מהיאחזות לאחיזה איתנה - סיפורו של אריאל גרוס– כוכב השחר

"התקבלתם, אבל...."

השנה – שנת תשל"ט. כיוון שעתותיי הוקדשו אז ללימוד תורה (הייתי תלמיד בישיבת הכותל), התגוררה משפחתנו הקטנה - אשתי, אני ובתנו איילת – בדירה שכורה בעיר העתיקה בירושלים. בשלב מסוים הרגשנו שאנו רוצים שינוי – לעבור מן העיר ליישוב. פנינו אפוא ליישובים שהוקמו זה כבר באזור ירושלים. תחילה פנינו ליישוב הצעיר בית-אל. משבוששה תשובתם להגיע, פנינו לעפרה – שמנתה אז כ-70 משפחות – ונענינו. הוזמנו לבוא ולשהות שם בשבת, למען נכיר את המקום ואת יושביו, ולמען יכירו הם אותנו. 'שבת קליטה' קראו לזה. באנו. בסעודות השבת התארחנו אצל משפחות ובתוכן משפחתו של פינחס ולרשטיין, שכיהן בתפקיד ראש המועצה, ובמוצאי שבת – התקבלנו!

אמנם הודיעו לנו שהתקבלנו, אבל אחרי שהודיעו, שאלו: "אולי אתם מתעניינים גם באפשרות להקים יישוב חדש?". האמת הייתה שהאפשרות הזאת לא עלתה כלל על דעתנו, אבל מטעמי נימוס לא הכרזנו על כך בגלוי, אלא הנהנו ואמרנו: "כן... ייתכן... יכול להיות שגם זה יתאים לנו...". אמרנו, ולא ידענו מה תחולל האמירה הזאת...

מבצע 'מכפיל'

באותה התקופה יזם "גוש אמונים" מבצע התיישבות חדש, מבצע 'מכפיל' שמו. מספרם של היישובים ביש"ע עמד אז על 20, והרעיון שעמד בבסיס המבצע היה שיישובים שהתבססו במידה מסוימת, יפעלו להקמת יישוב חדש נוסף. במקום יישוב אחד – יהיו שניים. עפרה, שאנשיה חדורים התלהבות וחלוציות, נרתמה למשימה והחליטה לעזור לגרעין חדש להתגבש, ולכשיתגבש – לתמוך בו בצעדיו הראשונים להקמת יישוב חדש. את כל זה לא ידענו כשענינו בשפה רפה "כן... ייתכן..". בקושי חלף שבוע מאותה האמירה, וכבר עטו עלינו, כמוצאי שלל רב, משה מרחביה וחוה שאג, שקיבלו עליהם את ריכוז הפעילות מטעם עפרה. הגם שלא תכננו זאת, מצאנו את עצמנו, במשך כתשעה חודשים, שקועים במאמץ אינטנסיבי למדיי לגיבוש הקבוצה שתקים את היישוב החדש. קיימנו מפגשים בירושלים וגם בעפרה, שהייתה 'יישוב האם' שלנו. מספר החברים בקבוצה השתנה ממפגש למפגש. וכשמנתה הקבוצה 20-15 משפחות, חשבנו לעצמנו: "הנה, הגענו לגיבוש המיוחל", אבל אז חלה צניחה דרמטית, ובעקבות פרישה של רוב המשפחות מהגרעין, הסתכם מספרנו ב-6-5 בלבד. המאמצים שעשינו לגייס תגבורת נשאו פרי, ובזכותם הצלחנו 'לטפס' ולהגיע ל-10 משפחות. מניין משפחות סימן מבחינתנו 'אור ירוק' לעלייה על הקרקע.

ככל שנקרב לירושלים כן ייטב

החברים שהגיעו לקבוצה היו ברובם מירושלים ושאפו שהיישוב יוקם בנקודה הקרובה עד כמה שאפשר אליה. שתי הנקודות שעמדו על הפרק היו שתי היאחזויות נח"ל, האחת בכוכב השחר והאחרת ברימונים. סיירנו בשתיהן וגיבשנו העדפה ברורה: רימונים! כיוון ששימשתי בתפקיד 'מזכיר היישוב' של היישוב שטרם הוקם, ניסחתי מכתב בקשה ושלחתיהו למתתיהו דרובלס, ששימש אז בתפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות של הסוכנות. סיפרתי לו על הקבוצה שהתגבשה והבעתי את רצוני-רצוננו לעלות לרימונים. התברר שגם בהתיישבות לא תמיד אפשר לקבל כל מה שרוצים. בתשובתו, הסביר דרובלס שהנקודות 'מוקצות' לתנועות ההתיישבות על פי החלטות קודמות, שחלקן קשורות לאופי היישוב המוקם. לדבריו, היאחזות רימונים יועדה לתנועת "האיחוד החקלאי", ועתיד לקום במקומה יישוב בעל אופי חקלאי, ואילו היאחזות כוכב השחר מיועדת לתנועת "גוש אמונים", והיישוב שמתוכנן לקום תחתיה – יישוב קהילתי. הוא ציין שאם תוותר תנועת "האיחוד החקלאי" על הנקודה שהוקצתה לה ברימונים, ותחליט שאין בכוחהּ ליישבהּ, נוכל לקבלהּ, אך אם תרצה בהּ ותיישבהּ – שלהּ תהיה, כפי שנקבע בתכנית המקורית.

המסר הזה הגיע גם לאוזני אנשי "האיחוד החקלאי". החשש שמא תועבר הנקודה שנועדה להם לידיה של תנועת "גוש אמונים" הניעם לפעול במרץ, ועד מהרה פעלו וגיבשו גרעין מטעמם שיעלה ויתיישב ברימונים.

ההיאחזות הצבאית הופכת ליישוב אזרחי

בפגישות שקיימנו טרם עלייתנו לכוכב השחר, קיבלנו החלטות הנוגעות לאופי היישוב ולאופי תושביו. בי"ב באלול תש"ם עלינו לכוכב השחר חדורים באמונה להוציא את החלטותינו מן הכוח אל הפועל ולבנות יישוב לתפארת. באנו ומצאנו היאחזות מטופחת ויפה, שבאותה שנה, הספיקה, טרם האזרוח, לנצח בתחרות הצהלי"ת המסורתית ולזכות בתואר 'ההיאחזות הטובה'. ביתנים עשויים עץ וסביבם דשא ירוק ורענן, חדר אוכל מאובזר וגם מקלחות ושירותים ציבוריים. העברת הנקודה מידי הצבא לידינו נעשתה, כמקובל, בטקס צבאי למהדרין. הטקס נערך ברחבה הגדולה שלא הייתה אלא מדשאה, ליד הסלע הגדול שניצב במרכזהּ, שעליו הופיע הכיתוב: "כל מקום בו תאחזנה ידינו – לנו יהיה לעולמים". הדגל הועבר מידיו של מפקד ההיאחזות לידיו של חברנו אפי פלס, שקיבל עליו את תפקיד מזכיר היישוב. פינחס ולרשטיין, יו"ר המועצה מטה בנימין, נשא מילות פרֵדה לחיילים: "אתם הגשמתם היום את ייעוד הנח"ל," אמר להם, ואז פנה אלינו והבהיר לנו את גודל האחריות המוטלת עלינו. הרגשנו שמעתה האחריות למקום הונחה על כתפינו – כתפי המשפחות המייסדות. באותו יום נכנס עמנו ליישוב שזה עתה קם, גם ספר תורה: ספר התורה שהיה שייך למר יצחק וייל, מראשוני "חפץ חיים", שרצה בכל מאודו לקיים את המצווה החשובה: " 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' – שנצטווינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה", רצה ועשה. מר וייל היה... סבא של אפי פלס, מזכיר הגרעין. ההתרגשות שאחזה בו בראותו את נכדו ממשיך בדרכו ומקים יישוב בארץ ישראל, הניעה אותו להשאיל לנו את ספר התורה. הספר הוכנס אחר כבוד למשכנו, במועדון ההיאחזות שהוסב לבית כנסת, ומאז הגיע אלינו, הפכה ה'השאלה' ל'תרומה', ויישובנו היה לבית הקבע שלו. אנשי עפרה השתתפו עמנו באירוע המרגש הזה, ותחושה כללית של התרוממות רוח אפפה את הכול. כשהחגיגה נגמרה והאורחים נסעו, ידענו: כאן ועכשיו מתחיל המבחן האמתי. האמנו והתפללנו שנעמוד בו.

המשימה הראשונה שעמדה לפתחנו הייתה השמירה, והיא בוצעה בכוחות משותפים של אזרחים – חברי היישוב וחברים טובים מעפרה – ושל מעט חיילים, וכמובן – בתורנות מסודרת. בלילה הראשון רבים מאתנו לא עצמו עין מרוב ההתרגשות, אבל שישה מאתנו (היינו: 75% מהגברים ביישוב) לא עצמו עין מסיבה אחרת – הם ניצבו על משמרתם בלילו הראשון של היישוב החדש.

התארגנות ראשונית

נכנסנו לגור ב'סי-בי-אלים' שהשאיר הצבא – מבנים שכל אחד מהם נראה כקרוואן ארוך. חלונות ודלת יש בו, אבל חיבור למים – אַין, עובדה שההשלכה המידית שלה לחיי המעשה הייתה שימוש בשירותים ובמקלחות ציבוריים, הצבת מכונות הכביסה במבנה השירותים הציבוריים וכמובן גם הקמת מטבח משותף. ביומנו השני החלטנו להכשיר את המטבח שהשאיר לנו הצבא. הפשלנו שרוולים וניגשנו לעבודה. הימים ימי 'החופש הגדול', והילדים – גם הם זקוקים לתעסוקה. ואיזו תעסוקה עליזה יותר מברֵכה? על כר הדשא רחב הידיים ('ההיאחזות הטובה', זוכרים?) הצבנו ברֵכה ומילאנו אותה מים. הילדים חגגו, ורובנו (מישהו צריך להשגיח על קהל המתרחצים...) שינסנו מותנינו לעבודה. באותו יום הצטרפה אלינו משפחת הורוביץ, והייתה גם קבוצה שמצאה דרכה אלינו... להקה מרשימה של זבובים וצרעות. "אם הרוב היה קובע, הזבובים כבר מזמן היו מגרשים אותנו מפה", התבדחנו. גם בלילה הזה לא הקדמנו לעלות על יצוענו. גם אחרי שהפעילות בדשא שככה, חשמלאי ושרברב מעפרה, ולצדם רוב המבוגרים – המשיכו לעבוד, ולעבוד, ולעבוד.

השבת הראשונה

בליל יום שישי התכנסו כל נשות היישוב במטבח המשותף. מטרת הכינוס, שנמשך עד חצות הלילה, הייתה: הכנת תפריט לסעודות השבת ל-40 סועדים. איך הגיע מספרנו ל-40? אל משפחות הגרעין הצטרפו הורים של כמה מהזוגות, משפחות אחדות מעפרה (ביניהן משפחות מרחביה וגרינהוט) שבאו לחזק (ברוח), וגם 7 חיילים שבאו לחזק (בביטחון) ולסייע בשמירה. משה מרחביה, המלווה שלנו מטעם "אמנה", שהיה הכוח המוביל והרוח החיה, כובד ב'מפטיר' ובתפילת מוסף. לאורך השבת ליוותה אותנו הרגשה מיוחדת.

השבת חלפה. שבוע חדש התחיל בביקור חשוב של אריק שרון ועוזרו אורי בר-און. הם סיירו בשטח והעלו אפשרויות של פיתוח חקלאי וסלילת כביש לירושלים. בתום הסיור הכנסנו אותם למטבח להתכבד בפת במיונז. זה מה שיש (שב אתנו כאן...) האוויר היה אוויר של חודש אלול, אבל האווירה הייתה אווירת ערב חג הפסח. ידי כולנו היו עסוקות בקרצוף ובשפשוף, בהברקה ובצחצוח של הקרוואנים שהגיעו, ובהגיעם חוברו מיד לתשתיות המים והגז. כשמלאכת הניקיון הושלמה, והקרוואנים הבהיקו והדיפו ריחות 'רצפז', 'רם' ו'אקונומיקה', התחלנו להעביר אליהם את חפצינו. הארוחות המשותפות בחדר האוכל היו פתרון מצוין לימים הראשונים, אבל כולנו שמחנו לעבור לקרוואנים ולסעוד בחיק המשפחה.

חקלאות

בצום גדליה הגיעו אלינו שני נציגים מ"חבל ירושלים" של הסוכנות: יצחק עפר, המנהל, ועמו סגנו ישעיהו נון. ישעיהו נתפס בעינינו כ'אבא' מסור ודואג שמסוגל לפתור כל בעיה ולהיענות לכל בקשה בעזרת... פתק: צריך טרקטור? ישעיהו נותן פתק; קשה בלי תקשורת? ישעיהו נותן פתק לטלפון; זקוקים לאמצעי תחבורה והובלה? ישעיהו כותב פתק לרכב. והפתקים פעלו את פעולתם. הפתק האחרון, למשל, הניב, כעבור יומיים מרגע כתיבתו, רכב מסוג 'טרנזיט', חדש ויפה שגון הבז' שלו בוהק למרחקים.  גם טרקטור (זוכרים? היה פתק) הגיע כעבור זמן קצר, ולא לבד הגיע אלינו. בדומה למבצעים של היום '1+1' צורף אליו 'צ'ופר' שימושי, יעיל ומשמח: ג'יפ. הג'יפ שימש אותנו לסיורים בשטחי החקלאות ולהפגנת נוכחות, והטרקטור - לחרישה ולהובלת ציוד ביישוב.

כדי לזכות ביבול חקלאי, רצינו למהר ולזרוע לפני בוא החורף. אבל לפני שזורעים – צריך לחרוש. יצא אפוא משה מרחביה לחפש דיסק מחרשה במושבים שהכיר. ניר גלים וכפר עציון נרתמו לעזרתנו וכל אחד מהם סיפק לנו דיסק אחד. קיבלנו טרקטור נוסף משילה והעבודה החלה.

משה מרחביה ויהודה עציון בילו שעות רבות בשטח ועבדו ללא לאות, ובהשלימם את מלאכת החריש, זרעו 500 דונם חיטה. אליעזר רוזנפלד ומושקו משילה זרעו כ-10 דונם בצל לזרעים, וכעת חיכינו לגשם. ולפני שירדו הגשמים, ולפני שנבטו הזרעים שזרענו, כבר שלחנו ידינו ו... קטפנו. חיילי הנח"ל עיבדו חלקת אדמה וזרעו בה ארטישוק. כשעזבו – הארטישוק טרם השלים צמיחתו, ומשהבשיל – נהנינו מפרי עמלם. היבול לא עלה על שולחננו. נהנינו ממנו בדרך אחרת: אפי, מזכירנו, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו, ומיד עבר למעשים: כולנו נקראנו לקטוף, ומשהושלם הקטיף שלח אפי כמה מהחברים לשוק למכור את התוצרת החקלאית המשובחת ו'לקטוף' את תמורתה לתועלת קופת היישוב.

הדרך ארוכה היא ורבה

נושא השיחה השכיח ביותר בתקופה הראשונית היה הסעות וטרמפים ליום המחר. בתחום זה חשנו קושי של ממש. לרובנו לא היו מכוניות, והנסיעות היו ארוכות ומייגעות. כמעט כולם נאלצו להתמודד עם הקושי הזה: אני, שהייתי אז סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, על אחת כמה וכמה. לא פעם 'נתקעתי' בלי טרמפ, והנסיעה לאוניברסיטה וממנה הפכה למסע מאתגר בכל יום מחדש. גם מי שזכו ומצאו עבודה בעפרה או במועצה, וגם כל מי שהמשיכו בעבודותיהם משכבר בעיר הקודש, היו צריכים להתמודד עם 'פרשת לך לך / ויצא'. נסיעה ישירה לירושלים לא התאפשרה אז. נסענו דרך הכפר הערבי דיר-ג'ריר עד שהגענו לעפרה, מעפרה המשכנו לצומת איו"ש, ומשם - בטרמפים או בתחבורה ציבורית - לירושלים. חשוב לזכור שהצומת המדובר שכן בתוך רמאללה, ושם עמדנו והמתנו לטרמפים שיביאו אותנו למחוז חפצנו. רמאללה לא הייתה רק תחנה על ציר הנסיעה שלנו. היא הייתה גם 'מרכז קניות' קרוב. בתקופה זו, טרום 'הסכמי השלום', לא חששנו לעבור בה. נהגנו לקנות בחנויות שברמאללה פֵּרות וירקות וגם חיתולים לתינוקות. גם את ה'טסט' השנתי למכוניות, למי שהייתה מכונית, עשינו שם. ובכל זאת, את רוב קניותינו נהגנו לעשות במכולת של עפרה.

לתוך ה'טרנזיט', ששימש להסעות הילדים לגן בעפרה, הכנסנו כולנו את סלי הקניות שלנו. משפחה ומשפחה וסלה שלה. בתוך הסלים הוטמנו פתקים ובהם רשימות הקניות. הנהג הביא את סלינו אל שלמה תנעמי, בעל המכולת, והוא מילא אותם בכל טוב, לפי בקשותינו. כשחזר הנהג הביתה, נהג להביא את הסלים ליעדם. לימים נודע לנו שהסידור הזה, שהיה נוח מאוד לנו, העלה על איש המכולת היקר תרעומת מצד אחדים מאנשי יישובו. הללו טענו כנגדו שאת הסחורה המשובחת הוא מספק לאנשי כוכב השחר, ואילו לאנשי עפרה הוא משאיר את המשובחת פחות...

יש מי שגר בצריף רעוע, יש מי שוכן בתוך ארמון

האשקוביות הגיעו בשלבים. תחילה הגיעו 29 מבנים. רובם היו קטנים: היו בהם 3 חדרים ושטחם הכולל 45 מ"ר; 5 מתוכם היו מבנים 'גדולים' שהיו בהם 4 חדרים, והיו גם שתי 'וילות' שבכל אחת מהן 5 חדרים, והיא משתרעת על שטח נרחב - 70 מ"ר. האשקוביות הוצבו בשטח, אבל חיבורן לאספקת מים וחשמל התעכב. אמנם בביקורו כאן עם כמה מעוזריו, הבטיח מתתיהו דרובלס שהחיבור יושלם תוך שישה שבועות, אבל הבטחתו – החיבור – התממשה רק בחלוף כשמונה חודשים. השמחה שאפפה אותנו ש"בליל הסדר נסב לשולחן החג באשקובית" התבררה כשמחה מוקדמת.

גם בבניית בתי הקבע חלו עיכובים שלא תוכננו מראש. בשלב ראשון תוכנן לבנות 25-20 יחידות. נקבע שהבנייה תהיה 'חצי טרומית', שסגולתה באפשרות לסיימה בזמן קצר. חשבנו שכעבור שנה מתחילת העבודה – יעמדו הבתים על תִּלָּם ויאוכלסו, דא עקא שהחברה הקבלנית "אבני מרום" שהחלה במלאכה בתרועה, פשטה את הרגל ועזבה את אתר הבנייה בקול דממה דקה. רוכשי הבתים נאלצו לחפש לעצמם קבלנים שייאותו להשלים את המלאכה שאחר החל בה. השנה הפכה לשבע שנים, ובשנת 1987 אוכלסו בתי הקבע הראשונים.

להימנות עם המייסדים

היום, כשהיישוב גדול, יכול מי שחפץ בכך לחיות את חייו מבלי להיות מעורב מאוד בחיי הציבור. הימנעות כזאת לא יכלה להיות נחלתם של ראשונים. הם עבדו קשה, אבל ראו, ועדיין רואים, שכר רב בעמלם. לשמחתי, זכינו, משפחתי ואני, להימנות עם המייסדים. העשייה האינטנסיבית למען היישוב ותושביו הפכה את היישוב לחלק מ'תעודת הזהות' שלי. ייתכן שבחיים בעיר הגדולה טמונות אפשרויות שאינן עומדות לרשותנו, ובוודאי לא עמדו לרשותנו תקופה ארוכה למדיי. עם זאת, אם אניח אותן על כף אחת של המאזניים, ועל הכף האחרת אניח את חיי החברה והעזרה ההדדית שמאפיינים את כוכב השחר, אין לי ספק איזוהי הכף שתכריע.