משה זר חלק ב'
בשנת 1979 ועדת חוץ וביטחון הגיעה לסיור בקרני שומרון, הישוב היה אז ישוב קטן ובתום הסיור ביקרה הוועדה באחד הקרוואנים. חיים בר-לב, אשר היה חבר כנסת מטעם המערך והיה אחד מחברי הוועדה אמר אז: "כשאנחנו נחזור לשלטון, אנחנו נביא לכאן את אותו המנוף שהביא אתכם לכאן בכדי שיפנה אתכם מכאן". אשת המשפחה ענתה לו: "אני לא אהיה מוכנה לצאת מהאשקובית", בתגובה ענה לה בר-לב: "אין דבר, נרים את האשקובית יחד איתך". האירוע הזה מתרחש שלושה ימים לאחר שמשה זר קונה את השטח על פסגת ההר. זר מחליט את ההחלטה הבאה: "החלטתי שאני בונה בית שגם אם יביאו את כל המנופים שבעולם, לא יצליחו להזיז אותו קילומטר".
זר מקבל את ההחלטה ויוצא במבצע המיוחל לבניית ביתו, הוא לוקח מצלמה ומסתובב בכל המרחב של יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. כל בית שמוצא חן בעיניו הוא מצלם, אך היה בית אחד בשועפט שתפס את עיניו יותר מהשאר. "היו לי כמה חברים ערבים, ונסענו כולנו יחד לאותו הבית, הם דיברו בשבילי. החברים הערבים אמרו לבעל הבית שהם רוצים לבנות בית כמו הבית שלו, בעל הבית נתן לנו את הכתובת של האדריכל שלו וקנינו את תכניות הבית", מספר זר על קורות חייו של ביתו. בהמשך, הוא לוקח מהנדס, קבלן בניין משכם ותוך שנתיים הבית עומד על תילו.
יחד עם ההבנה שהוא צריך לנסות לקנות קרקעות מערבים, זר מחליט שתי החלטות: "ראשית, אני אעשה את המסחר ביושר. אני לא עובד עליהם, לא עוקף אותם, לא מזייף. ביושר מוחלט. לא משחק עם אף אחד. מה יקרה כשבעוד כמה שנים צעיר ניניי ישאל אותי איך קניתי קרקעות, מה אני אגיד להם. שיקרתי? רימיתי? ארץ ישראל צריכה להיקנות ביושר רב. ההחלטה השנייה הייתה ללכת בלתי חמוש. אתם רוצים לבדוק אותי - תבדקו אותי. לחסל אותי? תחסלו אותי".
אתה חושב שהערבים רצו יותר למכור מאשר שרצית לקנות?
"הסיפור הזה של ערך סנטימנטלי לא מדבר אצלם, חלק גדול מהקרקעות אלו קרקעות שלא היו בשימוש. כשמדינת ישראל נפתחה להם כמדינת עבודה הם עזבו את החקלאות ואז ממילא הם עבדו בבניין. אני פעם קניתי אדמה מערבי מג'ינסאפוט (כפר פלסטיני - ח.ג), מבחוץ אותו אדם היה קיצוני לחלוטין, קניתי ממנו חלקת קרקע בסכום גבוה ממה שמישהו אחר היה משלם – הוא רעד משמחה כשהוא מכר לי אותה. פתאום נפלה עליו כמות גדולה של כספים. אני ראיתי את ההתרגשות שלו".
בשלב מסוים החלו להגיע יהודים שהתעניינו גם הם בסחר קרקעות. "פתאום היו יהודים אחרים שחשבו שזה פשוט לקנות אדמות מערבים בלי שהם ידעו מה לבדוק ואיך לבדוק. הערבים ראו שהם מבולבלים והם מכרו להם סתם קרקעות בלי שהיה להם עניין בזה. כשהייתי בא לערבים הם היו אומרים לי - למה שנמכור לך? אתה מבין עניין. אלו לעומת זאת לא מבינים".
"ראיתי שמגיעים לכאן ישראלים שרצו לקנות קרקעות ומכרתי להם דונם ב-120 דולר", נוקב זר במחיר האבסורדי ומסביר, "הרעיון היה להכניס עניין למכירה. שאדם לא יגור במרכז ויגיד - יהודה ושומרון שלנו. אלא שיקנה דונם, יהיה שותף ויהיה בעל עניין ויבוא ויגיד יש לי חמישה דונם, אני לא מוכן שיתנו את יהודה ושומרון". התנאי של זר לרכישת הקרקע היה שכל האנשים שקונים חלקה מסוימת יעלו על הקרקע ויעשו בה עיבוד חקלאי. "צריך לעלות על הקרקע, לזרוע, לגדל עיזים, לחרוש, להיות הבעלים. אם לא עשית את זה אז זה לא חשוב שקנית". לדבריו של זר ,זאת הייתה טעות, מכיוון הקבוצה הזאת לא יכלה להסתדר ולממש את הקרקע. "הם עשו בעיה לעצמם, לי ולקרקע שנקנתה, כי אם לא הם עלו לקרקע המוכרים התחילו לעלות על הקרקע בעצמם. המשטרה לא עמדה לצדי, היא אמרה לי לגרש אותם. אמרו לי ללכת לרשום את זה בטאבו, והרישום בטאבו הוא איטי ומסורבל, הוא לוקח בין חמש עשרה לעשרים וחמש שנים".
בשנת 1983, לאחר שבעל קרקעות ערבי עמו סחר ניסה להתנקש בחייו, הפסיק זר להתעסק בסחר קרקעות. כאשר אני שואלת אותו במה הוא עוסק כיום, הוא עונה תשובה ארוכה וקשה, כזו אשר מבטאת את גודל הקושי שבמפעל חייו. מלאכת קניית הקרקעות שנערכה בשנים 1979 - 1983 לא תמה, ולהיפך, אי אז באמצע שנות השמונים הסאגה על בעלות הקרקעות רק החלה.
תהליך הרכישה של זר התבצע מיורשים של חלקות הקרקע שהיו רשומים בספרי מס רכוש שהמנדט הבריטי רשם בשנת 1932. כאשר זר קנה את האדמות בשנת 1980 מי שהיו בעלי הקרקע היו היורשים שלו אלו הרשומים בספרי המס. "אני בדקתי מי מהיורשים זכה בחלקת הקרקע, איתו עשיתי משא ומתן וממנו קניתי", מתאר זר את השלב ההתחלתי בקניית הקרקע. ברוב המקרים, היה מבקש זר צו ירושה, אך היו מקרים בהם אותו מוכר אמר שאינו יכול להביא צו ירושה כי אם יביא מיד יבינו שהוא מוכר את הקרקע והרי המכירה צריכה להישמר בסודיות. "קיבלתי עדויות מהמוכתר שהוא היורש של חלקת הקרקע. בהליך הרישום של קרקע צריך לפרסם את הקניה בעיתון ערבי. מיד עם פרסום העיתון התעקשו שאגיד ממי קניתי ואני התעקשתי שיגידו מי קנה ולא ממי קניתי. אחרי הפרסום בעיתון ישנם 15 ימים להגיש התנגדויות. מיד היו שולחים פקסים לעורכי דין שיגישו התנגדויות. באותו יום שזה פורסם כבר מי שמכר התנגד ויצא בהצהרה 'אני לא חתמתי מעולם', והמוכר אומר שכל מה שהביא לי זה לא נכון. הם מביאים בהתנגדות שלהם צו ירושה שאבא שלהם, שהוא הרשום במס רכוש, הוריש את זה ל-50 ו-60 יורשים והם באים ואומרים לי - לא חתמנו, אבל אם התברר שהוועדה תחליט שמכרנו אז הקרקע היא בשותפות יחד עם כל אותם יורשים".
אותם מקרים הובילו למצב בו היה צריך זר להתמודד בעצמו בבית דין השרעי, מול הקאדים הערביים. אם זר היה מתנגד ומנסה להראות את הדברים בצורה אחרת, עורכי הדין שמייצגים את המתנגדים היו קמים ומתעצבנים. "הקאדי – הוא היד הארוכה של אללה. אתה מעז לדבר נגד הקאדי שלנו?". התהליך הארוך לא הסתיים, זר, ביקש מהוועדה המשפטית בקשה לרישום ראשון. תוכן הבקשה היה כדלהלן: ברגע שמישהו מגיש צו ירושה על הקרקע, בית המשפט מזמין את מזכיר בית הדין השרעי שנתן את צו הירושה וכך יוכלו השניים לאמת את צו הירושה. הבקשה נתקבלה, אך מזכיר בית הדין מעולם לא הופיע בבית המשפט הישראלי. כפועל יוצא מכך – הצו נדחה. "עירבתי בזה את קמ"ט הדתות, אמרתי לו שבית הדין השרעי זה בית דין דתי וביקשתי ממנו שיביא לי אימות של צו הירושה שניתן לבית הדין השרעי. הקמ"ט אמר שזה לא בסמכותו והפנה אותי ליועץ המשפטי של יהודה ושומרון".
בשנת 1988, נאמר לזר כי על כל בקשה שיבקש בטאבו הוא צריך להוסיף מפה שנמדדה על ידי מודד מוסמך. באותן שנים, המחשבים נכנסו לשולחן העבודה והחליטו שהם מקבלים אך ורק מפות דיגיטליות. כאשר זר ביקש מהמודד שלו ליצור מפות ממוחשבות המודד סירב, הימים היו ימי אינתיפאדה והסכנה הייתה גדולה. "אמרתי שבכל דיון, אם יחליטו שהקרקע תירשם על שמי, אני אביא להם את המפות ממוחשבות. תנו לי לסיים את ההליך ואז למדוד. היו צריכים לעשות לי סיכומים, הם לא הסכימו וסגרו לי את התיקים. הייתי עם התיקים בסוף הדיון והם כותבים לי שיש לי חודש להביא מפות ממוחשבות ואם לא – אני לא בפנים".
המסמכים של זר על בעלות הקרקעות נבדקו במשך שש שנים כדת וכדין, "חלק גדול גם עברו בדיקות מז"פ, עדיין חלקם נוטפים מכימיקלים שבדקו אותם. הסכמתי שיביאו לי אותם חזרה רק בתנאי שיכתבו שהמסמך נמצא תקין, הם כתבו שהמסמך היה אצלם. כל אחד מבין שאם המסמך היה אצלם שש שנים והחזירו לי אותו סימן שהוא נבדק ונמצא כשר. אם מסמך היה נמצא לא כשר היו קורעים לי את הצורה וקורעים לי הנשמה, לא היו מרחמים עליי. היו מעמידים אותי לדין על זיופים ונוכלות ועל מה לא. בפעמים האחרונות שהיתי מגיע ליח"פ פתח תקווה הקצינים עמדו לכבודי ואמרו, 'נכון סבלת אצלנו שש שנים, אבל הרווחת כי עברת את הביקורת שלנו'".
לאן אותו הליך בירוקרטי מוביל אותך כיום?
"היום אני ממשיך הלאה עם קרקעות שקניתי, כדי לנסות לרשום אותם בטאבו והמלחמה שלי היא לא נגד הערבים, היא נגד עצמנו – היהודים. נגד פקידות מרושעת, אנטי לאומית ואנטי מוסרית. אני אחראי על המילים האלה ואני עומד בפניהן. אם מישהו רוצה להעמיד אותי לדין אני מאוד אשמח, אני מוכן להתדיין בכל בית משפט שהוא. אני מדבר על פקידים קטנוניים, יועצים משפטיים. בהתחלה לא היו לנו חוקים דרקוניים, אך בכל פעם היו יועצים משפטיים חדשים שהיה להם בראש את טובת הערבים".
המשך בשבוע הבא