיים הקהילתיים, בהם כל אחד עם משפחתו ועבודתו, היה חשוב לנו ליצור מסגרות תרבותיות נוספות לתושבים באזור והקמנו את ערבי הזמר. היו אלו ערבים נהדרים בהם היינו מתכנסים בכל חודש ביישוב אחר בסביבה הקרובה, מדפיסים זמירונים ושרים יחד משירי ארץ ישראל היפה. לעיתים אף הזמנו מלחין או כותב אורח שסיפר על שיריו. זכור לי במיוחד ערב עם נורית הירש שהגיעה אלינו, ליישוב הצעיר, והנחתה ערב שירה מרומם. רוח ההתנדבות והשותפות שהייתה חזקה, הובילה אף היא את הערבים הללו, כך שלפני ואחרי כל אירוע היו מתקבצות נשות היישוב ומקשטות את האולם, מכינות מיני מטעמים לכיבוד וכך האירועים היישובים היו מושלמים בכל פעם מחדש.

בית הכנסת

משה: בתחילה עמד בית הכנסת היישובי בשכונת האשקוביות, אך מאז עבר מקומות שונים ברחבי היישוב, בכל פעם במבנה מעט יותר גדול מקודמו. לאורך כל הדרך המוטיב שהנחה אותנו בעניין בית הכנסת היה האחדות בתפילה, לא לפלג בין מספר מניינים ומקומות תפילה שונים אלא לאחד כמה שיותר, למצוא את המשותף בין כל חברי היישוב. ואכן כשהחלו לבנות את בית הכנסת הגדול שלנו, הוא היה לחלוטין שלנו, כל משפחה תרמה מכספה ואף התרימה בפנקסים את החברים והמשפחה. כשמלוא הסכום הושלם ונכנסנו בראש השנה של שנת 2000 לבניין בית הכנסת, הייתה זו הרגשה של הגשמת החזון, הגשמת החלום והנבואות על בניין השומרון וההתיישבות. בבניין אחד מתכנסים כל תושבי היישוב בשבתות ובחגים, גם עם השוני והמגוון האנושי האחדות היא זו שמרקיעה שחקים.

חינוך רבותי חינוך

משה: נושא החינוך ביישוב היה קריטי כבר מהשלבים הראשוניים ביותר. המעון הוקם כחודשיים לאחר שהיישוב עלה לקרקע. המנהלת הראשונה, נחמה שועלי, עם הרבה מרץ ואידיאולוגיה, החלה להקים את מה שהיום הוא כמעט מובן מאליו. הרבה קשיים היו בהתחלה, לא היה ציוד לתינוקות, המקום היה בסיסי ביותר עם מטבח קטן, גינה מוזנחת והבעיה העיקרית הייתה מחסור רציני במטפלות, אך הייתה עזרה והמון נכונות לעזור. הוחלט על תורנות מעון בין התושבים וכולם נרתמו וכך נסעו התינוקות מיישוב ליישוב בכל יום יחד עם ילדי בית הספר שנסעו לקדומים ועם ילדי הגן שנסעו לאלקנה. עם הזמן, החל הדבר להכביד על ההורים והחלטנו לעשות מעשה ולהקים את גני הילדים ובית ספר ביקיר. זה לא היה תהליך פשוט כלל וכלל, אך לבסוף התקבל אישור זמני להקמת שלוחה של בית הספר בקדומים. חמש שנים לאחר הקמת היישוב, החלו הילדים את לימודיהם בקדומים, אך לאחר החגים עברו אל בית הספר ביישוב שלנו, שאותו ניהלה בהצלחה רבה המנהלת זהבה שקיף.

החלום והחזון בהגשמה

צבי: בערב יום ההולדת השלושים ליישוב נשאלתי על ידי הצעירים מהיישוב "האם החזון הושלם?". עניתי להם שאם היו שואלים אותי לפני שלושים שנה, איך אני רואה את הישוב בעוד שלושים שנה לא הייתי מעלה בדעתי שהישוב יגיע למימדים כאלה ובהצלחה כזאת. עצם העובדה שאנחנו יישוב שיש בו בנים ובנות רבים הממשיכים לגור בישוב, זה מוכיח שיש כאן הצלחה עצומה שרק ממשיכה לגדול במשך השנים.

משה: גדלנו בסניף בני עקיבא בשכונת יד אליהו בתל אביב ועם כל ההרגל שלנו לחיי העיר הנוחים אנחנו אנשי השומרון ברמ"ח איברינו. גדלנו מינקות על ערכי ההגשמה, חזון, לאומיות, ציונות וסיפורים על ההתיישבות, כל הזמן היו אלו רק מילים. היום כאשר אני מביט מחלון ביתי ורואה את שמורת נחל קנה ונוף השומרון הקדום יחד עם הבנייה המתחדשת אני מבין שאנחנו חלק מגלגל גדול של האידיאלים שצמחנו עליהם. כל טרקטור שחופר, כל בית שנבנה וכל שכונה שמתחדשת זה ממש הגשמת הנבואות על תחיית עם ישראל בארץ ישראל. היום היישוב יקיר הולך וצומח, עד לא מזמן ביתנו היה בשכונת הקצה ועכשיו החלו לבנות שכונה חדשה גם סביבנו, המגוון האנושי שומר על הייחודיות באופי המקום, רוב התושבים עובדים באזור גוש דן וחוזרים בערב לאוויר ההרים הצלול ביקיר.