יוסי אינדור - עפרה

לומדים וחולמים

היינו תמימים. ספגנו את תורת ארץ ישראל בישיבת "הר עציון" ובאנו לממש אותה. אתי למדו גם משה בטיש, חיים מרקוביץ, זאב בלומנצויג, יהודה מינץ (עציון)  ואחרים. יחד חלמנו על החיים שאחרי הישיבה ודיברנו על הקמת יישוב בדרום הר חברון, יישוב שבו חצי יום מוקדש ללימוד ובחצי היום הנותר - עובדים.

בתחילה חשבנו להצטרף ליישוב קיים, לסוסיא, והנה באחד הימים ניגש אליי יהודה ובפיו בשורה: "יוסי, אנחנו לא הולכים לשם. אנחנו הולכים על הדבר הגדול: נקים יישוב בשומרון! באזור רמאללה או באזור שכם". הוא כתב מכתב לשר הביטחון משה דיין וגם ניסה להיפגש עם גולדה מאיר, ראש הממשלה. התגובות היו שליליות, אך מחשבותינו בכיוון נמשכו, ולא פסלנו את האפשרות להתיישב גם ללא אישור.

יהודה גילה שכבר קיימת חבורה דומה לשלנו ששָׂמה לה למטרה את ההתיישבות במרכז השומרון: "גרעין אלון מורה" שמה, ועם חבריה נמנים בני קצובר, מנחם פליקס וחנן פורת. הצטרפנו אליהם. השתתפנו בניסיונות העלייה לקרקע ובהפגנות "גוש אמונים" נגד הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני. עמדנו וצעקנו: "Kissinger, go home!" ופעם אחת, בעקבות הפגנה סוערת, נלקחנו לתחנת המעצר במגרש הרוסים בירושלים.

מקדמה שמנה

חנן פורת משך את הלבבות בכישרון הדיבור שלו. כבר אז הוא היה מפורסם, וחשתי כבוד גדול להיות במחיצתו. הוא היה מדריך טיולים בחסד והכיר לנו את האזור. על הר בעל חצור היה בסיס של חיל הקשר, ובסיור במקום ראינו שמקימים בסיס נוסף - לחיל האוויר. רחל ינאית בן-צבי הציעה לחנן פורת להקים 'גדוד עבודה' בדומה למה שעשו היא וחבריה בשנות ה-40: "היינו עובדים בפרויקטים של הצבא הבריטי, ומקימים לידם מחנה", סיפרה לו.

בפגישה עם הקבלן, זלמן בראשי, שהיה מיליונר, גילינו אדם פשוט לבוש חאקי. בחוזה בינינו הוגדרה העבודה שעלינו לבצע: הקמת 4 ק"מ של גדר כפולה לבסיס, וצוינה גם האפשרות שתינתן לנו לשכור מהקבלן מקדח גדול (קומפרסור) ומערבל בטון לצורך המלאכה. הוא הזהיר אותנו: "אבוי לכם אם לא תעמדו בלוח הזמנים," והסביר: "זו עבודה גדולה, אבל אם יש קבוצה גדולה של עובדים ניתן לסיים אותה במהירות". קיבלנו מקדמה שמנה ופתחנו חשבון בבנק לאומי בירושלים.

ידיים של בני ישיבות

גייסנו מתנדבים לעבודה והגיעו חיים מרקוביץ (שחם), משה בטיש, משה אברהם ואחרים. בעודנו חופרים בורות הבנתי פתאום שכולם סטודנטים, ושבקרוב מאוד מתחילה שנת לימודים חדשה.

החודש הראשון היה קשה מאוד. היינו חדורים התלהבות חלוצים, אבל ידינו היו ידיים של בני ישיבות, ואת העבודה לא הכרנו כלל. אחרי שהצבנו בבורות כעשרה עמודים ובחלקם גם שפכנו בטון, הגיע מפקח מטעם משרד הביטחון. הוא בדק את העמודים בידיו והפיל אותם בקלות. קיבלנו הוראה לפרק את כולם ולהתחיל את העבודה מחדש. צעקנו, התקוממנו וטענּו שהוא מגזים. אז עוד לא ידענו שעם המפקחים של משרד הביטחון לא מתווכחים. נקודה. בהמשך גם הקפידו אתנו מאוד על הצביעה, שנועדה למנוע חלודה.

פועלים יהודים

באחד הימים חפרנו בור, העמדנו עמוד, והלכתי להביא בטון. כשחזרתי, נגלה לעיניי מחזה: חנן פורת, מנחם רוטנברג (גלבוע) ומומו צימרמן רוקדים. הם רקדו בהתלהבות ואת ריקודם ליוותה שירה רמה: "עם ישראל חי! עם ישראל חי!..." באמצע המעגל המאולתר שיצרו היה... העמוד. עמדתי. "מה זה?" שאלתי, והם קראו אליי: "בוא, תרקוד אתנו! אנחנו בונים את ארץ ישראל!". את המחזה הזה לא אוכל לשכוח: שלושה משוגעים רוקדים סביב ברזל זווית.

איתרנו צריף פנוי בקיבוץ לביא, פירקנו אותו בדייקנות והצלחנו להרכיבו מחדש על ההר. כשנשאלנו לגביו, אמרנו שזה מחסן עבודה. ישבנו לאכול בו, שמרנו בו את הכלים, אך לא נשארנו ללון. יהודה עציון רצה ללכת בגדול: להקים צריף נוסף ולהביא גם בנות. הוא סבר שחשוב שיהיו במקום חיים.

פסח התקרב, ועם כל הניסיונות להקמת הצריפים, העבודה לא התקדמה. מנהל העבודה הזהיר אותנו שאם לא נכפיל את מספר העובדים, זלמן בראשי יפסיק לנו את העבודה. הצלחנו לארגן מתנדבים נוספים, ובאותו יום הוא הגיע. היינו בתוך הבורות, וזלמן בראשי, בלבושו הפשוט, נעמד לידנו. כשראה אותנו, פועלים יהודים, נחה עליו רוח נוסטלגית. הוא סיפר איך עלה מכורדיסטן בצעירותו ועבד עבודה מאומצת בחפירת בורות. הוא דיבר אלינו בידידות והיה במצב רוח טוב.

צעקות

שוב נשארנו יהודה ואני. המשכנו לעבוד בייאוש מסוים מבלי לדעת מה יהיה. באחד הימים, בעודנו עסוקים בחפירה, הגיע לאתר זלמן בראשי. הוא פתח את דלת מכוניתו בתנופה, יצא ממנה ופתח בצעקות: "לכו מפה! תסתלקו! אני לא רוצה לראות אתכם יותר! זהו! לא תקבלו ממני כלום! רק נזקים עשיתם פה!". הוא גירש אותנו בכעס והלך.

התיישבנו בצריף המומים, ובחוסר אונים פנינו לשלמה, מנהל העבודה. "אני מכיר אותו," הרגיע אותנו, וגם יעץ : "אם תבואו בשבוע הבא עם קבוצה גדולה, תוכלו להמשיך לעבוד".

חזרנו למשרד "גוש אמונים", שם היו מתכנסים כל ה'גְּדוֹיְלִים' – הרב לוינגר, חנן פורת, בני קצובר ומנחם פליקס, ומדברים ומדברים. יהודה התפרץ לישיבה והתריע שאם לא יינתן לפלוגת העבודה יחס רציני, נפסיד הזדמנות להקמת יישוב! הייתי בחדר הסמוך ושמעתי מבעד לקיר את חילופי הצעקות. "זו בסך הכול עבודת גידור", חשבתי לעצמי, ולא הבנתי איך לדעתו יצא ממנה יישוב. חנן פורת כנראה הבין והחליט לפעול: הוא חיבר אותנו לאנשי גרעין שילה.

החלום מתגשם

אחרי יום העצמאות הגענו עם חבורה גדולה ומנהל העבודה היה מרוצה. בסוף היום ירדנו לכיוון עין יברוד, נכנסנו למחנה הירדני שליד הכפר והתארגנו ללינה. למעשה זה לא היה מחנה, אלא אתר בנייה שהתעתד להפוך למחנה של הצבא הירדני, אבל כשפרצה מלחמת ששת הימים, נקטע רצף העבודה והאתר ננטש. רכב צבאי הגיע לא הרבה אחרינו, ומהדיבורים בקשר שהצלחתי לשמוע, התברר שיודעים מי אנחנו. הקצין בג'יפ הודיע לממונים עליו שכנראה מדובר במתנחלים. כשהתבקש לנמק את הזיהוי, הסביר: "כולם כאן לובשים 'דובונים' ויש להם שקי שינה". מתברר שניסיונות העלייה לקרקע באזור שכם נצרבו בתודעת כוחות הביטחון.

חנן פורת ניהל מגעים עם אלוף הפיקוד ועם משרד הביטחון. שר הביטחון שמעון פרס התיר לנו להישאר במחנה עד תום העבודה, וכשהתקבלה תשובתו פרצנו בשמחה גדולה. התמלאנו באמונה שחלומנו עומד להתגשם. לימים, הוכתר ערב היסטורי זה כיום הקמתה של עפרה - היישוב היהודי הראשון בשומרון מאז מלחמת ששת הימים. למחרת, חלק מהאנשים נשארו לעבוד ולהכשיר את המחנה-היישוב, והרוב פנו להמשיך בעבודה בהר. יהודה עציון נשאר בעפרה, ואני ניהלתי את החבורות שהגיעו לעבוד בגידור.

מחברת חשבון

בכל יום במשך חודש או חודשיים מאז שנכנסנו לעפרה, הגיעו אלינו בשעות אחר הצהריים אנשים רבים. חלקם עזרו, חלקם פטפטו וחלקם רשמו צ'קים. זה היה מראה בלתי רגיל. תושבים ומתנדבים סיקלו אבנים, סידרו שבילים, ערבבו בטון ובנו קירות. חשבון הבנק של 'פלוגת העבודה' הפך לחשבון הבנק של היישוב, ואני המשכתי לנהל אותו ועקבתי אחר ההוצאות.

מעבודת הגידור לא הרווחנו ואפילו הפסדנו. היא התארכה מאוד, והקבלן חייב אותנו בעבור השאלת הציוד. מדי פעם בפעם היה חנן פורת מגיע אליי ומוסר לי צ'ק גדול. מניין השיג את הסכומים הללו? אינני יודע. "תשמור היטב על הקופה", הורה לי, ובדק את הרישומים. לא היה לי ידע בניהול כספים. לקחתי מחברת חשבון וחילקתי אותה לנושאים: חדר אוכל, כלי עבודה, דלק וכד'. משכורות? באותה תקופה לא היה פה דבר כזה. רשמתי הכול בפירוט. הבנתי שחשוב שאדע לאן הולך כל גרוש. בסופו של דבר החליף אותי פנחס ולרשטיין, מזכיר גרעין שילה. בתקופה הראשונה עוד הייתי מורשה חתימה, ובהדרגה יצא הניהול הכספי מאחריותי.

פירטים בימית

ימית נבנתה על חוף הים, ומכאן שמה. לקראת מסירת סיני למצרים בעקבות החתימה על הסכם השלום עמה, התפנו התושבים מהעיר תמורת פיצויים. אנשי "גוש אמונים" תפסו את הבתים הריקים. בשלב מסוים הצבא הציב מחסומים בדרך ולא אפשר להיכנס לסיני, ואז הועלה רעיון: להגיע דרך הים. בנמל אשדוד נשכרה אונייה (כולל קברניט), אלא שאז התברר שהגנרטור שמפעיל את המדחפים אינו פועל כשורה. נקראתי להגיע מעפרה. הגעתי ובדקתי את הגנרטור וגיליתי שמקור הבעיה במצברים שלו. סידרתי אותם, וכדי לוודא שהתקלה לא תחזור – הצטרפתי לשיט כמשגיח. לצבא נודע על כוונתנו, וחיל הים שלח שתי אוניות "טורפדו" לחסום את האונייה. כל הנוסעים ירדו אל בטן האונייה להסתתר, חוץ מהקברניט, שלא היה מאנשינו אלא דייג שהסכים לשתף עמנו פעולה תמורת כסף, וממני, שנשארתי על הסיפון להשגיח על החשמל. הורדתי את הכיפה מראשי וטמנתי אותה בכיס. "איש לא יזהה שאני מתנחל", אמרתי לעצמי בזחיחות הדעת. טעיתי. הבדיחה המקומית גרסה שהמשקפיים הם שהסגירו את ההשתייכות שלי ל"גוש אמונים". ספינות חיל הים הענקיות הפליגו לעברנו במהירות. הגיעו אלינו, דוממו מנוע ועצרו. הקברניט שלנו לא נבהל מהן והמשיך בהפלגה נחושה לעבר ימית. כשהיינו קרובים ליעד – כבר לא היה מה להסתיר. הנוסעים עלו לסיפון האונייה והחלו שרים בהתלהבות "עם ישראל חי". גם ספינה קטנה הגיעה ועל סיפונה עיתונאים. הם קראו לנו פירטים והתלהבו מהרעיון לכבוש את ימית דרך הים. עיתונאי אחד פצח בשירת "יידישע פיראטען" שחיבר יורם טהרלב. כשהתקרבנו לחוף, חלק מהאנשים קפצו אל סירות ההצלה. היתר קפצו אל הים ושחו. שוטרים שחיכו לנו על החוף רדפו אחרי היוצאים מהים ואת חלקם הצליחו לתפוס. הצלחתי לברוח ונכנסתי לעיר. ספוג מי ים הגעתי לביתם של אורי ויעל אליצור. בחוף המבטחים הזה החלפתי בגדים ואכלתי.

ילד טוב

בסיוון תש"ם (1980) בוצע ניסיון התנקשות בראשי ערים ערביות שהסיתו לפעילות טרור. באביב תשמ"ד, כשנעצרו אנשי "המחתרת היהודית", הגיעו לעפרה אנשים ושאלו איפה אני גר. מישהו קלט שהם אנשי שב"כ והודיע לי שמחפשים אחריי. הייתי בביתי באמצע בישול. עזבתי הכול וברחתי. הסתובבתי בניסיון למצוא עזרה. אחד התושבים הבריח אותי לירושלים, ובמשך כמה חודשים לא יצאתי מהדירה שבה הסתתרתי. כדי לחסוך מהוריי דאגה, התקשרתי אליהם פעם אחת. השיחה ארכה כמה שניות, וכל שנאמר בה היה: "אבא ואימא, אל תדאגו. אני בסדר!" אנשי השב"כ הגיעו לבית הוריי בקריית אתא ושוחחו אתם. כשהבחינו שעל ידו של אבי חקוק מספר (מזכרת מאושוויץ) אמרו להם: "יש לכם ילד טוב", ועזבו ללא שאלות נוספות. במשך שלוש שנים התרחקתי מעפרה וגרתי במקומות שונים. התארחתי רבות בבית משפחת הרב מיכאל הרשקוביץ בירושלים, כיום רב היישוב נריה. השב"כ המשיך לעקוב אחריי והייתי בקשר עם עו"ד יעקב ויינרוט. כשחזרתי לעפרה הייתי מנותק חברתית והרגשתי במצוקה. התגובות כלפיי היו מעורבות.

קיבלתי את הבית שבו אני גר עד היום, שבעבר שילמתי בעבורו סכום קטן של דמי קדימה. שנתיים אחר כך נשאתי לאישה את רותי, בת לאיש אצ"ל, שאותה הכרתי כמה שנים קודם לכן. עד אז ארגנתי את כל החתונות לאחרים: מתחתי גרלנדות מעל הכביש, וטיפלתי בכל הנחוץ בתחום החשמל וההגברה. כעת הייתי החתן, כמעט בן 39, ובכל זאת השתתפו בחתונה כל בני המחזור שלי מישיבת "הר עציון" והשמחה הייתה גדולה.

דיזנגוף בעפרה

אני מתגעגע לחברות שהייתה אז. היינו יושבים יחד, מעורבים מאוד, מתכננים תכניות ומוציאים לפועל דברים חשובים. בהדרגה עברנו מתקופה של התנחלות ובנייה לסגנון חיים של 'בעלי בתים' ממוסדים, שקמים בבוקר והולכים לעבודה. חשיפת "המחתרת היהודית" הייתה נקודת מעבר, וכשהתחילה האינתיפאדה הראשונה כבר הרגשנו שלא כולם מוכנים להסתער. היום ארץ ישראל היא כבר לא עניין כל כך חזק.

פעמים רבות אני מתקן את השער החשמלי, וכשאני רואה את זרם המכוניות שנכנסות לעפרה אני מתקשה להאמין שהגענו למצב הזה. עפרה הפכה להיות דיזנגוף, ממש מרכז העולם. החיים פה שוקקים ואינטנסיביים וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. לא האמנתי שכך יהיה.