פנחס וולרשטיין - חלק ג'

במהלך השנים, השליחות הציבורית הייתה דבר שעמד בראש מעייניו של ולרשטיין, מהילדות בכפר אתא, דרך תפקידו כיו"ר מועצת בנימין במשך 28 שנים וכלה בעשייה הציבורית שלו כיום למען התיישבות בנגב ובגליל. לכל אורך אותן שנים, ולרשטיין, ששימש בתפקיד הנהגתי היה סמל למאבקים שונים. התפקיד לא פעם הביא איתו ביקורות מצד האוכלוסייה המקומית, אשר לא תמיד הלכה בקו אחד יחד עם דעותיו של ולרשטיין. לא תמיד התשובות שנתן ודעותיו ביחס לאירועים שונים התקבלו באהדה בחברה אותה הוא מנהיג. השבוע פורסם כי הוא מונה לראש צוות משימה של התנועה הקיבוצית לטיפול בבניה בקיבוצי עוטף עזה.

היו מקרים שאנשים הביעו ביקורת כלפי מהלכים שהובלת, מה עמד מול עיניך לאורך כל הדרך?

"התפיסה שאני התחנכתי אליה, זה לדאוג לכך שמדינת ישראל תתחזק, ולא להיאבק במדינת ישראל. יש גבול למאבק חוץ פרלמנטרי שמנהלים. אם לא תחבב את ארץ ישראל לא תצליח במאבק בכלל. דוד המלך אומר לשאול "גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלקים אחרים". הוא אומר את זה לשאול כשהוא בורח ממנו, דוד המלך היה תחת הריבונות של שאול כשהוא בסכנת חיים והוא אומר שהתחושה שלו שזה שהוא חי בארץ ישראל אבל לא בריבונות. הוא מרגיש שהוא עובד אלוהים אחרים. זה מסביר לנו מה הוא חושב על ריבונות יהודית, ואנחנו שזכינו אחרי 2,000 שנות גלות, להימצא במדינה יהודית אסור לנו לא להבין את קדושתה. הייתה לי שיחה בכפר עזה על קדושת ארץ ישראל ואחד האנשים בשיחה אמר לי 'אני לא יושב כאן כי אני קדוש', ואמרתי לו שזאת קדושה, כל מי שמוכן להיערך ולתרום למדינה - זו קדושה. ומנגד, כל מי שמחליש את המדינה, אני נגדו".

ולרשטיין מוסיף ואומר, "כאשר הרמב"ם בהלכות חנוכה מדבר על קריאת ההלל, הוא מנמק בראש ובראשונה את זה שאנחנו אומרים הלל בחנוכה על כך שהייתה קיימת מדינה יהודית יתר על 200 שנה ואפילו שהושמדה אנחנו אומרים עליה הלל. נס פח השמן, זה בדיעבד. הוא עשה לנו בעיה עם זה, כי אם הוא היה אומר שאומרים הלל על מתתיהו, מתקבל על הדעת. אבל זה שהוא מתרץ את זה בהיותה של מדינה יהודית יתר על 200 שנה, אנחנו בעצם אומרים הלל על אלכסנדר ינאי, הוא ששחט את כל הרבנות הראשית של תקופתו ועליו אומרים הלל? אני לא חושב שלוי אשכול או בן גוריון רצחו את כל הרבנות הראשית. הרמב"ם נותן לקיום מדינה יהודית קדושה אפילו שהיא הושמדה. אז מי אנחנו שבמקום לחזק את המדינה נחליש אותה?".

שיא ההתנגדות בין ההנהגה לעם היה במאבק על גוש קטיף, הדבר הוביל לתחושות קשות בקרב הציבור אשר חשב שהיה צריך לפעול אחרת. הביקורות היו רבות, אך ולרשטיין, כמי שהיה בכיר בהנהגה, מדבר על הדילמות שהיו.

"אני חושב שתפקיד ההנהגה זה להגדיר לעצמם גבולות, אחת הבעיות היום, גם באשמתי, זה שההנהגה כמעט ולא יכולה לעשות הפגנות כי היא לא יכולה לשלוט באופי המאבק. בכפר מימון כולם נשמעו להנהגה. ההאשמה כלפיי וכלפי הדור שלי זה שהרבה מאופי המאבק זה 'אנחנו נעשה את זה לבד, אנחנו לא שואלים אתכם'. האם זה משרת את ההתיישבות ביהודה ושומרון - לא, האם יש לי אשמה חלקית בנושא הזה - בוודאי שכן, אין שום ספק שאנחנו לא הבהרנו לציבור מהן גבולות. מצד שני, כשאתה רוצה ליצר מאבק את מחזיק את הקלפים קרוב לחזה, אתה לא יכול להגיד להם מהם הגבולות".

המאבקים טרם נגמרו, כל פעם עולה סוגיה אחרת על סדר היום, אך ולרשטיין מדבר על מציאות שבה אנחנו חייבים לגייס את כל הכוחות והמשאבים שיש ברשותנו כדי לגרום לכמה שיותר אנשים להיות מגויסים יחד למאבק על יהודה ושומרון, היכולת להיתמך בידי העם ולא ליצור חממה של אוכלוסייה מבודדת שיושבת אי שם על הרים וגבעות. כמי שמכיר מקרוב את ההתרחשויות בזירה הפוליטית הבינלאומית כלפי ישראל, ולרשטיין מדבר על המציאות המתרחשת סביבנו.

"הבחירות בארה"ב הן בנובמבר, אובמה ממשיך להיות נשיא עד ה-20 בינואר, עד אז הוא לא כפוף לסנאט או לקונגרס, הוא יכול להחליט לא להטיל וטו על החלטה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' כולל ירושלים. ברגע שמועצת הביטחון מחליטה את זה, מבחינה בינלאומית זה חוק. חזרנו לגבולות 67' ומאות אלפי יהודים בירושלים ויו"ש חיים בתחומי מדינה פלסטינאית לכל דבר, לא צריך הסכמה מאתנו. יש סבירות שזה יקרה, אמנם נמוכה, בערך 20%, ואפילו זה, אף אחד לא רוצה 20% סיכוי לחלות בסרטן, אנחנו רוצים להיות בטוחים שעם ישראל לא רוצה שזה יקרה. אני באתי לפה מתוך מגמה לחבב את ארץ ישראל על עם ישראל. אני רוצה שרוב החברה הישראלית תהיה מוכנה לשלם על זה מחיר בהנחה שחס וחלילה יצטרכו לשלם מחיר. התנערות מהעם מבלי לפרוץ ללבבות העם, אוי ואבוי לנו אם זה יקרה. אנחנו צריכים שתושבי שדרות, נתיבות ותל אביב יהיו מוכנים לשאת בעול, אם נתנכר להם, אם נהיה אנחנו בחממה והם לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר אנחנו נפסיד במאבק".

בשנת 2010, אחרי קרוב ל-35 שנות פעילות ציבורית ביהודה ושומרון, פרש ולרשטיין מתפקידו כמנכ"ל מועצת יש"ע. השבוע פורסם כי הוא מונה לראש צוות משימה של התנועה הקיבוצית לטיפול בבניה בקיבוצי עוטף עזה. הוא עוסק בהתיישבות בנגב ובגליל, בין חיי היום יום הוא ניפגש עם הצעירים בעלי החולצות הכחולות, כן, אלו של השומר הצעיר ויחד הם עובדים למען תנופה וקידום המקום. המטרה: התיישבות. לא משנה איפה, לא משנה איך, העיקר להגשים את חזון החלוציות. יד ביד יחד איתם הוא עוזר להם להביא את הדור הבא לאותם אזורי ספר.

איזו קריאה היית קורא לנוער ולציבור בישראל לעשות כיום למען העם?

"קודם כל יש משימות לאומיות ללא סוף, בין אם בשירות הצבאי, הליכה לגרעינים העירוניים. צריך ללמוד לא להתנשא, להיות חלק מהם. בנוסף לזה, גם אם זה נשמע לא רומנטי להיות המשפחה ה-701 בעפרה, זה גם חשוב. הנקודה הארכימדית של עתיד יהודה ושומרון מותנית בגידול האוכלוסייה ביהודה ושומרון, גידול אריאל הוא צורך לאומי, זו ה-נקודה. אם אריאל נכנסת לגושים אין מדינה פלסטינית. כל מי שנשאר כאן מחזק את ההתיישבות, זה שבונה את ביתו והולך לעבודה וללימודים וחי את חייו כאן, זו המהות של ההתיישבות פה מבחן התוצאה קובע בדורות הבאים. אם יגורו פה מיליון יהודים - המאבק נגמר. טדי קולק הוא גדול המתנחלים בארץ ישראל, הוא הביא לתחומי הקו הירוק מאות אלפי יהודים והם חיים במזרח ירושלים בלגיטימיות, מה שאנחנו עושים קצת פחות טוב. כשאני עליתי לעפרה לא היה בית אחד בפסגת זאב". לסיכום, אומר ולרשטיין, "צריך לזכור שאף פעם אי אפשר לנוח על זרי הדפנה".