סיפורה של הרבנית שולמית מלמד – בית אל
עמלו קשות לשכנע אותי לעלות
הכול החל, כנראה, בכינוס שנערך אצלנו בגבעת מרדכי בראשית שנת תשל"ח. ניצנים של מפעל ההתיישבות כבר החלו לפרוח בקריית ארבע, בעפרה ובקדומים. בכינוס דיברו על הצורך ליישב את אזור בנימין. האמת היא, שאותי היה קשה למדיי לרתום לעניין הזה. הייתי עסוקה בגידול ילדינו (חלקם קטנים) ובהוראה, שבה עסקתי לצורך פרנסה. גם כששמעתי על פעילויות כמו העליות לסבסטיה, אף פעם לא יצאתי מהבית להשתתף בהן. תמיד אמרתי לעצמי: "התקופה הזאת לא מתאימה לי לפעילות כזו מחוץ לבית". כצל'ה והרב עמלו קשות כדי לשכנע אותי לעלות לבית אל. עמלם נשא פרי - נרתמתי לזה.
לימודים בירושלים ומגורים בבנימין
הרעיון הראשוני היה להקים גרעין תורני שחבריו אברכים מישיבת "מרכז הרב". על פי התכנית המקורית היו האברכים אמורים לעבור עם משפחותיהם ליישב את בנימין ובד בבד להמשיך וללמוד בישיבה בירושלים. חיפשנו אפוא מקום שיהיה קרוב לירושלים ול"מרכז הרב", והחיפושים הביאו אותנו לבית אל. האברכים נסעו בכל בוקר לישיבה, בצהריים שבו ממנה והמשיכו את לימודיהם כאן.
חוזה נגד קיטורים
באותה התקופה לימדתי בבית הספר "חורב" בירושלים. שימשתי בתפקיד מחנכת ומורה. עם קבלת ההחלטה לעבור לבנימין, עברתי ללמד בבית הספר "נֹעם", שהתאים יותר הן מבחינת אפשרויות ההגעה והן מבחינת אופי התפקיד. שנינו התקרבנו לגיל ארבעים וגיל ששת ילדינו נע משש עשרה ועד שנתיים. הילדים הגדולים, שכבר הבינו עניין, התלהבו מאוד מהרעיון. שמחתי בהתלהבותם, ועם זאת הייתי מפוכחת: ידעתי שהם עתידים להיתקל בקשיים רבים. כדי לשמר את הרצון הנלהב הזה, החתמתי אותם על מסמך שבו הם מתחייבים שלא 'לקטר'. הם חתמו, ולא קיטרו, אף על פי שבאמת לא היה להם קל.
מים + אדמה = בוץ
המפגש הראשון עם המקום הטביע בי, ה'ייקית', רושם קשה מאוד: העמידו לרשותנו מבנה מאורך ששימש קודם לכן את החיילים ונראה בלתי ראוי למגורים בעליל. באמצע המבנה היה פרוזדור וממנו – נפתחו דלתות לחדרים. משפחה ללא ילדים או עם שני ילדים לכל היותר קיבלה חדר, ומשפחה שיש לה ילדים רבים יותר – שני חדרים. המשפחה שלנו מנתה שמונה נפשות, ולכן קבעו שלא נקבל חדרים במבנה הזה, אלא ניכנס לגור בקרוואנים, אלא שהקרוואנים טרם הגיעו. לחדרים נכנסו אפוא ביום שלישי, ולנו הודיעו שנצטרך לחכות עד יום חמישי, יום הגעת הקרוואנים למקום. והנה הגיע יום חמישי ועמו הקרוואנים, וגם אנחנו. הקרוואנים היו גדולים יותר מן החדרים, ובכל זאת קשה היה לאכלס בהם משפחה ברוכה כמו משפחתנו, ולכן, למרבה הצער, שתיים מבנותינו לא גרו עמנו בקרוואן, אלא צורפו לשתי בחורות וגרו עמן בחדר אחר. לקרוואנים היו, ללא ספק, יתרונות, ובכל זאת התברר שאליה וקוץ בה: הם הוצבו על אדמה חשופה בשדה הפתוח ולא על משטח מרוצף כמו זה שעליו עמד המבנה של הצבא. את כל חפצינו, שפרקנו מן המשאית, הנחנו ליד הקרוואן על האדמה, וניגשנו במרץ למלאכת הניקיון והקרצוף של הקרוואן הריק. קשה לתאר את הלכלוך שהיה שם... לפתע החל גשם שוטף. עצרנו ממלאכתנו ומיהרנו והכנסנו את כל חפצינו פנימה. תוך פרק זמן קצר ביותר, הפך כל השטח שמסביב לקרוואנים לעיסת בוץ. זה המקום להזכיר כי כאשר הודיע כצל'ה שהגיע הרגע לעבור לכאן, התניתי אתו תנאי: שלא יהיה בוץ! שנות ילדותי עברו עליי במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל, ואת הבוץ הכרתי היטב. משראיתי מה שראיתי, הסתגרתי בקרוואן ולא העזתי לצאת. כשהגיעו הגברים מהעיר, פניתי לכצל'ה והזכרתי לו את הבטחתו: "נכון שהבטחת שלא יהיה בוץ?" והצבתי אולטימטום: "או שעד מחר אתה מסדר פה משהו, או שאני חוזרת לגבעת מרדכי". למחרת, ביום שישי בבוקר, הגיעה משאית עמוסה פסולת מחצבה, ובין הקרוואנים הבהיקו השבילים. כצל'ה הבטיח וגם קיים.
לפחות לחג הפסח ניסע למשפחה
תנאי החורף היו קשים והדבר הורגש במיוחד בשבתות. קרה למשל שבמשך שבת שלמה היינו מנותקים מזרם החשמל. המשפחות הצעירות, כדרכן של משפחות צעירות, הרבו לנסוע לשבת. אנחנו תמיד נשארנו. והנה – פסח בפתח. התברר שכולם רוצים לנסוע להורים, לאחים, לקרובים. גם אנחנו רצינו. כל החורף לא נסענו אפילו פעם אחת. חשבנו: "לפחות לפסח ניסע למשפחה". כיוון שלהשאיר את המקום ריק אי אפשר, וכיוון שאיש לא התנדב להישאר מרצונו, קיימנו אספת חברים וערכנו הגרלה: מי יישאר ומי ייסע. הגיע רגע ההכרזה על ה'זוכים', וצחוק הגורל - הכרוז מודיע: "משפחת מלמד". כצל'ה זינק מיד ממקומו ומחה: "זה לא צודק!" ולא חיכה שמישהו יציע פתרון, אלא זרק לחלל את פתרונו שלו: "אני נשאר במקום הרב!" המחווה חיממה את לבנו מאוד, ובכל זאת הרב קם וענה: "תנוח דעתך, המשפחה שלנו תבוא ותהיה עמנו כאן", וכך היה.
בלי מכולת, בלי טלפון, עם קצת תחבורה ו.... הרבה תכנון
בהתחלה, כיוון שלא היו לנו מטבחים, אכלנו בחדר האוכל של החיילים: החיילים ישבו בצד אחד, ואנחנו – באחר. חדר האוכל היה מרוחק מהמגורים שלנו. בימים קרים וגשומים התלבטנו לא אחת האם לצאת עם הילדים בעגלותיהם או פשוט לוותר על הארוחה. מאוחר יותר עברנו לאכול בקרוואנים שלנו, אבל גם אז, המצרכים לא היו זמינים. אי אפשר היה 'לקפוץ' למכולת. הייתה מכולת בעפרה. מי שרצה לקנות מוצרים, ערך רשימה. כל הרשימות הובאו למכולת בעפרה, שם הכינו משלוחים, והמשלוחים הגיעו אלינו לבית אל במרוכז.
נכון יהיה הר בית ה' ונישא מגבעות
לא אלמן ישראל. גם כשכל האזור היה חשוף לחלוטין, החלטנו להקים כאן את היישוב בית אל וגם את הישיבה. בטיולינו נהגנו לצאת מן הבסיס הצבאי ולבוא לכאן, להתבונן על סביבותינו ולהפליג על כנפי הדמיון. באחד הטיולים, החל הרב אומד בעיניו את הגבעות שמסביב. הוא בחן ובדק מזוויות ומכיוונים שונים, ואז הצביע באצבעו על אחת הגבעות והכריז: "פה יהיה בית המדרש". על פי ההלכה בית הכנסת ובית המדרש צריכים להיבנות "בגובהה של עיר". בית המדרש היה המבנה הראשון שהוחל בבנייתו במקום. כל המבנים שהוצבו עד אז בבנימין ובשומרון היו מבנים יבילים למיניהם. אפשר היה להביא מנוף, לעקרם ממקומם ולהניפם אל-על. את בית המדרש ראה הרב באור אחר: "אני רוצה משהו קבוע", הבהיר את חזונו. אבן הפינה הונחה, היסודות נוצקו אף הם, ובשבת הפך המשטח היצוק לרחבת ריקודים.
אף אחד לא קם
החיים נכנסו למסלולם. חשבנו שנמתין בנחת עד שתסתיים בנייתם של הישיבה ושל בתי הקבע, ולכשתושלם, תעבורנה המשפחות לגור ביישוב, ואל הקרוואנים בגבעה – יעברו תלמידי הישיבה ומדריכיהם. לפתע, בלי כל התראה מראש, ברגע אחד, הכול התהפך: חנן פורת הגיע לכאן, אסף את כולנו והודיע: "חבר'ה, עומדים להגיש עתירה לבג"ץ על השטח שעליו בונים את היישוב החדש. אם לא תעברו לשם הלילה, ייתכן שהכול יתעכב בחצי שנה, שנה... בג"ץ מקפיא מצב. אם תיכנסו הלילה – זו תהיה מציאות". חנן פורת הבהיר שאם נהיה שם, נוכל לתבוע חיבור למים, לחשמל ולביוב, אבל אם לא נעבור – ייתכן שניאלץ להמתין למעבר אפילו כמה שנים. את דבריו הוא חתם בקריאה: "אתם צריכים לקום ולעבור עוד הלילה לאתר של היישוב החדש". אף אחד לא קם. הוא ניסה לעורר אותנו שוב: "חבר'ה, קומו! לכו לבתים שלכם והתחילו לארוז. הלילה, בעוד כמה שעות, יגיעו הטרקטור והעגלה שיסייעו במעבר..". הדברים התחילו לחלחל. לאט-לאט קמו האנשים ממקומם. רובנו נראינו כאילו השמים נפלו על ראשינו. הקשיים והתלאות שהיו מנת חלקנו עד כה, תבעו את מלוא כוחותינו. נגררנו באפיסת כוחות למשימה החדשה. ואז התעשתנו – החלטנו פה אחד, שכולם, גם האברכים וגם התלמידים, כולנו כאיש אחד, נעלה, ובע"ה נצליח.
פרוץ האינתיפאדה
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הנסיעות נעשו אפופות מתיחות. המתח החל בתכנון הנסיעה, המשיך בנסיעה עצמה והסתיים כשכל הנוסעים שבו הביתה בשלום. אז היו נרגעים קצת... עד שהחל המתח לקראת הנסיעה הבאה. בנסיעה באוטובוסים נקבע נוהל בדמות שני חיילים מלווים. ביציאה מירושלים היינו עומדים וממתינים לבוא החיילים. החיילים עלו – והאוטובוס המשיך בדרכו. ההמתנה נמשכה לעתים זמן לא קצר, ויתר על כן, לרוב חשנו שהליווי חסר תועלת לחלוטין, כי אם למשל ערבים יידו אבנים לעבר האוטובוס, עד שהנהג עצר והחיילים ירדו, המיידים כבר הספיקו להיעלם מן העין.
דור ההמשך
רוב ילדינו המשיכו בדרכנו, אלא שכל אחד מהם, למעט אחת הבנות, פנה ועשה זאת במקום אחר. בננו, הרב אליעזר, הקים את משפחתו כאן, עד אשר נענה לפנייה לסייע בהר ברכה ומאז הוא מכהן בתפקיד רב היישוב שם. נעמי, אף היא פתחה את פרק חיי המשפחה החדשה כאן וברבות הימים עברה לחברון. ילדינו כולם פעילים בעשייה למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל איש איש במקומו, ורובם אף עוסקים בהרבצת התורה. אני חושבת שדווקא בשל היותם ילדיו של רב היישוב, הם הרגישו צורך ללכת למקום אחר, למקום שבו יכירו אותם לא הודות לזכות אבות, אלא בזכות עצמם.
היישוב ואני מהות אחת
כשאני מתבוננת על כל העשייה בבית אל: על היישוב, על הישיבה ועל האתר, אני רואה את עצמי חלק מכל זה. חלק שאינו ניתן להפרדה. ברור לי שאין דבר מושלם, ומן הסתם גם לבית אל יש כמה חסרונות, ובכל זאת חלקן של המעלות גדול הרבה יותר. כשאני שומעת אמירות שמשתמעת מהן גנות כלפי בית אל, אני מרגישה שהדברים פוגעים בי פגיעה אישית. היישוב, העשייה בו ואני – כולנו מהות אחת. איני יכולה להפריד את עצמי מהמקום.
