סיפורם של שמואל ואביגיל אשכנזי – שבות רחל

חתן מחדרו וכלה מחופתה

ביום שני בערב, אור לכ"א במרחשוון תשנ"ב, התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב הפגנה נגד ועידת מדריד. מהיישוב שילה יצאו כמה אוטובוסים בדרכם אל ההפגנה. באחד מהם נסעו רחלה דרוק, תושבת שילה, ואחד משבעת ילדיה. בהתקרב האוטובוס לצומת תפוח, נפתחה עליו אש מן המארב. רחלה והנהג יצחק רופא נהרגו. חמישה מנוסעי האוטובוס נפצעו. בין הפצועים היה אחיה של אביגיל.

שלושה שבועות בלבד חלפו מאז עמדנו תחת החופה: אני, חייל בסוף מסלול השירות הצבאי ותלמיד ישיבת ההסדר בשילה, ואביגיל, בת היישוב שילה, והנה נקלענו לעין הסערה. הפיגוע הסעיר את הרוחות. רבים הרגישו שחייבת לבוא תגובה למעשה הנפשע. זו הייתה האווירה גם בישיבה. התכנסו אפוא הרב ברום, ראש הישיבה, ותלמידיו, ועמם פנחס ולרשטיין, יו"ר המועצה האזורית "מטה בנימין", זמביש וחיים פוגל מ"אמנה" וחברים יקרים נוספים, אוהבי ארץ ישראל. בסיכומה של הישיבה קיבלו כמה ממשפחות הישיבה ומהרווקים שלמדו בה החלטה שעניינה התגובה הראויה: "מקימים יישוב". גם בנו פיעמה התחושה שהקמת יישוב היא צורך השעה. הצטרפנו.

התארגנות בלתי מאורגנת

אפשר לומר שההתארגנות הייתה ספונטנית למדיי. ביישובים רבים הייתה בשלב הראשון התארגנות של 'גרעינים', ומשהתארגנו – עלו על הקרקע והקימו יישוב. במקרה שלנו, איש לא תכנן את היישוב מראש, כך שלא היה גרעין שהתהווה וחיכה לאישור לעלות על הקרקע. הדחיפות להגיב בערה בעצמות. אנשים דיברו זה עם זה בלהט, ולחלל האוויר נזרקו אמירות כמו: "נקים יישוב!", "חייבים להקים! זה ברור!" וגם שאלות כמו: "מי מצטרף?" ו"מי רוצה לבוא לעזור?" וכבר במלאת יממה אחת לרצח, עלתה למקום קבוצת חברים מקרב חברי הישיבה בשילה, והכריזה: "כאן ביתנו!".

לא שביל אליו לא דרך

לנקודה הנבחרת לא הוביל שום נתיב עפר. יצאו אפוא אנשי "מנופי בן-יהודה" הצדיקים, דרוכים איש-איש במשאיתו, שקרוואן עמוס עליה בחלקה האחורי, אוחזים בהגה ביד איתנה, ולמרות החושך שאינו מאפשר ראייה אמתית של השטח, מבטם נחוש – קדימה! בנסיעתם 'סללו', ולמען האמת, כבשו, דרך עפר חדשה. כל מקום שהצליח המנוף להגיע אליו – שם הוצב קרוואן. אנחנו יצאנו בעקבותיהם ברגל.

מִפֶּה לְפֶה נלחשו אמירות ברוח: "חייבים לרוץ. חייבים להגיע לקרוואנים, להיכנס אליהם ולסגור את הדלתות. אם לא נצליח – יבוא הצבא, ויפנה אותם בקלות". כוחות צבא כבר התרכזו במקום. ב-5:00 לפנות בוקר הוכרז האזור כשטח צבאי סגור, וב-6:00 בבוקר קיבלנו הוראה מהמח"ט להתפנות. התפללנו תפילת שחרית מתוחה. הייתה תחושה קשה באוויר שהנה עומדים לפנות אותנו. דודו דרוק, בעלה של רחלה הי"ד, שהיה אלוף משנה בצבא, התקשר למשה ארנס, שהיה אז שר הביטחון, ואמר לו: "אם אתה מפנה את הקרוואנים, מחר אני בא עם כל שבעת הילדים שלי לשבת 'שבעה' ליד הלשכה שלך!" השר השתכנע, אולי גם נבהל, וברוך ה' היישוב נשאר במקום.

וייקרא שמו בישראל

בנה הבכור של משפחת שוקר נולד בשבת הראשונה להקמה, ובשבת השנייה התעתד הרך הנולד להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, ביישוב שאף הוא זה עתה נולד. בליל שבת לא מצא אביו של יוסי, הסבא הטרי, מנוח. אני זוכר אותו יוצא מהקרוואן באמצע הלילה כשפיג'מה לגופו והוא תוהה בקול: "מה הילד הזה עשה לי? לאיזה מין מקום הביא אותי לעשות את הברית של הנכד הראשון שלי?!". ריחמתי עליו וניסיתי לנחמו: "אל תדאג. הנכד הזה יזכה לשאת את השם שלך, של סבא שלו. האין זה פיצוי הולם על הכול?". בין שהצלחתי להרגיעו מעט ובין שלא, הלילה חלף והבוקר הפציע. וביום השבת, השממה מסביב ותנאי מזג אוויר הקשים, אך כוחם לא עמד להם אל מול השמחה שבערה בלבבות ומצאה דרכה לפרוץ החוצה ולהכניע את כל הקשיים. התינוק הוכנס בברית ונקרא שמו בישראל מאיר, על שם הסבא, ואט-אט הדאגה פינתה מקומה לשמחה ולנחת.

לא רק התינוק החדש נזקק לשם. גם היישוב. בחודשים הראשונים כינינו אותו "מצפה רחל", על שם רחלה דרוק הי"ד, ובהמשך, בעקבות התייעצות עם אבשלום קור, הוענק ליישוב השם "שבות רחל", שמזכיר את החברה היקרה שנרצחה בדרך, ולא זו בלבד, אלא שהוא רומז לרחל אמנו, שכפי שהובטח לה, לדמעותיה יש שכר, והנה אנו עדים לשכר הזה כאן ועתה, כי התקיים בנו מקרא שכתוב: "ושבו בנים לגבולם".

סימן שעוד לא הגענו

שילה הייתה נקודה חשובה בדרכנו הביתה. עד שם הייתה תחבורה ציבורית, אבל משהגעת לשם – עדיין עמדה לפניך המשימה בדמות שביל העפר עד שבות רחל. את הדרך הזאת אפשר היה לעבור ברגל, אלא שהקור העז הרתיע רבים מלעשות זאת, והם ישבו והמתינו להסעותיו המבורכות של גיל ברטמן, אחד הרווקים שהתגוררו ביישוב מיומו הראשון. הוא הסכים להתגייס לעזרנו, ובפרקי זמן קצובים, ברכב שהעמידה לרשותנו "אמנה", הסיע אנשים משילה לכאן, ומכאן – לשילה. ומלבד אנשים, דאג גיל להסיע גם את המוצרים שארז צוות המכולת בשילה על פי הזמנותינו, ולהביאם עד פתחי בתינו ממש.

מפגינים מול הבית של פנחס

החורף, כפי שצוין, היה קר במיוחד, והגנרטור הקטן שנתנו לנו לא הצליח לעמוד בעומס שהוטל עליו. הוא התקלקל שוב ושוב, ובכל פעם שהתקלקל – כמובן – הפסקת חשמל. ברבים מהמקרים מי שבא לעזרנו היה ערבי בשם זאכי, שהוא וכל ה'חמולה' שלו התגוררו בבית ששכן בין שבות רחל לשילה. הוא ידע לטפל בגנרטור! פעם אחר פעם בא, פשפש בקרביו של הסרבן, פירק, סובב, החליף וחיזק עד שהגנרטור התרצה ושב לעבודתו. כיוון שהתקלות לא פסקו, החליפו את הגנרטור הקשיש בגנרטור אחר, קשיש ועייף לא פחות ממנו. סימני העייפות לא היו נחלת הגנרטור בלבד. גם אנחנו התעייפנו. עלינו אפוא לעפרה להפגנה מול ביתו של ראש המועצה האזורית "מטה בנימין" - פנחס ולרשטיין. ההפגנה החלה בלילה, ושניים מהחברים, יוסי שוקר וחיים כהן, התכרבלו בשקי השינה שהביאו עמם ונשארו לישון בחוץ. בעלות השחר, בערך ב-5:00 בבוקר, גילה אותם פנחס בפתח ביתו, והמענה בדמות גנרטור חדש לא איחר להגיע.

מ'שכונה של' ליישוב עצמאי

תקופה ארוכה מאוד נהגו לראות בנו שכונה של היישוב שילה, יישוב האם שלנו. ה'אם' לא מיהרה 'לנתק את חבל הטבור' שקשר אותנו אליה, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בתחושת המחויבות והדאגה שחשו אנשי שילה כלפינו: הם הצטרפו אלינו בשבת כדי שתהיה כאן תפילה במניין, השתתפו עמנו בתורניות השמירה ועזרו ככל שיכלו בתחומים רבים. ובכל זאת, בתוך השנה הראשונה, זכינו לאישור והפכנו ליישוב עצמאי.

גם בניית בתי הקבע החלה. 72 יחידות דיור שהוקצו מלכתחילה לשילה 'הועברו' אלינו והוגדרו כיחידות המאושרות לבנייה בשבות רחל. ההיתר שניתן לבנייה, היה בבחינת 'הזדמנות של הרגע האחרון', כי בראשית קיץ 1992, עלתה ממשלת רבין לשלטון והחליטה להקפיא את מפעל ההתיישבות ולחתום על הסכמי אוסלו,  והללו – שינו את התמונה מן הקצה אל הקצה. 

ההכרה בהיות שבות רחל יישוב בפני עצמו, הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי גם בפן המעשי, ובין היתר בכביש גישה ישיר אלינו. הלכנו לזמביש והבהרנו לו שאנחנו רוצים כביש שיוביל אל היישוב. להפתעתנו, התברר שזמביש לא מצא כל פגם במצב הקיים וטען שאין כל צורך בכביש כזה. "תיכנסו דרך שילה", הוא קבע, אבל אנחנו לא השתכנענו. יוסי שוקר פנה אליו בראש מורם והבהיר לו את עמדתנו: "שבות רחל הוא יישוב בפני עצמו. לכל יישוב מגיע שתהיה לו כניסה משלו". עד כמה שהיינו בטוחים בצדקתנו, לשכנע את זמביש – לא היה קל. הוא עמד איתן על דעתו ואמר שהדבר בלתי אפשרי, וחשב שבכך חתם את הדיון, אבל מול איתנותו של זמביש, עמדה, לא פחות איתנה ממנה, דבקותו של יוסי במטרה. הוא דחה על הסף את תשובת ה'אי אפשר' וביקש מזמביש לפרוש מפה, תוך שהוא מבטיח לו: "אני אראה לך איך אפשר לעשות....". המפה נפתחה, ויוסי, ביד בוטחת, סימן עליה את תוואי כביש הגישה ליישוב. זמביש עיין במפה בכובד ראש. הרגשנו שעדיין אין הוא מרוצה, והוא גם לא היסס להביע זאת: "תשמע," הוא אמר ליוסי, "בשביל זה נידרש לעשות קיצוצים...". "אז תעשו", השיב לו יוסי בלי להניד עפעף. ובאמת הודות לחזון ולהתעקשות שינקה את כוחה ממנו, יש היום כביש גישה לשבות רחל.

הזכויות של זאכי

זאכי, שאת שמו כבר הזכרנו, סייע לנו לא רק בהפעלת הגנרטור. בתקופה הראשונה של היישוב שימשתי בתפקיד איש התחזוקה ונעזרתי רבות בשכן בעל ידי הזהב. היחסים בינינו היו קרובים מאוד. הקשרים לא התבטאו רק בעזרה במלאכת כפיים. נהגנו לבקר בביתו ולהתארח אצלו, וגם הוא ובני משפחתו באו וישבו אצלנו בבית. אלא שהקשרים הטובים הללו לא האריכו ימים. בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקשרים עם ערביי הסביבה לבשו אופי חשדני. אמנם רבים מאתנו העריכו את זאכי, ראו בו שכן קרוב והתייחסו אליו כפי שמתייחסים לשכנים ולידידים, אבל 'רבים מאתנו' אינם 'כולנו'. הייתה ביישוב קבוצה שהחששות ניקרו בלב חבריה, והם לא יכלו להסכין לידידות הזאת. הם טענו-פסקו ש"בימים כאלה, לא רוצים שום דבר מערבים". הקשר ניתק. כשמצב הביטחון השתפר – החברות הטובה התחדשה, וכך בחודש האחרון, בימי הרמדאן, הגעתי אליו ובידי מנחה נאה לחג, וגם הזמנה לחגיגת נישואי בתנו נשלחה אליו אחר כבוד.

עוסקים בצורכי הציבור

במקום קטן, בראשית הדרך, יש תפקידים ציבוריים רבים ואותם צריך לאייש. בחמש השנים הראשונות, שימשתי גם אני בכמה מהם: הייתי הרבש"ץ וגם יו"ר מזכירות היישוב. תפקידים אלו  זימנו לי מפגשים לא מעטים עם אח"מים: עם חברי הכנסת אורי אריאל ויולי אדלשטיין וגם כאלה מהקצה השני של המפה הפוליטית כמו איתן ברושי מהתנועה הקיבוצית ורבים נוספים. אביגיל תרמה מכישוריה בטיפול בחברת הנוער של היישוב ובפעילות עמה במשך כשנה. לאורך שנה זו, היה מוחה עסוק תדיר בחשיבה וביצירתיות. 'שעות העבודה' של המוח הוקדשו לליבון ולבירור - להבין את ה'ראש' של הנוער, לחשוב מה מתאים להם, ומה, גם אם במבט ראשון נראה מושך מאוד, איננו מתאים; מה מותר לעשות במעורב, ואילו פעילויות חייבות להתקיים בנפרד; האם ההפרדה נמשכת לעד, או שיש גיל שבו מחליטים לערב בנים ובנות וליזום קשר ביניהם – חשיבה ל'כאן ועכשיו' ולא פחות מכך חשיבה לעתיד.

לילד הזה התפללתי

היישוב הוא בשבילנו הכול. אנו פעילים בכל הוועדות ומשתדלים להיות בין אנשי העשייה, ובכוחות משותפים של חברים רבים ואנו בתוכם, להוביל את יישובנו אל היעדים הטובים שאנו צופים לו בהמשך. איננו מכירים מציאות אחרת. מאז שנישאנו – ביתנו כאן. בעינינו, "שבות רחל" ו'בית' הם היינו הך. אנו חשים שהיישוב הוא ממש כמו הילד שלנו, וילד – אוהבים תמיד. אהבה שאינה תלויה בדבר. וכמו להורים – גם לנו אין צורך להזכיר אף פעם את גילו של היישוב. לשאלה "בן כמה הישוב?" אנו 'שולפים' את התשובה בלי להסס. אם לא נהיה קטנוניים ונתעלם משלושה שבועות, הרי שנות חייו כשנות נישואינו.