בתיה זארוג – כוכב יעקב – חלק ב'

עיתונאים עלייך, בתיה

באחד מימי שישי נסעתי כדרכי לירושלים לבשל בביתנו את סעודות השבת. שבתי במכונית עמוסת סירים ותבשילים, וכבר מרחוק זיהיתי דמות חייל שרצה לעברי. עצרתי. החייל ניגש לחלון המכונית ובעודו מתנשף בישר לי: "בתיה, יש פה עיתונאים. הם סוקרים את השטח, אל תשאלי.." הרגעתי אותו ובקשתי ממנו להשאיר לי את משימת השיחה עמם והוא הלך לדרכו. אחד העיתונאים ניגש אליי והציג את עצמו כעיתונאי מ"כותרת ראשית" וביקש לראיין אותי. לא נעניתי לו. הסברתי לו שאני מכירה את דרכם של העיתונים: שומעים מה ששומעים, ובסוף – כותבים מה שרוצים לכתוב ללא כל קשר לדברים שנאמרו, ו"אם כך, לשם מה נחוץ הריאיון? כתוב מה שתרצה, וזהו". הוא לא ויתר על נקלה: "אני מוכן להיצמד לאמת, רק בואי ותסבירי לי". הפניתי אליו שאלה: "מה אתה רואה פה?" הוא הביט סביבו ואמר שכל שיש כאן הוא עזובה וחיילים ששומרים על קרוואנים ריקים. "עברנו קרוואן-קרוואן," ציין, "וכולם ריקים" אבל כיוון שהבטיח מה שהבטיח, ביקש לקבל הסבר. ואז, במין הארה, סיפקתי לו את ההסבר המשכנע ביותר, שלא היה אלא המצאה של אותו הרגע: סיפרתי לו על טעות בהצבת הקרוואנים בשטח ועל הזזת הקרוואנים שאמורה להתבצע ביום ראשון הקרוב; על המשפחות שכבר היו כאן, אבל בגלל הצורך להזיז את הקרוואנים למקום שאין עליו מחלוקת, ירדו מהיישוב וישובו לכאן ביום ראשון, אחרי שהקרוואנים יוצבו במקום שיש עליו הסכמה. הראיתי לו גם את כל הסירים והסברתי לו שהאוכל מיועד לחיילים ושבאנו להיות עמם בשבת כדי שלא יהיו לבד כאן, ושבתי והבהרתי שהחיילים אינם שומרים על קרוואנים ריקים, אלא ריקים באופן זמני עד יום ראשון, ותיבלתי דבריי בסיפור על השיעור בציונות שקיבלו שני החיילים הראשונים. בשבוע שלאחר מכן, פתחתי את העיתון ולנגד עיניי התנוססה הכותרת "הזארוגים על הגבעה". כיוון שלא ראו איש מלבדנו, צילמו העיתונאים אותנו ואת המקום, ועיטרו בתמונות את הכתבה. בכתבה עצמה סיפרו שפגשו משפחת חלוצים שתשהה במקום בשבת, ושאליה תצטרפנה יתר המשפחות לאחר השבת, וכולן תתגוררנה בקרוואנים שיוצבו במקומם המאושר.

יש בית ספר? יש יישוב!

עברנו זמנית לירושלים, אבל ילדינו המשיכו ללמוד בעפרה, דבר שהצריך להסיעם יום-יום והיווה קושי גדול. פגשתי את מנהל מחלקת החינוך במועצה ואמרתי לו שאנחנו שוקלים להעביר את הילדים ללמוד בירושלים, וזה 'הקפיץ' אותו. הוא אמר לי: "תשמעי, בתיה, אם את מוציאה את הילדים שלך מבית הספר, לא יקום יישוב. יישוב קם במקום שהילדים הולכים בו לבית ספר". הבנתי את ההיגיון שבדבריו ועניתי לו: "אתה יודע מה, אתה צודק". ומיד צירפתי לילדיי את ילדי משפחת כנפו, שבשל בעיות בריאות לא הגשימו עד אז את רצונם להצטרף ליישוב, ולכולם יחד ארגנה המועצה הסעה שהביאה אותם מדי יום ביומו מירושלים לבית הספר בעפרה. בחלוף סערת החורף שבו ועלו למקום משפחות חדשות. בעינינו נתפס היישוב כמהות שאינה מקושרת לשום גוף פוליטי, לשום שיוך עדתי או משהו דומה לזה. מי שרצה להתקבל – בא והתקבל.

וכל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה

משהתקבצו במקום משפחות, החל היישוב להתגבש. קיבלתי עליי את תפקיד מזכירת הפנים ומאוחר יותר הייתי חברה בוועדת הקבלה. קיבלנו אנשים ושמחנו. בכל משפחה ומשפחה שבאה אלינו שמחנו. לשמחה הזאת רציתי לתת גם ביטוי חיצוני. זכרתי את מאמר חז"ל: "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". רציתי שלא הכול יהיה חוּם וחוּם וחוּם. "צריך להוסיף צבע ויופי", חשבתי בלבי. נטלתי אפוא מכחולים וצבעים וציירתי על הקרוואנים. על קרוואן אחד ציירתי פרש שרוכב על סוס, על אחר – את דמויותיהם של דונלד דאק ומיקי מאוס, העיקר שיהיה צבעוני ושמח, לילדים וגם למבוגרים. על הקרוואן ששימש כמועדון ציירתי נוף יפה של אגם וסביבו צמחייה. לאט-לאט החל המקום להתפתח. התחושה שליוותה את העשייה הייתה של זכות גדולה - זכינו להקים יישוב בארץ ישראל ולהאמין! פעם אחר פעם מצאתי את עצמי אומרת בלבי פנימה: "את מה שחלמנו ושזכינו לראות בהתגשמותו – איש לא יוכל לקחת מאתנו". כנושאת באחריות ציבורית הייתי ערנית לכול. קרה שנכנסתי ליישוב בשעת לילה והרגשתי שמשהו מוזר. מיד זיהיתי את גורם המוזרות: "רגע, רגע, היישוב חשוך", וההכרה הכתה בי במלוא עצמתה: "אוי ואבוי, הגנרטור הפסיק לפעול..." לצדי, מזכירת הפנים, עבד גבי סרור, שהגיע ליישוב מרמלה ושימש בתפקיד איש אחזקה. היינו מין 'צמד חמד' שקיבל פניות ללא הפוגה: "בתיה וגבי – תעשו פה; בתיה וגבי – תעשו שם; בתיה וגבי – הגז דולף; בתיה וגבי – אין סולר". וגבי, אדם משכמו ומעלה, עושה ומתרוצץ, מתקן ומפעיל, אינו שוקט ואינו נח, עד אשר כל בעיה באה על פתרונה.

עשה לך רב

התחלנו לחפש רב. פנינו לרב שבתאי סבתו מבית אל שהמליץ לנו על הרב ציון ויצמן שגר אז בבית אל ב'. כשהגיע הרב ללמד שיעור שם לב שיותר ממה שהיישוב זקוק לרב, הוא זקוק למשפחות. הרב פעל בשיתוף פעולה עם המזכירות. הם פרסמו מודעות דרושים בעיתונות והרב ויצמן הלך בעצמו ל"עטרת כהנים", לכולל במבשרת ול"מכון לב" והצליח לגבש גרעין של כ-20 משפחות. כדי להביא משפחות - יש צורך במקומות מגורים. הרב ויצמן ופרנסיס מועטי, שהיה אז מזכיר היישוב, כיתתו רגליהם עד שהצליחו להשיג מגורונים ששימשו בעבר לשיכון עולים חדשים במרכז הקליטה באור עקיבא ועמדו נטושים. הקרוואנים הללו היו עלובים ונזקקו לשיפוץ דחוף טרם ייכנסו לגור בהם. הגברים ביישוב הפשילו שרוולים והחלו לעבוד, והרב ויצמן אתם. הוא היה אומר "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". בלי גינוני כבוד, אחרי יום עבודה, הצטרף לעוסקים בשיפוצים: כשהוא נעזר במסור חשמלי ובדבק מגע הדביק רצפה, תיקן קירות ועשה כל פעולה שנדרשה. תוך שידיו עושות במלאכה, היה מעביר להם שיעורי תורה. הוא היה אישיות מיוחדת במינה. היו לו גם קשרים ב'חלונות הגבוהים'. חמיו היה חבר הכנסת יגאל כהן אורגד וזה בהחלט קידם עניינים. כך הגיעו גם שני קרוואנים גדולים נוספים ממוצב כלשהו בלבנון. האחד עבר לשמש כבית כנסת. והאחר - כמשרד וכמועדון.

מגרשים, בתים וגם מקווה טהרה

חמש שנים אחרי העלייה על הקרקע פגשתי בשמחת בר-מצווה שהוזמנו אליה, את דני יצחקי, שעבד אז במנהל לבנייה כפרית. הוא התעניין בשלומנו ושיתפתי אותו במצבנו וברצוננו להקים יישוב של קבע. "חזקו ואמצו! תקימו, אני אתכם!". בתקופה זו כבר לא הייתי מזכירת פנים, אבל דאגתי לארגן את הפורום הנדרש ויחד הגענו למשרדו של דני יצחקי להסדיר את חלוקת השטח למגרשים. בכניסתנו, דני התרגש לקראתנו מאוד, אבל לא נתן להתרגשות להפריע לעשייה. הוא ניגש לכול במרץ, וירה את שאלותיו בצרור: "כמה מגרשים? מה גודל כל מגרש?" עליזה הרבסט הציעה: "כמו עפרה..300 מטר מרובע.." אבל אני חשבתי אחרת: "דני, אני רוצה מגרשים כמו באדם. באדם כל מגרש הוא של חצי דונם! אני רוצה שכך יהיה גם אצלנו!" דני לא השתכנע בקלות: "אהה.. תראי... לא, מה? 300 מטר! מה תעשי בחצי דונם?" לא רציתי לאפשר ללבטים האלו להתגבש למחשבה של ממש. קטעתי אותו ושאלתי: "דני, אתה זוכר שהבטחת לי?" והוא הזכיר לי נשכחות: "נכון, אבל גם את הבטחת לי על האש!" אישרתי את דבריו מיד: "על האש - עליי!" ומצב הרוח שלי הדביק אותו: "את יודעת מה? קיבלת! לכו הביתה... יהיה לכם בסביבות חצי דונם - 400 מ"ר, לא 300!" ואכן סימון המגרשים נעשה בהתאם. התעקשנו וזכינו שיהיה לנו מגרש גדול סביב כל בית, לעשות בו כרצוננו ולהגשים את חלומותינו.

Cherchez la famille

כשאני חושבת על התלאות הרבות שעברו ילדיי בשנים הראשונות ליישוב, על נכונותם לעבור לגור בסביבה ללא חברים, ללא מגרשי משחקים, כשבאמת לא היה כאן כלום - אני מתמלאת בתחושת הערכה עמוקה. לא פלא שברבות הימים הלכו חלקם להקים יישובים חדשים בעצמם; יוסי היה בין מקימי נופי פרת, והדס הייתה מראשוני המתיישבים באבני חפץ בשומרון. נראה שהחוויה הזאת נחרתה בעומק נשמתם וגרמה להם להמשיך באותה הדרך במקום אחר. כמו כן חשוב לי לציין ששניים מילדיי הקימו את משפחתם כאן והם חיים בכוכב יעקב באושר עד היום הזה. על שמעון בעלי אוכל לומר שהוא קיים בגופו ובנשמתו "לכתךָ אחרי במדבר בארץ זרועה נחשים ועקרבים" - נכונותו המלאה לעבור אתי את המסלול הלא סלול הזה, היא שאפשרה לי לעשות את שעשיתי. שלי ושלכם – שלו.

[כמו] משפחה אחת גדולה

אף על פי שב'ספרי ההיסטוריה' מצוינים שני שמות בלבד של מייסדי היישוב: שמו של אבי רואה (משמש היום ראש המועצה ויו"ר מועצת יש"ע) ושלי, חשוב לי להדגיש שכל מי שהיה, תרם ונתן – יש לו זכות ראשונים וזכויות רבות בהקמת יישוב בארץ ישראל.

היבט חשוב ומרכזי ביישוב קשור לגיבוש החברה במקום. האווירה שנוצרה כאן הייתה כאילו כולנו משפחה אחת גדולה שחיה בבית אחד גדול. כולם עוזרים לכולם. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום-יום ובמיוחד בדברים הקטנים: חברה שברה את רגלה – מיד התגייסו כולם לעזור; חברה ילדה –זכתה מיד בפינוקים ובתשומת לב מכולן; חבר יצא לשירות מילואים – חבר אחר דאג שאשתו תקבל זר פרחים לשבת ועוד. חמותי, רחנה זארוג, התמידה והגיעה לשבתות ביישוב מראשיתו, ולמעשה הצטרפה לקהילה כחברה לכל דבר. אפילו בכינוי של כבוד הוכתרה: 'סבתא של היישוב'. כשחלתה בסרטן, הדבר היחיד שיכלה לאכול היה עוגות שמנת. מיד התנדבו נשות היישוב לתורנות אפיית עוגות שמנת עשירות ומפנקות.

כיום, ברוך-השם, היישוב פורח ומשגשג ומונה כ-7,000 תושבים. לעינינו דור ההמשך, דור ילדינו, ממשיך את דרכנו באותה האהבה ובאותה הדבקות, ובעצם, היישוב אינו ישות 'חיצונית' לנו, אף בו אנו רואים בשר מבשרנו, ילד שזיכה אותנו הקב"ה ללדת ולגדל באהבה ובמסירות.