ראובן רוזנבלט

ראובן רוזנבלט נולד בלודז' שבפולין. כשהיה בן 3 וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נשלח עם אמו למחנה הריכוז ראוונסבריק ולמחנה ברגן בלזן שם שהה עד סוף המלחמה. לאחר תום המלחמה עלתה המשפחה לישראל, ורוזנבלט התגייס לנח"ל, שם יחד עם בני הגרעין של הצופים הדתיים אליו השתייך הקים את היאחזות כרם אבשלום והיאחזות רפיח. לאחר השחרור הקים את כפר מימון שימש שם כמזכיר-גזבר במשך 4 שנים, שלאחריהן שימש כסגן יו"ר מועצה אזורית שדות נגב. בשנת 1979 הוחלט להקים את המועצה האזורית חוף עזה, שרכזה את הישובים היהודיים ברצועת עזה, ורוזנבלט היה הראשון שעמד בראשה, במשך 10 שנים. בשנים האחרונות כיהן רוזנבלט כמשנה למזכ"ל איגוד מושבי הפועל המזרחי, מנהל בית העדות בניר גלים, יו"ר מועצת הירקות, יו"ר המרכז למורשת יהודי עזה ועוד.

במסגרת ההכנות של ועד מתיישבי גוש קטיף לקמפיין ציבורי רחב הקורא לחזור לגוש, יצאתי להיפגש עם דמויות שונות כדי שאוכל לקבל מניסיונו של כל אחד, ומתוך מגוון העצות לבנות את התוכנית הטובה ביותר. אחד האנשים שכבר מהרגע הראשון קרא בכל הזדמנות לחזור לגוש קטיף הוא, כמובן, ראובן רוזנבלט. האיש שהיה אחראי להקמת רוב יישובי גוש קטיף והמשיך ללוות את העשייה גם בזווית האישית כשבתו, בנו ונכדיו גרו בגוש. הוא לקח את הגירוש לא פחות קשה מכל אחד מהמגורשים, ועל אף היותו ניצול שואה הוא רואה בגירוש טראומה לא פחות גדולה. ובכל זאת, האיש יצוק כולו מאמונה חזקה בה' ואף סימן שאלה לא מלווה את שיחתנו – הכל ברור ונחרץ.

הוא מקבל אותי בתוך הבוסתן הידוע שסמוך לביתו בכפר מימון, בדיוק בזמן שהוא מסיים לרסס את כל העצים. יום יום הוא טורח בטיפוח מסור ויוצא דופן של כל העצים. הוא מזכיר לי את מדרש חז"ל, שמציין איך הקב"ה עסק בנטיעה תחילה כשברא את העולם וכך גם הוא מנסה להידבק בדרכיו של ה' ובתחילת כל יום עוסק בעצי הפרי המיוחדים שלו.

אנחנו מתיישבים והוא פותח ללא שהות ברצף של תובנות וסיפורים:

"לציבור המאמין אני אומר תמיד שאם אתם מתפללים יום יום לבניין בית המקדש וידוע שבית המקדש ייבנה רק לאחר שננחל את כל הארץ, אם כך החזרה לגוש קטיף היא תנאי לבניין בית המקדש. לאנשים חילוניים אני מציג את הנושא אחרת, אני שואל אותם האם הגיוני להשלים עם המצב הביטחוני עכשיו של איום מתמיד על יישובי עוטף עזה ואחת לכמה זמן לצאת למבצע מוגבל. אני שואל אותם מה הם מציעים לעשות ואז אני אומר להם שהפתרון היחיד הוא לחזור למצב שהיה לפני האינתיפאדה הראשונה כששלטנו עם כוח הרתעה, אבל גם קיימנו יחסים טובים עם ערביי עזה. עד היום יש לנו קשר עם בחור משכונת סג'עיה בעזה שהיה בתור נער פועל אצלנו בכפר יחד עם כל משפחתו. בזמנו, אורה אשתי הייתה משקיעה בו במיוחד ודחפה אותו ללכת ללמוד עד שנהיה למנהל מרפאה שם. היינו אומרים להם מידי פעם שאם יהיה להם שלטון עצמאי שם יהיה להם רק יותר גרוע. עד היום מידי פעם הוא מתקשר ומזכיר לנו את זה ואומר כמה שצדקנו.

יום אחד הזמינו אותי למתנ"ס בחבל אשכול להיפגש עם נוער של השומר הצעיר ולדון איתו האם ומדוע ישראל צריכה להמשיך לשלוט ברצועת עזה. מולי הביאו את ראש העיר רפיח בתור מייצג הדעה השנייה. פתחתי והסברתי בדבר ישוב ארץ ישראל והיחסים הטובים עם הערבים. סיימתי וראש העיר רפיח דיבר בעברית רהוטה והסביר למה ישראל צריכה להמשיך לשלוט ברצועה. הוא אמר שהוא לא ציוני, אבל בכל ארצות ערב יש שלטון טוטליטארי עם אוכלוסייה נכשלת ואליטה מצומצמת, וזה מה שיקרה גם ברצועה. אבל אם יהיה שלטון יהודי זה יהיה הריכוז הערבי היחיד עלי אדמות שיוכל בבת אחת להתקדם 200 שנה קדימה ויכניס קידמה לרצועת עזה. הוא רצה שלטון יהודי כדי לפתח את הרצועה לטובת התושבים. חבל שישראל לא שמעה לו. מדינת ישראל עשתה אז את המשגה הראשון שהוביל למה שקרה עכשיו. אני עדין בטוח שגם היום רוב הציבור שחי בעוני ברצועת עזה עדין חושב ככה ומייחל ליום שישראל תשלוט שם.

כשהוקם המלון בגוש קטיף הזמנתי את ראש העיר של דיר-אל-בלאח לביקור במלון וארוחה. זמן קצר לאחר מכן הוא התקשר ורצה להחזיר לי ביקור. הוא אמר שאני לא אדאג לכשרות, הוא דיבר עם קצין במנהל שהסביר לו הכול. נסענו לשם. הייתי עם מנחם בית הלחמי וצבי הנדל. נסענו לבית שלו. היה לו סלון ענק, על הקיר תמונות של שרון ודיין. היה שולחן עמוס  פירות. מסביב לשולחן כסאות עם סט חדש של כלים חדשים כדי שנוכל לאכול מהם. הוא הביא לנו דגים מטוגנים, כי אמרו לו שנוכל לאכול דגים על האש, אבל אסור לנו לאכול את זה. אמרתי לו שלא נוכל לאכול את זה, שהוא כמו אחי החילוני שגם אצלו אי אפשר לאכול את זה. ראש העיר הזה בא אלי עם רעיון מעניין. יש לו מצוק יפהפה ששייך למשפחה שלו מצפון לתל-קטיפא. הוא אמר שהמלון שלנו נחמד, אבל לא נעשה ממנו הרבה כסף. הוא רוצה להקים מלון על המצוק שלו, שם יארח את הנסיכים מהאמירויות הערביות וזה יביא הרבה כסף והמועצה שלנו תהיה שותפה מרכזית במלון הזה. הוא אמר שאותנו הוא צריך בשביל המוח. לשכנע אנשים לבוא דווקא לשם. התחלנו להסתובב בממשל עם הרעיון הזה אבל נדחינו, וחבל. אולי זה היה מוביל לדו קיום ברצועה.

אחד הדברים הפחות ידועים הוא הסיפור איך הותקנה תאורת כביש בצומת של הבית הלבן בכניסה לגוש קטיף. אז לא נסענו דרך מחסום כיסופים אלא בכביש שעבר לאורך הרצועה וראיתי פעם איך התקינו תאורה בכל הצמתים בכניסה לערים הערביות ורק בכניסה לגוש קטיף לא התקינו. פניתי למושל רצועת עזה והוא אמר לי שלצערו זה תקציב ייעודי רק לערבים ורק אם אמצא רשות ערבית שתסכים שזה יהיה דרכה הוא יוכל להעביר את התקציב ולבצע. ניגשתי לפואד אל-עבדאללה שהיה ראש מועצת גררה הסמוכה לגוש קטיף, ביקשתי שהתקציב לתאורת הצומת יעבור דרכו ואנחנו נשלם לו מידי חודש את חשבון החשמל. הוא השיב מיד בחיוב ומעולם לא ביקש שנשלם.

התוכנית של מדינת ישראל צריכה לכלול מצד אחד מלחמה נחרצת עד הסוף מול ארגוני המחבלים ואחר כך להציע לכל האוכלוסייה - או שתישארו בתנאים שלנו ותחתמו על קבלת ריבונותה של מדינת ישראל ותקבלו זכויות כלכליות או שתחפשו מדינה אחרת להיות בה ונעזור לכם להגר. אולי אירופה תקבל אתכם היום בשמחה. לערבים שיישארו ויקבלו את מרות המדינה צריך לייצר שלטון מוניציפאלי מקומי תחת מדינת ישראל, להשקיע בתשתיות שלהם ולייצר מקומות עבודה. יש לא מעט אפיקים של שיתוף פעולה שניתן ליישם: חקלאות, תיירות, תעשיות שאינן כדאיות אצלנו, רק צריך להפעיל את הראש היהודי היצירתי וניתן להפוך את רצועת עזה למודל כלכלי מדיני לעולם כולו.

צריך בשורה התחתונה לזכור שבסופו של דבר הקב"ה יחליט איך זה יקרה, אנחנו רק צריכים לחשוב על כיוונים מעשיים אבל עד היום, בדור שלנו כל הדברים הגדולים קרו בדרך הזויה שלא צפינו מראש.

לפני שנים כשגרנו לתקופה בגוש קטיף הסעתי פעם את בתי חבצלת ובדיוק עברנו בדיר אל-בלח ליד ביה"ס כשהילדים יצאו, היינו מוקפים במאות תלמידים, זו הייתה תקופה אחרת ולא חששנו, אבל חבצלת שאלה אותי 'מה יהיה עם כל הערבים האלו? הם יהיו הרבה יותר מאתנו'. ואז, אני לא יודע מאיפה שלפתי את התשובה הזו, אמרתי לה: 'חכי, ביום אחד יכולים להיפתח שערי ברית המועצות ותהיה עלייה המונית של היהודים משם'. כעבור שנים כשזה קרה, התקשרה אליי חבצלת והזכירה לי את זה. לקב"ה יש את הדרכים שלו – אני סומך עליו".