מיקי דגני – דֹּלב – חלק א'
.jpg)
חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה
כשאני מנסה לשחזר מתי תקף אותי 'חיידק ההתיישבות', אני חוזרת במנהרת הזמן לתקופת הלימודים בתיכון. כשהייתי תלמידה בכיתה י' פרצה מלחמת יום הכיפורים, ומיד אחריה החלה תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, בהנהגת חנן פורת ותנועת "גוש אמונים". חברותיי לסניף "בני עקיבא" ברמת גן ואני, כמו כל הציבור בישראל, נחשפנו לפעילות הקמת אלון מורה ועפרה, השתתפנו בהפגנות התומכות בהתיישבות וגם בצעדות שנערכו בנופי הבראשית של חבלי הארץ בשומרון. התייצבנו ביישובים החדשים שהוקמו והצענו את עזרתנו, ומה שהטילו עלינו – התאמצנו לעשות כמיטב יכולתנו. החוויה הזאת נחקקה בנשמתנו וצרבה ב'דיסק' שלנו הבנה ברורה וחד-משמעית: כשנגדל, בע"ה, נהיה חלק מכל זה.
בשנת נישואינו הראשונה גרנו בקריית שמונה, בקרב קהילה חמה, שבין חבריה התקיימו קשרים אמיצים וערבות הדדית מפוארת. אחריה עברנו לרחובות. הקהילה וחמימותה נעלמו. כאן חיו איש-איש לעצמו. עיר. אמנם ניסינו לקשור קשרים עם השכנים, להזמינם אלינו ולמשוך אותם לבנות 'משהו קהילתי', אבל לא ממש הצלחנו. הגעגועים לחיים בקרב הקהילה שעזבנו הכו בנו, וייתכן שהם עוררו את מה ששָכַן בתודעתנו - אם כי 'מנומנם מעט' – הרצון להתיישב ביהודה ושומרון.
חברים שלנו דוד ומיכל דשן (דויטש) שקלו להצטרף ליישוב יקיר שבשומרון והציעו שאף אנו נצטרף לשם. פנינו למזכירות היישוב, אבל נענינו בשלילה: "אין לנו בתים פנויים," השיבו לנו בצער, והציעו לנו להמתין, "תפנו אלינו בערך בעוד שנתיים," ניסו להפיח בנו תקווה, "אז צפויים להתפנות כאן בתים". כיוון ששנתיים נראו לנו אז פרק זמן ארוך מדי, שוחחנו עם חברינו וחשבנו על אפשרויות אחרות. באותה שיחה עלו רעיונות וגם נפסלו, ובתוך כל הדיבורים, לפתע כמו נזרקה לחלל האוויר ההצעה: "בואו ונקים יישוב אחר. בעצמנו."
בשיטת 'חבר מביא חבר' גיבשנו גרעין ראשוני של משפחות, חלקן מירושלים, חלקן מתל-אביב ומרחובות. דוד דויטש-דשן מונה למזכיר. ישבנו יחד וניסינו לראות בעיני רוחנו את היישוב שנקים. כבר בראשיתו של התהליך עמדה לנגד עינינו תמונה שבמרכזה מיזם חברתי כלשהו. זה בער בעצמותינו. כיוון שהבנו שהיישוב שנקים יהיה מרוחק מריכוז אוכלוסייה גדול, הנה נמצאה לנו דרך אחרת לתרום לכלל, לעם ישראל, למרות הריחוק הזה. לא ידענו מה יהיה המיזם, אבל היה ברור לנו שנלך לקראתו. זה הכיוון שלנו!
מתוך כמה נקודות שהוצעו להקמת היישוב, נבחרה הנקודה ששכנה 'במקום טוב באמצע' בין ערי המוצא של הקבוצות שהתרכזו לגרעין אחד. בנקודה זו החלו להקים בשלב הראשון היאחזות נח"ל, שתשמש כעין הכשרת הקרקע ושלב מעבר לקראת הקמת יישוב של ממש. במקום הוצבו מבנים עשויים בטון ו.... זה הכול. כל היתר – שממה. ואנחנו, בהתלהבות של צעירים, הבאנו את הורינו לסיור מודרך במקום. הראינו להם את ההר ואת העצים שנטעו כאן הירדנים, נסענו עמם בתוואי (שלימים ייסלל בו שביל ומאוחר יותר כביש) אל היישוב העתידי שלנו. המכונית שנסענו בה לא הייתה רכב המותאם לתנאי שטח, והתוואי המשובש גרם לה להיתקע באמצע העלייה, אבל כל זה לא פוגג את התלהבותנו, וכשהגענו – עמדנו בחזה נפוח מגאווה הצבענו על מבני הבטון שהעמיד שם הצבא, ולא ממש הבחנו בעובדה שההתלהבות נותרה מנת חלקנו בלבד, עד שהשתיקה שסביבנו גרמה לנו להסב מבטנו אל ההורים ולקלוט את פשר שתיקתם: הם לקו בהלם. בשובם הביתה מן הסיור, מה שראו על ההר הדיר שינה מעיניהם. שלושה לילות התהפכו על יצועם מבלי יכולת להירדם, וכל זאת בשל המחשבה שנוסחה (בקיצור) במילים: "לאן הילדים שלנו הולכים?". לא רק ההורים דאגו. גם בני משפחה נוספים וחברים הביעו תמיהה. חלקם הביעוה במבט בעלמא, וחלקם לא הצליחו לעצור את השאלה שנפלטה מפיהם, אפילו נגד רצונם: "השתגעתם?!", אבל היו גם חברים שהשתדלו לשמוח עמנו בצעד החדש: "נהדר", אמרו. ולא יספו.
דין "דבר האבד"
כמה לילות שהו חיילים בהיאחזות? נדמה לי שלילה או שניים, לכל היותר. וזהו. היאחזות פעילה של ממש לא הייתה כאן. אות וסימן לכך שההקמה נועדה לסמן נקודה ולהיות 'קרש קפיצה' ותו לא. בחול המועד סוכות תשמ"ד, כעבור כשנה וחצי מהרגע שבו התחיל החלום שלנו להתרקם, נתקבל האישור המיוחל לעלות על הקרקע.
לא ידענו אם מותר לעשות את מלאכת המעבר בחול המועד. פנינו לרב נפתלי בר-אילן, שגרנו בשכנותו ברחובות, והפנינו אליו את השאלה. הרב החליט להתייעץ לפני שישיב. הוא הפנה את השאלה לרב אברהם אלקנה שפירא וקיבל ממנו תשובה שאינה מותירה מקום לספקות. הרב שפירא פסק: "זה 'דבר האבד'. תעלו". בתחילה גרמו לנו דבריו לתמיהה: "מדוע יש כאן דין של 'דבר האבד'? לכל היותר נדחה את העלייה בכמה ימים, מה כבר יכול לקרות??" אלא שהרב ניחן בראייה רחבה מני ים, והתברר שאפילו בימים ספורים, הרבה יכול לקרות. כיוון שפסק לנו לעלות, עלינו ללא דיחוי, ואכן, מיד אחרי שעלינו על הקרקע, נבלמה תנופת העלאת היישובים, וגרעיני התיישבות אחרים שהתעתדו לעלות לנקודות שנבחרו על ידם, נאלצו לחכות חודשים ארוכים עד שיותר להם לממש את חלומם.
מספרם של מבני הבטון שעמדו במקום הסתכם ב-5, ולפיכך, בשלב הראשון עלינו למקום חמש משפחות בלבד. את העלייה אפפה שמחה רבה. שמחתנו שלנו ושמחה שהופגנה כלפינו מצד תושבי יישובים שכנים. חברים רבים מעטרת, מנווה צוף ומעפרה באו לעזור לפרוק את המשאיות, להכניס את הציוד למבנים, לארגנו ולסדרו בתוכם.
בחג הפסח הראשון היה ברור שאף על פי שכולנו צעירים, לא ייתכן שכולנו ניסע להורים והיישוב יישאר נטוש. ערכנו הגרלה כדי לקבוע מי יסב לשולחן הסדר באווירה הבראשיתית כאן, ומי – לשולחן ה'בורגני' בבית ההורים. השהייה המשותפת בחגים בדֹלב, החדירה בכולם את התחושה ש"הנה אנחנו מעצבים משהו חדש. משהו שיהיה לנו ולדורות הבאים. מסורת משלנו".
במקום הוצב מכל מים גדול. מכלית ניידת הייתה מגיעה תדיר. את המים ששקשקו בקרביה בנסיעתה, הערתה אל תוך המכל הגדול, ואז נסעה כלעומת שבאה. החשמל סופק לנו מגנרטור, שכנראה ראה ימים טובים יותר, ועל כן עבד ו'נפל' חליפות. היו גם פעמים שבהן, אף על פי שיכול היה להמשיך ולעבוד, כיבו אותו כיבוי יזום מטעמי חיסכון, דבר שגרם לכך שבשעות הקריטיות ביותר שבהן נזקקים לו – דווקא אז החליטו הגברים לחסוך. תחבורה ציבורית לא הייתה לכאן בהתחלה כלל. כלי הרכב של המשפחות היו אמצעי התחבורה היחיד. התאגדנו אפוא בחבורות, על פי מקומות העבודה שאליהם נסענו בבוקר: לתל אביב, לירושלים ולרחובות, שכן רבים מהחברים המשיכו לעבוד במקומות העבודה שבהם עבדו טרם המעבר. שירותים כמו דואר או טלפון לא היו אז, ונעזרנו באנשים שנסעו העירה. רצית לשלוח מכתב? מיד פנית לחבר שעובד בעיר וביקשת ממנו שישלשל את מכתבך לתיבה האדומה; רצית להרגיע את ההורים וליידע אותם שהכול בסדר? ביקשת מחבר ש'ירים טלפון' להורים ויעדכן אותם בשמך.
בין יתר הדברים שלא היו כאן בהתחלה, אפשר כמובן למנות גם את המכולת. הנוסעים לעבודה בעיר נהגו להביא עמם בשובם את המצרכים שנחוצים למשפחותיהם. זה היה מסורבל למדיי, אבל כל עוד לא היה פתרון אחר – זו הייתה השיטה. עד שהיא השתנתה. שראל, אישי, מילא את תפקיד חצרן הישוב. באחד הימים נסע לירושלים דרך עין עריך ולפתע, צדה עינו חנות שהציעה מרכולתה: פירות, ירקות, מוצרי חלב ומה לא? כל מה שנחוץ למשפחה בחיי יום-יום. הוא עצר ונכנס. כך החלה היכרותנו עם אבו-יוסוף, בעל החנות ובעל החזון, שנהג לומר לנו שכשנגדל נזמין מוצרים בשיחה טלפונית ונקבלם במשלוח ישיר לביתנו. כיוון שלערוך קניות קרוב לבית היה נוח יותר, העלה שראל רעיון חדשני. הוא שאל את אבו-יוסוף: "מה דעתך לבוא למכור אצלנו?" ההצעה נפלה על אוזניים קשובות. אבו-יוסוף שמח, ומאז בכל יום ראשון ובכל יום רביעי, הגיע אלינו נוהג בטנדר עמוס כל טוב. הגיע, החנה את הטנדר ליד עמוד החשמל המרכזי, והחל פורק ממנו את שפע הארגזים ופורשׂ מרכולתו לעינינו. זמני המכירה היו הזדמנות לקנות אספקה הביתה, אך לא פחות מכך, למפגש חברתי: כולם באו לקנות יחד, מחליפים דעות וגם מתכונים, מספרים זה לזה מה חדש, מעדכנים ומתעדכנים. תמיד אחד הקונים היה בא וכוס בידו, שההבל המיתמר ממנה לא הותיר מקום לניחוש באשר לתכולתה: קפה ריחני. ואבו-יוסוף – השיב במחווה משלו וחילק לילדינו סוכריות ברוחב לב. לקראת החגים הביא בארגזיו תמרים משובחים, ואותם שילבנו בין ה'סימנים' בליל ראש השנה ובירכנו בלב שלם "יהי רצון שייתמו אויבינו". אידיליה. הקמת יישוב איננה רק עניין של גדולים
חוויית ההקמה לא הייתה נחלתם של המבוגרים בלבד. הדור הצעיר קלט ואימץ אותה בחום. בתקופה הראשונה עבדתי בגן הילדים בתפקיד סייעת לגננת, והנה, לנגד עיניי צצו וקמו מדי יום ביומו יישובים חדשים. את כל המשחקים שלהם ניתבו הילדים למימוש חוזר של החוויה הראשונית: הם הקימו יישוב, ואז ערכו 'קידוש' משותף או חגגו 'ברית'. כל מה שראו שקורה ביישוב – שוחזר במשחקיהם. לא רק בשחזורים הם עסקו. הם היו עדים לכל המתרחש. עדים פעילים ומתפעלים. כשהובאו המבנים החדשים, ומנוף הציבם על המגרש שנועד להם, ליוו את הצבת כל מבנה ומבנה מחיאות הכפיים הנלהבות של הילדים. הם הרגישו גדולים ואחראים, וכיוון שילדים גדולים מהם לא היו, גם התייחסנו אליהם ככאלה. כך למשל, בטקס שהתקיים לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות, נכלל גם מופע דגלנות. ומי היו הדגלנים? לא אחרים מזאטוטי הגן, שהצעירים שבהם היו בני שלוש, והבוגרים – בני חמש לכל היותר. הם אף שימשו קריינים ודקלמו טקסטים קצרים שהתאמנו עליהם בעוד מועד. קשה לדעת אם הבינו כל מה שדקלמו, אך ניכר היה שהם מתרגשים מגודל המעמד ומרגישים חשובים.
