טובה פליקס- אלון מורה, חלק ב'

כשטובה מספרת על התהליכים, המקומות, השינויים והאתגרים שעברו עליהם יש לה מין זיק מיוחד בעיניים, ניתן לנחש שזהו ערבוב של געגוע, אהבה וגאווה מיוחדת במינה. אנחנו יושבות בסלון ביתם והרב מנחם מקשיב מהצד, מידי פעם נותן אישור לדבריה או מחזק מידע חשוב בהיסטוריה. הרב מנחם וטובה פליקס עברו את גלגוליה של תנועת ההתיישבות "גוש אמונים" במספר נקודות בדרך עד שהגיעו לבית שבו הם גרים בשלושים שנה האחרונות ביישוב אלון מורה.

קדומים
במוצאי חנוכה תשל"ו עברנו כל משפחות הגרעין למחנה קדום כפי שהובטח לנו ב"פשרת סבסטיה". המעבר היה מרגש מאוד. המוני חברים, צעירים ומבוגרים, הגיעו ללוות אותנו למגורים החדשים במחנה. באותו היום הגיעו צריפים מפורקים מהיישוב נחלים ובהם שיכנו אותנו, קיבלנו צריף בשומרון! יחד עם ההתרגשות מההכרה בנו, היו קשיים רבים של צפיפות וחוסר תנאים למשפחות גדולות, חדר אוכל וכן שירותים ומקלחות משותפות לכולם, אנחנו היינו כבר עם כמה ילדים וזה לא היה פשוט. אחרי תקופה קצרה הביאו לנו קרוואנים לקצה הצפוני של המחנה, ושם עלה והתחזק מצב הרוח וניתנה לנו קצת יותר פרטיות. כשנה אחר כך, כשבגין עלה לשלטון והליכוד ניהל את המדינה בפעם הראשונה, ציפינו לשינוי והוא אכן הגיע - בגין הגיע להכנסת ספר תורה במחנה קדום והכריז את האמרה המפורסמת "עוד יהיו הרבה אלוני מורה". הרגשנו שסוף סוף נוכל לממש את החלום ולהגיע קרוב יותר לשכם, המקום שאליו שאפנו מההתחלה.

קשיים לא צפויים

אך מסתבר שמילים לחוד ומעשים לחוד. פנינו לממשלה ברצון להקים יישוב חדש, אך נתקלנו שוב בסירוב. החלטנו להמשיך להתיישב גם אם עדיין אין אישורים מהממשלה. בני קצובר השכן והחבר מהגרעין ומנחם בעלי החליטו "אנחנו מתחילים ללכת, ואיפה שיעצרו אותנו שם נעצור". יום ההליכה הוחלט ליום שישי, במחשבה שכך יופחתו הסיכויים שנפונה בשבת. יוסי בני הגדול ומנחם הצטרפו לחבורת ההולכים אל היעד הבא ונעצרו ממש בכניסת שבת על ידי הליקופטרים שלקחו אותם למחנה תל נוף שם בילו את השבת. הייתה קבוצה מחברי הגרעין שרצו להישאר ליישב את מחנה קדום ולשנות את שם המקום לאזרחי, כך נולד היישוב החדש "קדומים" ואילו אנחנו ועוד מספר משפחות המשכנו הלאה אל ההתיישבות הבאה שחיכתה לנו.

"עד מקום שכם"

"ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". בספר בראשית מסופר לנו שאברהם אבינו עבר בשכם שנמצאת ליד אלון מורה, היה לנו ברור שהיישוב שלנו צריך לצפות על העיר שכם ולהיות קרוב למקום קבורתו של יוסף הצדיק. בחרנו לעלות ולהתיישב בגבעה שנמצאת על יד הכפר "רוג'יב" ליד מחנה חורון, ניסינו כמה פעמים ובכל פעם נתקלנו בגורמי ביטחון שמנעו מאתנו להגיע. הפעם הרביעית שניסינו להגיע לרוג'יב הייתה בכסלו תשל"ט ונתקלנו במחסום צה"ל בצומת ג'ית. בהחלטה של רגע והבנה שזה הדרך היחידה לפעול החלטנו להתיישב במקום והודענו בקול כי לא נזוז מהצומת, אין לנו שום כוונה להילחם בחיילים אך אנחנו נשארים עד שיתנו לנו אדמה להתיישב בה קרוב לשכם. לאחר שנשארנו בצומת מספר שבועות הובטח לנו מהממשלה אישור התיישבות בקרבת שכם. חברי המזכירות הציעו לממשלה שתי נקודות אפשריות להתיישבות, אחת על הר הברכה – הר גריזים מעל לעיר שכם מצד דרום ואפשרות שנייה על גבעת רוג'יב אליה ניסינו להגיע בהתחלה. הממשלה החליטה על האפשרות השנייה משום שבעלי האדמות הערביים היו ידועים וכך אפשר יהיה לדבר איתם אם יפנו לבג"ץ ואכן כך היה בהמשך.

עוברים דירה

אנחנו ניצלנו את אישור העלייה והתארגנו במהירות להשלמת העברת הציוד ליישוב החדש. שכרנו הליקופטר שהעביר את כלי העבודה במקביל לדחפורים שפרצו את הדרך. בינתיים החשש אומת ואכן הוגש בג"ץ על ידי הערבים והממשלה הקפיאה את ההתיישבות. היה שלב בו ניסינו, חברי הגרעין יחד עם אריק שרון שהיה שר החקלאות וידיד קרוב לנו, להשיג את דורש הקרקע ולקנות ממנו את השטח אך הדבר לא צלח. הבנו שאין מנוס והתכוננו לפינוי שיגיע, בינתיים חיפש אריק שרון בקרבת מקום שטח שהוא על אדמות מדינה. לאחר חיפוש קצר נמצא שטח על יד הר כביר, צפונית למקום שבו קמנו עכשיו. מיד החלו המשרדים הממשלתיים בהכשרת המקום למעבר מידי שלנו אליו אך אנחנו לא הסכמנו אפילו להביט אל עבר מקום אחר, עד שהגענו אל מול שכם. קמו עלינו לחצים מכל הכיוונים שנקיים את החלטת בג"צ ונעבור למקום אחר, קיימנו אספות רבות יחד עם הרב צבי יהודה קוק, הרב לוינגר, אריק שרון ואישים נוספים שבאו להשפיע לכאן ולכאן והדיונים כמעט גרמו לקרע בין חברי הגרעין. לבסוף, אחרי החלטה קשה של אסיפת החברים, נסענו כולנו לראות בפעם הראשונה את ביתנו החדש על יד הר כביר. בט"ו בשבט תש"מ עזבנו את רוג'יב. זה היה יום קשה מבחינה רגשית לכל חברי הגרעין ושנים רבות לא חגגנו את יום ההולדת של אלון מורה מפני שהקמת אלון מורה במקומה הנוכחי היה כרוך בעזיבת רוג'יב.

אלון מורה - שכם

כשמעלינו נישא לגובה הר כביר ומולנו הר גריזים והר עיבל ובניהם נפרסת לה העיר שכם התחלנו את היישוב החדש שלנו. היה לנו ברור ששמו של הגרעין, אלון מורה, וכמובן בצירוף שכם יהיה שם היישוב. בהתחלה נבנתה שכונה אחת של קרוואנים ובהמשך גם אשקוביות, בגלל המרחק והנסיעה הארוכה ליישוב לא הצלחנו להתרחב ולגדול עד שלאחר חצי שנה הגיעו חמש עשרה משפחות חדשות בהובלתו של חבר הגרעין הרב אברהם רקנטי. מספרים שהרב רקנטי עבר בין המשפחות ושכנע אותם לעבור ללמוד בישיבה חדשה שתוקם ביישוב החדש אלון מורה, לשמחתנו נענו מספר משפחות וביניהן משפחת בן ישי, מליחי, רומם, הרב רונצקי והרב יעקב שמעון שהיה למנהל בית הספר הראשון שלנו, כולם היו חברי כולל מר"צ ממבשרת ציון. זו הייתה ממש זריקת מרץ ליישוב ולאט לאט החלו משפחות לבנות קומה שנייה על האשקובית הקטנה, מה שגרם לממשלה לראות שאנחנו "רציניים" וכך נוספו להן עוד ועוד שכונות חדשות, מרפאה, מקווה, בית ספר, גני ילדים ואפילו ספריה ובריכת שחיה. מגרעין קטן הכפלנו את כמות המשפחות ביישוב וההרגשה הייתה בשמיים. עם מגוון התושבים עלו כמובן גם הרבה שאלות ודיונים בנושאים שונים כמו הפרדה בין בנים ובנות ובאיזה גיל, חינוך מיוחד שלא היה נגיש באזור וכיתות של מספר גילאים שלמדו יחד. על כל שאלה פנינו אל הרב אברהם שפירא וקיבלנו את ברכתו והדרכתו. היה לנו חשוב לאורך כל הדרך שהדגל שלנו יהיה לאור התורה והכולל היישובי פעל בעוז והנחה את דרך היישוב, בכולל לימד גם הרב בנימין הרלינג הי"ד, שהיה מגיע מקדומים ובזכותו הגיעו משפחות נוספות להתגורר ביישוב. אחד מתלמידי הישיבה היה הרב אליקים לבנון שהגיע כדי ללמוד וצמח מתוך התלמידים להיות רב היישוב, רב מתוך "העם", רב שמחובר למקום ולאנשים. עם השנים, ההתפתחות והצמיחה הגיעו גם ימים קשים והתמודדויות שלא חלמנו עליהם.

"בדמייך חיי"

כאשר סוף סוף תמו המאבקים עם הממסד הממשלתי על אלון מורה עברנו להתמודדות במאבק אחר לחלוטין, קשה הרבה יותר. בכ"א באייר תשמ"ז נרצח ביישוב הילד רמי חבה, בן 8 בלבד, הוא נחטף כשטייל בפאתי היישוב ונרצח במערה בכניסה, הרצח הזה טלטל את כולנו. לאחר שנה, בחול המועד פסח, יצאו קבוצת נוער מהיישוב לטייל בשומרון, באותו הטיול נתקלו הנערים בערבים מחבלים ותרצה פורת בת ה-15 נרצחה גם היא. האבל ביישוב היה כבד אך לעולם לא שקענו בו, ולאחר כל רצח קמנו מהעפר והמשכנו לצמוח ולהתפתח כיישוב. ביום שישי, ה' בשבט תשנ"ה התארגנו לשבת משפחתית עם הילדים הנשואים והנכדים הראשונים, בדרך מבית אל לאלון מורה ירו על מכונית מחבלים ארורים ונרצחה ביתנו עפרה, בת 20, בחורה מוכשרת, מחוברת למשפחה, למקום שבו גדלה ולשורשים. כשקרה הרצח נקטע ענף מעץ המשפחה שלנו. העץ ממשיך לצמוח ולהניב פירות מתוקים אך ישנו ענף אחד גדוע שחסר. כל כך חסר. חודשיים אחרי הרצח נולדה לנו נכדה מתוקה שנקראה על שם עפרה, זה היה קשה. מיוחד וכואב. בהתחלה לא יכולנו לקרוא לה עפרה, הרי עפרה שלנו כבר לא פה, אך עם הזמן והחיים, השמחה והנכדים גברו והמשכנו בעשיה למען המשפחה, הקהילה והיישוב. ההתיישבות באלון מורה הולכת ומתפתחת עם המון זוגות צעירים חדשים על רכס כביר, אם לרגע נביט ונתבונן בשמות הרחובות והמקומות נראה איך "בדמייך חיי" מתגשם למול עינינו - מצפה תרצה, שכונת רמי, מעיין כפיר, מצפה בניו ונווה עפרה.

שליחות זוגית

מנחם ואני יחד במשימת החיים שלנו, לכל אחד יש את תחומי האחריות שלו אבל בהתחלה ובסוף אנחנו יחד. מנחם הוא "שר החוץ" שלנו, הנציג בכל הפגישות עם הגרעין, המזכירות, השרים והממשלות השונות שהתחלפו עם השנים. הוא מציג את עמדתו ונלחם על עקרונותינו. רק לאחר שנים הבנתי כמה שזה מדהים שחבורת בחורים צעירים, בגילאי העשרים לחייהם מגיעים ודופקים על שולחן הממשלה. יחד איתו אני "שר הפנים", מנהלת את הבית, את הילדים ואת ההתנהלות השוטפת הביתית, היישובית ומה שקורה סביבנו. במשך השנים קרה הרבה שמנחם היה יוצא למלחמות להגנת ההתיישבות ולעיתים קרה שבימי שישי, ממש לפני שבת, הוא היה מגיע עם זר פרחים ומתחבא מאחוריו עם חיוך. היה לי ברור שהמשימה שלקח על עצמו יחד עם החברים מגוש אמונים זוהי משימת הדור שלנו וזוהי השליחות שלנו בעולם הזה. הרגשת השליחות מלווה אותנו לכל מקום. זה באוויר כל הזמן, גם היום.