סיפורה של עדנה בן בשט – נווה צוף

  זווית הראייה לפעמים תלויה בגיל

לפני שעלינו למקום בו התכוונו להקים את היישוב, ביקרנו בו פעם או פעמיים במסגרת ביקורים שארגן הגרעין, ובכל זאת לא ממש הכרנו את החברים שהתעתדנו לחיות עמם. רובם היו ממתפללי בית הכנסת "דובב עוז", רמת-גניים, ואילו אנו באנו מתל-אביב. באותם הביקורים, באנו לכאן, וכל שראינו היה מצודה, גבעות ויער. הכול היה ריק לגמרי. ידענו שהמצודה תשמש אותנו למגורים בשלב הראשון, וחוץ מהפרט הזה, כל היתר היה בבחינת נעלם אחד גדול. התמיכה מצד משפחתנו הייתה חלקית: הוריי התלהבו ואף אמרו שלוּ היו צעירים יותר, היו מצטרפים אלינו, אך הוריו של רפי – הסתייגו. כשהגענו, התברר להפתעתנו שהמצודה מחוברת לזרם החשמל של חברת החשמל המזרח ירושלמית, מה שאין כן לגבי מים וביוב. אינני משוכנעת שברגעים הראשונים הבנו באמת מה זה אומר, אבל נראה שהאימהות שלנו דווקא הבינו. הן החלו לבכות ולקונן: "למה באתם? מה חסר לכם? יש לכם דירה".

חדר אחד - שתי משפחות

מלבד הגרעין החילוני, עלינו למקום כ-18 משפחות דתיות והתמקמנו במצודה. המצודה, כשמה כן היא, הייתה מצודה בריטית שנבנתה לצורכי ביטחון, וכללה חדר מפקד, חדר מעצר, חדר חקירות, אורוות סוסים וכד',וכעת היינו צריכים להסב אותה למגורי משפחות. מספר החדרים במצודה היה קטן ממספר המשפחות. הפתרון שמצאנו היה ניצול מקסימלי של כל חדר וחדר. אם אפשר – למשפחה אחת. אם אי אפשר – ליותר מאחת. אנחנו השתכנו בקומה השנייה, במחציתו של חדר מקורי. מעבר ל'קיר' שהיה עשוי ארבעה ארונות, בחציו השני של החדר, שוכנה משפחת אהרונוף. שכנות 'צפופה' למדיי. פרטיות? אין. כדי לשוחח בפרטיות, מבלי שכל מילה תגיע לאוזני השכנים, אין מנוס מלצאת החוצה. "אין מנוס", חשבנו בלבנו, "אבל זה המחיר", שכנענו את עצמנו בהיגיון הפנימי של המצב. יעל אליצור, שהיא ואישהּ אורי הגיעו לבקרנו באחד הימים, לא השתכנעה: "זה סותר את ערכי המשפחה!" פסקה, מזועזעת ומתקשה לעכל את המציאות שנגלתה לנגד עיניה, "זה מנוגד להלכה".

נפרדים

הקבוצה החילונית לא עלתה כמשפחות. הנשים והילדים נותרו במקומם, ורק הגברים הצטרפו, אבל גם ההצטרפות הזאת הייתה 'בעירבון מוגבל': במשך השבוע הם כמעט ולא הגיעו לכאן, ורק בסוף השבוע נוכחותם הורגשה במקום. בין הקבוצות נוצרה מתיחות, וזו התפתחה למריבות לא נעימות. מכל מקום, כיוון שעלינו למצודה במרחשוון, מי שעזר להם להחליט לפרוש היה מזג האוויר. אט-אט החלו חברי הגרעין החילוני לעזוב. החורף לא היה קל, ובהצטרף אליו האווירה המתוחה, הם בחרו ללכת איש-איש לדרכו. בחלוף חודשיים-שלושה מאז עלייתנו, עזבו כולם, ומשני הגרעינים שהיינו, נותר אחד. עזיבתם אפשרה לנו 'להתרווח' מעט ולהתפרשׂ גם לחדרים שהתפנו. נפרדנו ממשפחת אהרונוף. השארנו להם חדר קצת יותר גדול שהם ושלושת ילדיהם היו זקוקים לו, ואנו זכינו בחדר - קטן אך פרטי - משלנו בקומה התחתונה של המצודה. 

נקודת המפנה - הרצח

זמן קצר לאחר העלייה, בחודש אדר, נרצח בשערי היישוב נהג אוטובוס. הרצח הסעיר את כולם ויצר משבר גדול. חלק מן המשפחות החליטו לעזוב, ובמקום נותרנו שמונה משפחות בלבד. התחושה הייתה קשה. הרגשנו שאנחנו 'על סף סגירת העסק'. חנן פורת הגיע אלינו וניסה לעודד אותנו ולאמץ את ידינו. בישיבה לילית דרמטית, הוא דיבר אתנו על החשיבות שיש להחזקת המקום ובדבריו הצליח להפיח בנו כוחות. עיקר הכוח היה טמון ב'יחד'. כל המשפחות שהיו, התחייבו לעצמן וזו לזו: "עד הקיץ – נשארים!". פירוש ההתחייבות הזאת היה לא רק שאיש לא יעשה צעד בכיוון עזיבה, אלא שאיש לא יעלה את הנושא על סדר היום. עד הקיץ – לא חשוב מה קורה כאן – אין דיבורים על עזיבה ואין ויכוחים. כולנו כאן. יחד. בהמשך אותה השנה, לקראת פסח, הצטרפו אלינו כמה משפחות, ובקיץ הרחבנו את שורותינו הרחבה נוספת.

יש מי שגר ב...

כחמישה חודשים המתַנּו לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, שהכריע בסופו של דבר כי אפשר לבצע 'תפיסה צבאית' באזור המצודה לאור העובדה שאין כל ראיות לעיבוד אדמות האזור בעבר ושלא מדובר בשטח פרטי. המבוכה וחוסר הבהירות מצד הממשלה לגבי עצם הלגיטימיות של עלייתנו על הקרקע קיבלו גושפנקא משפטית. הרגשנו שהקרקע שתחת רגלינו התייצבה. כיוון שנשאנו עינינו ליישוב הקבע בגבעת החובלתא, שלחנו את הטרקטורים לשם להתחיל בהכשרת השטח ובהכנת המגרשים לבנייה. אז קפץ עלינו רוגזו של 'עזר כנגדנו', הלא הוא שר הביטחון עזר וייצמן. באותה עת הוא שהה בארה"ב במסגרת שיחות תהליך השלום עם מצרים. וייצמן ראה בצעדנו גורם מעכב והורה להפסיק את העבודות ביישוב לאלתר, ואף הוסיף איום ש"אם המתנחלים יקבלו אישור, אני מסיים את השיחות, חוזר הביתה ומתפטר!". העבודות הופסקו, ואנו, בתגובה, הכרזנו על  שביתת שבת בירושלים מול בית ראש הממשלה מנחם בגין. שוב נדרש פרופ' אהרון ברק לבדוק את נושא הבעלות על האדמות והפעם באזור שעליו היה צריך לקום יישוב הקבע.

אצלנו בחצר

לנוכח המצב המעומעם שבו היינו שרויים, ייחלנו ליד מושטת, לצוהר קטן שייפתח לנו, ויפיח בנו תקווה למרות כל הדלתות שננעלות בפנינו. והיד הושטה: שר החקלאות מר אריק שרון הופיע בחצר המצודה עם עוזרו אורי בר-און, שניהם מלווים בפמליה נכבדת המונה עשרות אנשים, ביניהם מהנדסים וקבלני בניין. שרון הציע להתיישב בינתיים במקום שלגביו אין ספקות - בחצר המצודה. הוא הורה לאנשי המקצוע שבאו עמו להכין ללא שהות תכנית מתאר של החצר שתכלול סימון מדויק של המקום שבו יוצבו האסבסטונים, ויפורטו בה תשתיות של מים, חשמל וביוב. הלא ייאמן קם והיה. העבודות החלו מיד, ובצאת פסח תשל"ח הגיעו ליישוב 12 מבנים, ועד שתסתיים הכשרת המגרשים, הם הועמדו מצפון למצודה. המקום נראה כמו מגרש חניה, אלא שבמקום כלי רכב עמדו במקום מבנים. את שלב המעבר המכונן לאסבסטונים בסופו של 'החופש הגדול' לא אשכח. גודל הבית לא עלה על 48 מ"ר, אבל בעינינו הוא היה לא פחות מווילה מפוארת: שני חדרים, מטבח, שירותים ומקלחון פרטיים! מי צריך יותר? תחושת יום חג אפפה את כולנו. אפילו נציגות התקשורת, בדמות כתב החדשות התל-אביבי יגאל גורן, הגיעה לכאן לסקר את האירוע, ופרק חדש החל. ההרחבה הזאת אפשרה לכעשרים משפחות חדשות להצטרף אלינו ביניהן קבוצה של עובדי התעשייה האווירית ומרצים מאוניברסיטת בר-אילן ומהאוניברסיטה העברית בירושלים, והחשוב מכול - התגבורת הצעירה שכללה כשבעים ילדים! גם אם לא ביטאנו את המילים במפורש, הן התרוצצו במחשבותינו: "סוף-סוף התגברנו על בעיית הקיום. הפכנו ליישוב של ממש".

מה לעשות? לעשות!

המיוחד בחיים בקהילה הוא ההמשכיות. זוהי חוויה שלא נגמרת. הקהילה משתנה וגם כל פרט ופרט בה משתנה. וכמו שאנו משתנים, כך קורה גם למשמעות שאנו מוצאים בקהילה ובעשייה בה. לדוגמה: הדור שלנו, דור המייסדים, רוב חבריו כבר יצאו לגמלאות. הצרכים שלנו היום שונים מהצרכים שהיו לנו בעבר ומהצרכים של הדור שבא אחרינו שחי כאן היום. העשייה בתקופת ההקמה ברורה יותר, אבל אחרי שהיישוב הפך לעובדה קיימת – לעתים מנקרת בראש הצעירים השאלה: "ההורים כבר עשו הכול, הכול מסודר כאן, ומה נשאר לי לעשות?" וכשחושבים – מוצאים! כך קמו הגמ"ח ע"ש שרה לישה, שמדי חודש בחודשו מחלק מזון למשפחות נזקקות לא רק מהיישוב שלנו אלא מכל יישובי בנימין, ויזמות נוספות.

הדבר אמור בחיי הציבור אך לא פחות מכך גם בחיי הפרט. זכינו לגדל משפחה בקהילה, להביא לכאן את הוריי ולראותם חיים בשמחה לצד ילדיהם ונכדיהם, לחתן כאן בת ולראות את נכדינו גדלים לצדנו. לדאבון לבנו, בת מבנותינו, סיוון ז"ל, עלתה למרומים בטרם עת ונטמנה באדמת המקום, ואף היא קושרת אותנו בעבותות ליישוב ולקהילה שרבים מחבריה זכו להכירה מקטנותה ומצטרפים אלינו בכאבנו על אבדנה. לזכרה הקמנו ביישוב אמפיתאטרון שמשמש את התושבים באירועים מגוונים. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר ביישוב הוא שבכל שלב ובכל זמן תמיד אפשר למצוא דברים שאפשר לעשות ולחדש. היישוב הוא כעין מעטפת שמאפשרת לכל אחד ואחד לממש את עצמו בתוכה. השמחה והסיפוק צצים ועולים כל הזמן: שתי משפחות שמתחתנות ביישוב, דור רביעי שגדל לעינינו – כל אלה הם חוויה שכמה שננסה לתארה במילים – לא ממש נצליח.