לוזית אודסר - עלי

דובי ואני הכרנו בטבריה, עירו של דובי, שבה שירתי כקומונרית. כשעמדנו להינשא, בשנת תשמ"ד (1984), שקלנו היכן נתגורר. רצינו לגור באחד היישובים בשומרון. כיוון שדוֹדי רפי קדמון, תושב עפרה, עבד ב"אמנה" והכיר היטב יישובים רבים, פניתי אליו וסיפרתי לו על רצוננו להצטרף ליישוב חדש, סמוכה ובטוחה שנזכה בברכת הדרך.

רק לא מרחביה...

"החיים במקום כזה תובעניים, קשים ואינם מתאימים לזוג בראשית דרכו", פסק הדוד. הוא המליץ לנו לבקר ביישובים מבוססים יחסית, לבחור אחד מהם ולהשתלב בו. להמלצה זו הוא הוסיף אזהרה: "רק שלא תפגשו את משה מרחביה, שלא ימשוך אתכם לגבעת הלבונה שלו...".

נסענו עם אבי וביקרנו ביישובים שונים. התלבטנו בין קדומים לאלון מורה. בדרך מצומת תפוח לעפרה ראינו אשקוביות אחדות על ההר, וכשנאמר לנו שזה יישוב חדש – דובי הסתקרן מאוד. ניסינו להגיע לשם. בפיתולים ליד מעלה לבונה הרגשנו שעברנו את המקום שאליו רצינו להגיע, והבנו שאיבדנו את הדרך. שבנו על עקבותינו. הגענו לצומת תפוח, ובדיוק באותו רגע עבר שם תושב היישוב שילה. "הדרך לגבעת הלבונה עוברת דרך שילה", הסביר לנו. נסענו אפוא לשילה, נכנסנו ומיד יצאנו אל השביל רצוף המהמורות המוביל לגבעת הלבונה. רכבנו התאמץ וקרטע והצליח להביאנו למחוז חפצנו. "גבעת הלבונה", התברר לנו, אכן הייתה... גבעה. אמנם היו עליה שני משטחים שעליהם עמדו האשקוביות שבהן הבחנו בנסיעתנו, אבל חוץ מהגבעה הזאת – לא ראינו כלום. דובי הסתכל לצדדים וסימן לי בידו: "פה!". לא הבנתי: "מה פה?" ודובי, המשיך 'לדבר אליי בשפת הסימנים'. כעת הבנתי: הוא כבר החליט. בערב הגענו לעפרה והתפללנו ערבית בבית הכנסת, ואחרי התפילה, הדבר שממנו חשש רפי קם והיה: פגשנו את, מי אם לא, משה מרחביה.

יש יישוב - אין אנשים

בשל הבחירות המתקרבות והחשש שמא, אם יעלה השמאל לשלטון, לא תתאפשר הקמת יישובים נוספים, היה חשוב לפעול בזריזות. שטח שבו ריכוז גדול של אדמות מדינה אותר, אישור להקמת יישוב ניתן, ואפילו מבנים כבר הוקצו לו: 25 אשקוביות – שילוב הזדמנויות נדיר - לכל הדעות. הניתן לה לחמוק מבין אצבעותינו? בשל החיפזון הוחלט 'לפסוח' על השלב של גיבוש גרעין מיישב ולגשת היישר לתכל'ס – לעלות על הקרקע. כדי להתגבר על הקושי שנגרם בשל ה'דילוג' הזה, הקימו 'פלוגה מקובצת'. מיישובי הסביבה, אסף משה משפחות שהסכימו במסירות נפש לעזוב את בתיהן הנוחים ולהתיישב ביישוב החדש למשך שנה. במהלך השנה קיוו שייקלטו משפחות הקבע, ואז 'הפלוגה המקובצת' תוכל להתפזר וכל משפחה תשוב ליישוב האם שלה. בסופו של דבר, מתוך שמונה המשפחות שהגיעו – שש שבו לאחר כשנה לבתיהן, משפחת ויינר האריכה את שהותה לשנה נוספת, אך מקץ שנתיים ימים נותרנו ממשפחות הגרעין, רק אנחנו ומשפחתו של משה ה'משוגע'.

לכתךָ אחריי להרים

שבעת ימי המשתה עברו ביעף, ובי"ד באלול תשמ"ד, התייצבנו, חתן-כלה, לעלייה לקרקע לעלי. הורינו לא היו שלמים עם החלטתנו. ההורים של דובי הטילו ספק במידת ה'נורמליות' שלנו. למרבה הפלא הם ייחסו את היוזמה, התמוהה בעיניהם, לא לבנם, אלא דווקא לי – כַּלָּתָם. הם שאלו אותי: "מדוע את לוקחת אותו להרים? לערבים?". היכן ממוקמים אותם 'הרים' ואותם 'ערבים' – לא היה להם מושג. שאלתם של הוריי לא הייתה אלא הדהוד האזהרה שהשמיע באוזנינו הדוד רפי. הם שאלו: "האם אתם מבינים במה כרוכה הקמת יישוב חדש? אתם משערים לקראת איזו משימה ענקית אתם הולכים?", שאלותיהם נותרו ללא מענה. גם לנו מוכרת הדרכת חז"ל: "דע מה שתשיב". האמת? לא ידענו.

לא כלה/קלה דרכנו

התברר שהחששות שהשמיעו הדוד (במישרין) וההורים (בעקיפין) לא היו נטולי בסיס והיגיון. תחילת דרכנו לא הייתה פשוטה. לא היה כביש, ואת דרכנו עשינו בדרך עפר בין הסלעים; לא היינו מחוברים לרשת החשמל, והגנרטור יכול היה לעמוד בעומס מוגבל. מפעולה 'שגרתית' שעושים 'סתם', הפכה הושטת האצבע למתג החשמל לפעולה שלעשייתה קודם תהליך של 'שקלא וטריא': "אם אדליק עכשיו את ה'בוילר', יהיו מים חמים למקלחת, אבל החדר שאליו נצא מן המקלחת בראש רטוב – יהיה קר; לעומת זאת, אפשר שהחדר יהיה חמים ונעים, אבל 'תמורת זאת' ניאלץ להתקלח במים קרים או לדחות המקלחת למחר. מה עדיף? ו... רגע! מה עם השכנים? מה דולק אצלם? אם נדליק עכשיו רק את... ורק את... הכול 'יקפוץ'. ולהם – יש תינוק...". ה'משא ומתן' למציאת נקודת האיזון בין הדלקה לבין כיבוי לא התנהל רק אצלנו. הוא התנהל בראשים של כולם.

כשההורים הדואגים השמיעו תהיותיהם, דאגתם נשמעה לנו הגיונית, אבל כשהתהיות הושמעו מפי הפועלים הערבים שעבדו כאן בהתקנת האשקוביות – הופתענו: "מה פתאום?! לא ייתכן!" פסקו כשהשבנו בשלילה על שאלתם המוזרה אם תמורת הסכמתנו לבוא ולגור כאן אנו מקבלים תשלום, "אף אחד לא מג'נון לבוא לגור פה אם לא נותנים לו כסף בשביל זה".

היו עוד כמה דברים שלא היו כאן: לא הייתה מרפאה ולא היה מקווה טהרה. גם מכולת, כמובן, לא הייתה. על הבעיה הזאת נמצאה דרך להתגבר: לוקחים סל, מחברים אליו רשימת קניות ומביאים את הסל לתורן. התורן אוסף את הסלים, נוסע למכולת בעפרה או בשילה ועורך קניות בשביל כולם, ואז חוזר ומחלק את הסלים לבעליהם. נשמע פשוט ונחמד? ייתכן, אך לא תמיד. קרה לא פעם שהתורן גילה שבידו סל ריק, ופתק – אין. ייתכן שהתעופף לו או נפל כשהועמסו כל הסלים אל הרכב, ואולי שכחו בעלי הסל להדק אליו את הפתק, והוא עדיין על השולחן בביתם? איך יודעים מה לקנות? ולפעמים היה פתק, ובכל זאת היה קשה לדעת מה לקנות. עיון בפתק גילה שלבעלת הסל דרושה "חבילת פסטה גדולה של אטריות רחבות", ובמכולת היו רק אטריות דקות. לקנות? לא לקנות? דילמה! היו פעמים שגם אם המוצרים שהגיעו היו זהים לאלה שברשימה – בכל זאת לא הצלחנו ליהנות מהם: בעת שחזר מ'מסע הקניות', הניח התורן את הסלים בפתחי הבתים. סל-סל בפתח הבית שאליו יועד. והסלים עמדו והמתינו עד שוב בעליהם הביתה. ולפעמים בין הרגע שהונחו ועד הרגע שבעליהם הגיעו, עברו במקום חתולים או תרנגול ו'הרשו לעצמם להתכבד'; לעתים נחשף הסל לקרני השמש היוקדות ולעתים לרוחות ולגשמי זלעפות, ואז כשהגענו הביתה – לא נותר לנו אלא להשליך את כל התכולה מן הסל – לסל וחסל!

והעניין... המניין!

בשבתות ובחגים היה עלינו לדאוג שיהיו פה אנשים, היינו: גברים בני מצווה, שמספרם – לפחות מניין. משפחה שתכננה לנסוע לשבת, יכלה לממש את תכניתה בתנאי שיגיעו אורחים או חיילי מילואים שימלאו את מקומה והתפילה במניין לא תיפגע. לפיכך, אחת החברות קיבלה עליה את תפקיד 'אחראית שבתות'. רצית לנסוע? היה עליך לפנות אליה ולזכות באישורהּ. ומלבד זאת, מובן שלא יכולת לנסוע לפני ש'תִּקְתַּקְתָּ' את הבית לקראת שבת והעמדת אותו לרשות האורחים שיבואו, הרי הם ממלאי המקום שלך. כל פעולה וכל צעד לוו בתחושה של מחויבות גדולה לכלל. הרגשנו מגויסים בשירות קבע, אבל איש לא התרעם. המשפחות שבאו לכאן לשנה הראשונה היו מיוחדות, ובלב כולם פיעמה תודעה גדולה של נתינה ותרומה.

במבט לאחור אפשר לסכם שהשנה הראשונה הייתה קשה ואינטנסיבית, ועם זאת, האווירה בכללותה הייתה חיובית ותומכת. בין התושבים נוצר קשר מיוחד, והוא עזר לנו להתגבר על הקשיים. החוויה שלנו הייתה התנסות משולבת: לימוד הזוגיות, ההיכרות ההדדית ובניית חיינו כיחידה אחת – משפחה; ובד בבד – לימוד החיים במסגרת רחבה יותר – להתחשב במשפחות האחרות ולחוש באחריות לכולם. המשימה הייתה מורכבת ולא פשוטה. השנים הללו נחרתו בלבנו כשנים מיוחדות מאוד, מאתגרות ומעצימות. חלק מהייחוד הזה יש לזקוף לתחושת ה'ראשוניות' שליוותה כל פעולה וכל עשייה: לחגוג בפעם הראשונה את החג, להקים בפעם הראשונה את... הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה.

קריית גנים קהילתית

השטחים שהוקצו לנו התפרשׂו על אדמות מדינה והיו נרחבים יחסית ליישובים אחרים, והתכנית הייתה להקים כאן יישוב עירוני גדול שיהווה חיץ בן רמאללה לשכם ויעצור את חזון המדינה הפלשתינית. זה היה החלום של משה, והוא הצליח להדביק בו את כולנו.

לצערנו, בשנים הראשונות, בשל קשיים פיזיים וטכניים, רק משפחות מעטות נענו לאתגר לבוא לגור ביישוב החדש. לא הצלחנו לגדול. המשפחות של 'הפלוגה המקובצת', חזרו לבתיהן, כמעט כולן. משפחות מרחביה וויינר החליטו להמשיך בשליחותן שנה נוספת. אמנם קלטנו משפחות, אבל הן היו מעטות. והיו משפחות שבאו, אבל השמחה בהגעתן לא האריכה ימים, כי הן לא החזיקו מעמד ושבו כלעומת שבאו.

ערב אחד, בראשית ההתיישבות בעלי, נסענו לאחד מיישובי הסביבה לצפות בהצגה. איני זוכרת פרטים רבים מאותה הצגה, אבל שאלה אחת שנשאלה בה, זכורה לי היטב: "מה תעשו כשתבוא המשפחה ה-101?" שאל מי ששאל. לנגד עיניהם של המתיישבים עמד חזון: יישוב אינטימי וחמים שבו כולם חברים של כולם, וכדי להבטיח את מימושו, חשבו שיש להגביל את מספר המשפחות. 100. לא יותר. שלא כחזון הקטן הזה, החזון שלנו היה גדול - שאפנו להיות יישוב עירוני. 100 משפחות הן, בחישוב פשוט, פחות מ-1000 אנשים. אנחנו חשבנו להגיע לאוכלוסייה שתמנה לא אלף אחד, אלא עשרות אלפים, אלא שבאותו הזמן, במציאות, היינו רחוקים מהחזון הזה. היינו קטנים והיינו מעטים אך לא ויתרנו. המשכנו לבנות. בניית השכונה השנייה החלה בד בבד עם בנייתה של הראשונה. השכנים בעלי הראייה ה'מפוקחת' מיישובי הסביבה לא הסתירו את דעתם והשמיעו הערות בדבר 'שיגעון הגדלות של עלי'. את דובי, שבא מהעיר, לא הצליחו ההערות העוקצניות הללו לייאש. הוא טען שמהרגע הראשון 'התחבר' לבניית מקום גדול לכלל ישראל. הוא האמין אז, ומאמין גם היום, שהמודל הזה נכון ומוצלח. אמנם לפי שעה הגשמתו חלקית בלבד, אבל כשם שהיישובים הקהילתיים נתפסו בראשית דרכם כ'עוף מוזר', וברבות הימים הקמתם הפכה למקובלת בהתיישבות, כך יקרה לדעתו גם למודל הזה. צריך רק להמשיך ולהאמין, להמשיך ולעשות, והתגשמות החלום של יישוב עירוני-קהילתי, לכשיגיע זמנה הנכון – בוא תבוא.

כיום עלי הוא יישוב גדול מאוד, הבנוי 'יחידות-יחידות' - 'גבעות' רבות. לכל 'גבעה' קהילה משלה ומערך שירותים משלה. קריית גנים קהילתית קמה לנגד עינינו, והיא הולכת ומתפתחת, הולכת וגדלה. על כך אמר פעם מישהו "אם תרצו - אין זו אגדה".