מיקי דגני – דלב – חלק ב'
שלוש שנים וחצי שלוות עברו עלינו. רמאללה הייתה עיר שחלקנו ערך בה קניות, ולא מעטים למדו בה נהיגה. איש לא חשש לעבור שם, עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה. לפתע הכול השתנה: הנוסעים בדרכים פגשו מציאות חדשה: אבנים! מכל כיוון הושלכו האבנים הללו לעבר המכוניות, וכשפגעו – פגעו ללא רחם. תחילה לא ידענו כיצד נכון להגיב ומה ראוי לעשות: להשיב במטר אבנים משלנו? לירות באוויר? מתוך הידיעה שצה"ל פועל בשטח, נלחם באויב ומגן עלינו בכלים שעומדים לרשותו, הבנו שעלינו מוטלת החובה לשמור על עצמנו עד כמה שנוכל. כדי להימנע מפגיעה משמשה מנופצת, החלו החברים למגן את מכוניותיהם בעצמם. הם קנו יריעות של פוליקרבונט והצמידו אותן לחלונות. היריעות הללו הגנו על הרכב הנוסע בין הכפרים, והוסרו רק בהגיע הנוסעים בשלום לאזור שילת. האבנים לא תמיד באו רק מלמעלה ומהצדדים. לפעמים הם הופיעו למטה, על הכביש. יכולת לנסוע ולפתע – עצור! מחסום לפניך! גל גדול של אבנים מונע ממך להתקדם הלאה בדרכך. ההיתקלות במחסומים כאלה הייתה חוויה מפחידה מאוד. לנסוע קדימה – אינך יכול. להסתובב ולשוב על עקבותיך – גם. זה מפחיד מאוד אם אתה לבד. זה מפחיד הרבה יותר אם במושב שמאחוריך יושבים שניים או שלושה ילדים. כל נסיעה לוותה בתחושת לחץ שהעיקה על הלב, וכל קטע דרך שעבר בתוך כפר – האיץ את פעימותיו. כל זה לא החליש במאומה את הנחישות שלנו. ידענו מדוע באנו לכאן, וידענו שחשוב להמשיך. ניסע ביום וניסע בלילה. ניסע לבד וניסע בהרכב משפחתי מלא. נתגונן – כן, אבל בשום אופן לא ניסוג.
במפגשים שקיימנו לפני העלייה ליישוב, היו שהביעו חשש, שכאשר יגיע זמן בניית הקבע, יסובו כל שיחותינו על נושאים כמו סוגי קרמיקה, ריצוף, וצבע. דיברנו בינינו עד כמה חשוב לזכור ולדאוג שתמיד יהיו לנו גם נושאים אחרים לשיחה – נושאים מרוממים, אידאולוגיים וחשובים, כדי שלא נגיע למצב שבו נעסוק רק בעניינים בורגניים למיניהם. והנה – הפכה האינתיפאדה את הקערה על פיה: הביטחון וכל הקשור בו טרדו את מנוחתנו ללא הרף. כל השיחות בכל מפגש עסקו בביטחון. ובכל זאת, כיוון שהיינו נתונים בעיצומו של שלב בניית בתי הקבע, הצליחה 'הקרמיקה הגואלת' להשתרבב לתוך שיחותינו. אזכור של ריצוף, צבע, דגמי חלונות ודומיהם, הצליח להשיב לנו את תחושת הנורמליות. הרגשנו שאנחנו 'גם רגילים', עסוקים במין שגרת יום-יום של משפחות צעירות שבונות את בתיהן. התברר שלכל אריח קרמיקה יש שני צדדים. ואכן, במלאת כ-6 שנים לעלייתנו על הקרקע, עברנו בשעה טובה לבית הקבע שלנו.
ליידוי האבנים ולמחסומים הצטרפו מפעם לפעם 'שיטות רשע' חדשות בדמות פיזור מסמרים על הכביש. המסמרים הללו חדרו לצמיגי המכוניות, דבר שלא אפשר את המשך הנסיעה. היו מקרים שבעקבות פעולות מסוג זה אנשים נפצעו. לעת עתה – רק נפצעו. המקרה הראשון שבו נהרג תושב שלנו, אירע סמוך לחג הפסח תשנ"א: בהיותו בדרכו הביתה, נורה חברנו יאיר מנדלסון מן המארב. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, החלו פיגועי ירי מתרבים והפכו למעין 'דבר שבשגרה', ואז הוחל בסלילת הכבישים העוקפים למיניהם. עד אז נהגנו לנסוע דרך הכפר ג'ניה, כפר שדרכיו הצרות והמפותלות הפכו למלכודות בידי האויב. אם לא די בזה, הכביש העובר בביתוניא הפך למטווח. בשלב זה הומר תוואי הנסיעה לירושלים מן התוואי החולף דרך כפרי הסביבה, לתוואי העובר דרך העיר מודיעין. הסכמי אוסלו נטעו בנו תחושות שאינן מן המשובחות. בהיבט הלאומי - כאבנו את עובדת קיומם של חלקים בעם ישראל שאינם רוצים שנשב כאן; ובהיבט האישי – חברים ובני משפחה רבים חדלו מלהגיע לביקורים אצלנו. ולא רק שאמרו במפורש: "תשמעו, מסוכן להגיע אליכם. אנחנו פוחדים", אלא אף הציעו לנו שנעבור לגור אצל ההורים עד שיעבור ה'מצב'. במידה מסוימת הפכנו למי שחיים במציאות אחרת: נפגשים בעבודה במקום אחד אך הוויות החיים שונות כל כך זו מזו.
בשלבי ההתארגנות של הגרעין, בחשיבה המשותפת על אופי היישוב שנקים, היה ברור לנו שרצוננו שהיישוב יהיה דתי-תורני בבסיסו, אבל פתוח לקליטת כל קשת הציבור הדתי לגווניה. האפשרות להקים יישוב מעורב נפסלה על הסף משיקולים מעשיים, דוגמת חוסר האפשרות להקים שני מוסדות חינוך ביישוב אחד קטן. משמעות ההחלטה הייתה שבכל ההיבטים הנוגעים לחיי הציבור, פועלים על פי ההלכה כפי שיפסוק רב היישוב, אך בחיי הפרט – לא נתערב. אלו דברים שבין אדם לבוראו. לא נציב סרגל מדידה בדמות 'דוס-מטר' שיבדוק את 'מידת הדתיות' של כל מועמד לקליטה. אין זה מענייננו.
תחום נוסף שכל מצטרף ידע שעליו לקבל על עצמו, היה תרומה למיזם החברתי שיקום. כל משפחה שבאה ידעה ששני עקרונות אלה הם התשתית. לאור זאת, בכל התקופה שבה הייתי פעילה בוועדת הקליטה, הרגשתי שהעשייה שלי דומה לשיווק יותר משהיא דומה ל'סינון'. חברי הוועדה, ואני בתוכם, פנינו לאנשים והצענו להם להצטרף, הזמנו אנשים להתארח אצלנו כדי שיתרשמו ואולי בעקבות התרשמותם יחליטו לבוא ולהשתקע. היינו מודעים מאוד לאופי התובעני של החיים ביישוב בשלבי ההקמה, ועל כן במקרים מסוימים בכל זאת הפעלנו 'סינון': כך למשל, כשבאו אלינו זוגות צעירים שזה עתה עמדו תחת החופה, נהגנו לומר להם "נקי יהיה לביתו" ולהסביר בעדינות שמוטב שיבנו את עצמם ויתמודדו עם כל הכרוך בהקמת משפחה מבלי להידרש להתמודדות נוספת. ככלל, שמחנו במצטרפים, ופרט למקרים שחששנו שההצטרפות תפגע בהם, לא דחינו אנשים. כיום תפקידה העיקרי של ועדת הקבלה ביישוב הוא לטפל בפונים לקליטה מיזמתם ולסייע לנקלטים בתקופתם הראשונה במקום.
במוצאי שבת, ליל הושענא רבה תשנ"ג, בתום ביקורם אצלנו, יצאו הוריי עם בני משפחה נוספים בדרכם הביתה. הנסיעה דרך הכפרים הערביים עברה בשלום. חבל מודיעין הסתמן באופק, ונראה היה שאפשר כבר לנשום לרווחה. כשהתקרבו ליישוב מתתיהו, עלו גלגלי רכבם על חוט שחלקו היה מונח על הכביש. חלקו האחר, היה מחובר למטען צד שהוסווה היטב בסביבה הטבעית הסמוכה לכביש הסלול. הפיצוץ העז לא איחר לבוא, והרכב התלקח מיד. כל נוסעיו, למעט אמי, הצליחו להיחלץ ממנו בטרם תגיע האש אל מכל הדלק. אמי לא הצליחה. היא נספתה בתוך המכונית. זמן קצר אחרי שיצאו האורחים, יצאנו גם אנו. תכננו לנסוע לירושלים. בהגיענו לשער יישובנו התבשרנו במה שקרה: סיפרו לנו שנוסעי הרכב יצאו ממנו ועשו את דרכם, כשחלקם פצועים, לשער היישוב מתתיהו. את הצירוף 'נוסעי הרכב' פירשנו: 'כולם'. וכי מדוע שנחשוב אחרת? נסענו והגענו לנקודה שבה עמד הרכב השרוף. להתקרב אליו לא אפשרו לנו. שלחו אותנו לבית החולים "אסף הרופא" שאליו פונו נוסעי הרכב שנפגע. כל הדרך לבית החולים התרוצצו הקולות בראשי: "מה יהיה? עכשיו כבר לא יסכימו אבא ואימא והקרובים לבוא אלינו....". אמי מעולם לא הסתירה את דעתה על הדרך שיש לעשות כדי להגיע אלינו. היא נהגה לנסחהּ במילים: "דֹּלב היא גן עדן, אבל הדרך – גיהנום". "ועכשיו," חשבתי בכאב, "הפיגוע הזה יספק חיזוק לעמדתה....". על משהו אחר לא חשבתי. הגענו לבית החולים ושם קידמה את פניי דודתי. בפנים שהכאב ניבט מהם מכל נקודה ומכל קמט, ניגשה אליי, ובקושי הצליחה להוציא מפיה את המילים: "מיקי, אין לך... אימא...". נתקפתי הלם. נתקפתי אלם. ביום המחרת ליווינו את אימא לבית עולמה, ורק בחלוף שמחת תורה החלה אבלות ה'שבעה'. כל ימי ה'שבעה' חשבתי שאני נתונה בתוך סיוט, בתוך חלום רע. כל כך רציתי להתעורר ממנו ולגלות שהכול לא נכון. שזה לא קרה. ההבנה שאיבדתי את אמי באופן נורא כל כך, ושהדבר קרה בצאתה מביקור אצלנו, הייתה בלתי נתפסת. בלתי ניתנת לעיכול.
בית הספר לבנות ביישובנו נושא את שמה: "דרך יהודית". אופן ההנצחה הזה נוסך בי כוח. הוא מעניק לי תחושה שבדרך מסוימת, אימא שלי עדיין חיה. הנצחתה בבית ספר, במקום של חינוך, יש בה עָצמה מיוחדת.
כיום אני שייכת ל'דור הסבתות' של היישוב, ונוטלת חלק בעשייה הקהילתית מתוך הרגשה שחשוב לי שלמציאות החיובית שנוצרה כאן יהיה המשך. אני אוהבת מאוד את היישוב: את הנוף האנושי והפיזי גם יחד, ומאחלת לדֹּלב שהאווירה הטובה והמיוחדת ששוררת פה בין האנשים תמשיך ותשרור כאן תמיד.
