משה ניימן – מצפה יריחו

על הרעיון להקים יישוב יהודי ביריחו שמעתי לראשונה מפי הרב כהנא. עד אז, מלבד ניסיון ההתיישבות בחברון, הקימו, או ניסו להקים, התנחלויות במקומות מבודדים, על הגבעות. יישובים ערביים לא נכללו בתכניות הללו. הרב כהנא חשב שהערים הערביות, כמו שכם ויריחו, צריכות אף הן לשמש יעדים לפעילות ההתנחלות, ויש לגייס מאמצים וכוחות ולנסות להתיישב בהן. דעותיו לא נשארו 'באוויר'. היו מי ששמעו אותן והשתכנעו. אנחנו. התארגנו אפוא, אני וחברים מתנועת "כך", ותכננו להקים ביריחו ישיבה. אפילו שם הענקנו לה בדמיוננו: 'אדרת אליהו'. בשם הזה ראינו סמל לתפקידנו: כשם שאליהו עלה בסערה השמימה והשאיר את אדרתו לאלישע, ממשיכו, כך ראינו עצמנו מתגייסים להיות מחדשי-ממשיכי ההתיישבות היהודית ביריחו. היעד שסימַנּו לעצמנו היה בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל". אספנו מפה ומשם מיטות ומזרנים; ספרים, כיסאות ושולחנות ליקטו אחרים בשבילנו. וניסינו. פעם. ועוד פעם, אך כל ניסיונותינו הסתיימו בפינוי.

יישוב זמני

לאחר זמן מה, הקים "גוש אמונים" את 'גרעין יריחו'. התאחדנו, שתי הקבוצות, והחלטנו לנסות להתיישב ביריחו בכוחות מחודשים. בשפך של ואדי קלט שבאזור העיר יריחו, על פני שטח שגודלו כ-700 דונם, השתרעו אדמות מדינה. לאחר ה'מהפך' התגבשה בממשלה הסכמה, אמנם חלקית, לאפשר הקמת יישוב על האדמות הללו. בשלהי חודש אלול תשל"ז, עלינו למקום בהרכב רחב, בתגבורת ניכרת של כוחות ובתקווה חדשה בלב. התברר שבכל אלה לא היה די, שכן ב'חלונות הגבוהים' העניינים היו מורכבים יותר משחשבנו. עזר ויצמן, שכיהן אז בתפקיד שר הביטחון, התנגד בתוקף לצעדנו, והפינוי-גירוש לא איחר לבוא. חלק מאתנו הועברו למחנה חנן, בסיס צבאי ליד יריחו, וחלקנו מצא את עצמו מובל למגרש הרוסים. לאחר זמן קצר, כששחררו אותנו, גמלה בלבנו החלטה: "הפעם איננו חוזרים הביתה!". הגענו למישור אדומים, יישוב שכבר היה קיים כשנתיים והפכנו להיות 'הבן המאומץ שלו'. התיישבנו באוהלים ובמבנה שקיבלנו מקיבוץ חפץ חיים. לקראת חג הסוכות, הסבנו את המבנה לסוכה. הספקנו לשבת בה ביום הראשון של החג, ובהגיע חול המועד פנה אלינו אורי בר-און, עוזרו של אריק שרון, שר החקלאות דאז, והציע לנו להתיישב ב"טיבק ריש", מקום שגרעין מעלה אדומים הקהילתי כבר עמל על תכנית הבנייה שלו ואפילו הסכמה ממשלתית להתיישבות כבר הושגה. "תעלו ותתרשמו", הוא הציע.

עלינו והתרשמנו: מדבר. עצים – אין. מים – אין. ומה יש? שממה! ומה יהא על חלומנו להתיישב בתוך יריחו, העיר ההסטורית, שנחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה שסביבה? נדרשנו לקבל החלטה מהירה. מהיום למחר. היו שאמרו: "או יריחו או שחוזרים הביתה", וכנגדם עמדו אחרים ואמרו: "בואו ונקים את מה שאפשר. מוטב הזמני מלא כלום. נקים ונמתין. ברגע שתיתן הממשלה את האישור לגור ביריחו – מיד נקום ונעבור". אלה בכֹה ואלה בכֹה ולכלל תמימות דעים לא הגיעו. הסכימו אפוא... שלא להסכים. וכל אלה שבחרו בפתרון הזמני – מאז ועד היום, זה כ-40 שנה, יושבים ב"טיבק ריש", צופים על יריחו ממרחקים....

הפילוג שהצמיח ורד

להקמת הגרעין הראשוני חברו משפחות אחדות וכ-30 בחורים ובחורות, חלקם דתיים, חלקם חילונים, ובלב כולם השאיפה – להקים יישוב משותף. אלא ששאיפה לחוד ומציאות לחוד. למן הימים הראשונים אי אפשר היה שלא להבחין במתח בין הקבוצות. ה'גדוילים', הרב לוינגר וחנן פורת, לא חסכו מאמצים. חדשים לבקרים – באו אלינו לביקורים, ניסו בין הקבוצות לגשר ואת ההדורים ליישר. אמנם המאמצים הרבים את הפרי המיוחל לא הניבו, ובכל זאת, תועלת הביאו: עצמת הדציבלים שאפיינה את ישיבות החברים, ירדה במידה ניכרת, אבל תוכנן לא השתנה, והצעד היה בלתי נמנע: ב-1980 הפך הפילוג לעובדה, ואם כי תוצאתו הייתה שהדתיים נשארו כאן והחילונים עברו והקימו, סמוך ליריחו ממש, את היישוב "ורד יריחו", חשוב להבהיר שבבסיס המתח שהביא לפילוג, לא עמד הנושא הדתי. רוב החילונים היו אנשי כפיים, שחלמו על עיבוד אדמה ועל שטחי חקלאות מוריקים, ולעומתם, רובנו, חברי הקבוצה הדתיים, היינו עירונים, חלקנו בוגרי ישיבות, ובחלומותינו לא כיכבו שתילים, מעדרים ומערכות השקיה. רובנו עבדנו במקצועות חופשיים, הוראה ואחרים. המודל של יישוב קהילתי מצא חן בעינינו. פנינו אפוא, קבוצה-קבוצה לדרכה ולהגשמת חלומותיה. ב"ורד יריחו", נשתלו דקלים ועצי פרי לרוב, ואצלנו – קם יישוב קהילתי שהצבע הירוק לא נעדר ממנו, אם כי אפיין אותו פחות משאפיין את היישוב השכן. הפיצול לא הותיר משקעים מרים בלב איש. נשארנו חברים טובים, ועד היום נשמרים הקשרים החמים בין תושבי שני היישובים.

מערכת הקשרים עם הסביבה

תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה בחודשים הראשונים ולרבים מאתנו לא היו מכוניות משלהם. ובכל זאת, לצאת מהיישוב – לעתים צריך. מה עושים? מהיישוב צעדנו ברגל עד הכביש הראשי, ושם עצרנו מונית ערבית או עלינו על אוטובוס ערבי, והמשכנו דרכנו לירושלים בנסיעה. והדרך אל הכביש ארוכה היא ורבה. בחורף, עת פקדו אותנו שיטפונות, בוססנו בבוץ עד הברכיים, ובקיץ עשינו דרכנו בשביל, חשופים לקרניה היוקדות של השמש הקופחת על ראשינו. התחבורה הערבית שהסתייענו בשירותיה מהכביש אל העיר, נתפסה כפתרון ראוי ובטוח. יחסם של הנוסעים הערבים אלינו היה יחס מכבד. קרה לא פעם שעלינו לאוטובוס מלא נוסעים, והנה קם אחד הצעירים שבחבורה ופינה לאחת הנשים ה'מתנחלות' מקום לשבת. בהעדר כפרים ערביים בסביבה, לא חווינו בעיות ביטחון, אבל בעיות אחרות – חווינו גם חווינו. כבר בימים הראשונים, הבחנו שאפיק הפרנסה שהבדואים שגרו בסביבה התמקצעו בו, היה... גזל. השארנו כביסה תלויה על החבל לייבוש? מצאנו את החבלים 'פנויים'; כיסא או שולחן עמדו בחוץ? בדרך פלאית, נוצקו כוחות ברגליהם והוליכו אותם ליעד לא ידוע; אופניים? גלגליהם נשאום ולא נודע לאן. החלטנו שעלינו ללמד אותם לקח. נבהיר להם, כבר מההתחלה: אתנו – להתעסק? לא כדאי! לא נדרשו שיעורים רבים. שיעור או שניים – והמסר נקלט: "מהיהודים, המשוגעים האלה, מוטב שנשמור מרחק". אכן, מוטב.

"יש מי שגר בצריף ..."

כשהגענו - לא היה פה כלום! לא מים ולא חשמל, רק אבנים, ומתחת לכל אבן – עקרב או נחש! בלילות הראשונים ישנו בחוץ. פרשנו על האדמה הסלעית שקי שינה, נכנסנו, הצטנפנו ונרדמנו. לעתים, לא הרבה אחר שנפלה עלינו תנומה, התעוררנו באחת וזינקנו 'כנשוכי נחש', וליתר דיוק כעקוצי עקרב. הללו חדרו לתוך שקי השינה ועקצו ללא רחם, כאילו מביעים את מחאתם על ה'פלישה' שלנו לאזור המחיה שלהם וטוענים כנגדנו: "לנו זכות הראשונים. היינו פה קודם. נראה אתכם מסתדרים אתנו". תחילה הקמנו בשטח כמה אוהלים צבאיים שסיפק לנו "גוש אמונים", ולאחר ימים אחדים נוספו לצדם גם עשרה קרוואנים ניידים שהצלחנו לשכור. למשה וינגרטן, אחד מחברי הגרעין, היה רכב המצויד בוו גרירה. משה נסע לתל אביב, רתם קרוואן לרכבו ועשה דרכו אל היישוב המוקם. שוב נסע לתל אביב, רתם קרוואן – וחזר. מניין פעמים נסע ושב עד שכל הקרוואנים הגיעו בשלום אל היעד. להגיע – הצליחו. לעמוד איתן על מקומם – התקשו. התמונה שנחרתה בזיכרון תושבי הקרוואנים הללו, יותר משהיא מזכירה קרוואן, היא מזכירה דווקא... נדנדה. הקרוואנים שמצאנו וברוב התלהבות הבאנו, לא יוּצרו כקרוואנים להעמדה בשטח למגורים, אלא כקראוונים המיועדים לטיולים ולנסיעות. במרכזם נקבע ציר שאליו חוברו גלגלים. קרוואן כזה אמור להתחבר לכלי רכב של המטיילים השוהים תחת כיפת השמים פרקי זמן ממושכים. כשהבאנו אותם, לא נתנו את הדעת על הצורך שלהם בתמיכה. העמדנו אותם. וזהו. הקרוואנים התנדנדו מצד אל צד. הלכת לקצה הימני – כל הקרוואן נטה ימינה. לשמאל – נטה שמאלה. בתרגום לשפת המעשה: לשתות בהם קפה? משימה בלתי אפשרית.

אזור המגורים התאפיין בגיוון. מלבד האוהלים והקרוואנים קנינו והוספנו עשרה 'ברטונים' עשויים פח. ייעודם המקורי היה לשמש מחסנים, אבל אצלנו הם זכו ל'שדרוג' מעמד: הסבנו אותם למבני מגורים. הפעם למדנו מהניסיון. הבנו שכדי להעמיד מבנים בשטח, צריך משטח ישר שישמש בסיס. לעזרנו באו הקיבוצניקים והמושבניקים אנשי "חוג עין ורד", מלאים רצון טוב וחדורים רוח התנדבות. בכוחות משותפים יצקנו את משטחי הבטון ל'ברטונים' וגם הקמנו את הצריפים שישמשו חדר האוכל ובית כנסת. הם הבינו בבנייה, ומלבד זאת מורגלים בעבודת כפיים. בהקמת מצפה יריחו בשממה שסבבה אותנו, יש לזקוף לעמלם לא מעט זכויות.

בחורף היו ימים קשים. בפחונים אין בידוד. מובן שבהתחלה לא חוברנו לרשת החשמל. הסתפקנו בחשמל מגנרטור ששכרנו. היינו צריכים לחשב עבור מה אנו זקוקים לו ביותר בכל עת ולכבות מכשירים אחרים. כושר אספקת החשמל שלו היה מוגבל, תנורים חשמליים לא באו בחשבון, והלילות היו קרים מאוד. הפכנו לאנשים יצירתיים. אלתרנו. מדודי מים ישנים עשויים פח בנינו תנורים שיספקו חום בעזרת הבערת עצים, וציפינו לעונה הבאה.

עם בוא הקיץ הבַנּו עד כמה העמדת בתים מפח במקום כזה היא מעשה שהחכמה ממנו והלאה. לא שיערנו עד כמה חם יהיה פה בקיץ. הפח להט. להיכנס לבתים ביום – אין כל אפשרות. נגיעה בקיר – פירושה: כוויה. ברדת הלילה היינו מתיזים מים על הפח, הרוח שנשבה קיררה אותו מעט ורק אז העזנו להיכנס.

כיצד מרקדין...

אכן, היו ימים קשים. היה עלינו לשמור בלילה ולעבוד קשה ביום. בנינו בעצמנו את הצריפים, את הבתים ואת התשתיות, אבל הייתה חוויה של ראשוניות.

כארבעה חודשים מיום עלייתנו על הקרקע, קיבלנו ממשרד השיכון 48 אשקוביות! באותו בוקר הייתי במקרה בירושלים, ופתאום, ברחוב ירמיהו, ראיתי שיירה של משאיות עמוסות אשקוביות, ועל חלקן כתובת שרוססה בספריי אדום: 'מצפה יריחו'. נעמדתי באמצע הכביש והתחלתי לרקוד מרוב שמחה. הנהג צפר שוב ושוב וכמעט דרס אותי. "תזוז, תזוז", הוא צעק. וכשהגיע ליישוב סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב: "עוד לא קרה לי דבר כזה, אני מוביל אשקוביות ברחבי הארץ ואני במעלה, ליד שורש, ופתאום מישהו רוקד לפניי, נכנסתי לעיר, ועוד בחור עוצר אותי באמצע הכביש בריקוד סוער, ופה אתם עושים לי הכנסת ספר תורה...". הבנתי שלא הייתי המשוגע הראשון. הבחור במחלף שורש היה ברוך מרזל, שהשתייך לגרעין יריחו לפני הפרק הנוכחי שלו בחברון.

לא רק האשקוביות זכו שנרַקֵּד לפניהן. בחלוף כחצי שנה מאז הקמת היישוב, נקבעה כאן תחנת אוטובוס של קו 43. כל בשורתה בשלב הזה הייתה אוטובוס אחד בשעה 7:00 בבוקר ואוטובוס שני ב-17:00, ובכל זאת רקדנו ופיזזנו סביבה, כאילו לא תחנה הייתה, אלא המשיח בכבודו ובעצמו.

לבנות בית בישראל

כאמור, הגעתי ליישוב בראשיתו לאחר שירותי הצבאי, כרווק. ב-1981 נשאתי לאישה את מלכה והבאתיה לכאן. בשנת 1982 החלה בניית בתי הקבע ומאז היישוב גדל, וכבר איננו מכירים את כל התושבים. בונים פה בית ספר, בונים עוד גנים, ועוד בתים. הגידול המבורך משמח מאוד, ועם כל זאת לחוויית הראשוניות אין תחליף. עד היום, קורה לא פעם שאני מנסה להדביק את אשתי בהתלהבותי: "בואי נעזוב," אני אומר לה, "בואי נלך להקים יישוב חדש". החוויה העצומה השאירה בפי 'טעם של עוד'.

חבל על דאבדין ולא משתכחין....

הדבר שאני מצטער עליו יותר מכול הוא חוסר המודעות לחשיבות שיש לשימור אתרים מהתקופה הראשונית. חבל מאוד שאין ביישוב מרכז מבקרים ושלא שימרנו את הצריף של בית הכנסת ושל חדר האוכל. רוב האנשים אינם רואים בשימור משימה חשובה. הדברים הישנים - נזרקים. גם אצלנו ביישוב, אין כמעט מקום שאפשר להצביע עליו ולומר: "הנה. המבנה הזה היה כאן אז, כשהכול התחיל". אין לנו מה להראות לילדינו ולדור הבא, וכמובן גם לא לתיירים ולמבקרים. אין פה אפילו 'יד לראשונים', אנדרטה, שלט או תמונה שמזכירים את הראשונים שהיו, ושחלקם הלכו לעולמם. אולי יבוא יום שיוקם כאן חדר זיכרון והמבקרים יוכלו לצפות בו בחיזיון אור-קולי ולטעום קורטוב מהמעשה החלוצי שנעשה כאן, נקווה.