ישראל הראל חלק ב'

מלחמת ששת הימים הייתה נקודה משמעותית בחייו של ישראל הראל, המציאות באותה עת מביאה אותו לפעול. באותם ימים, הראל כותב שני מאמרים שבעתיד יגרמו לו לרצות להיות פעיל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה. בד בבד עם הצטרפותו לתנועה הוא מקבל תפקיד ועורך את בטאון התנועה - "זאת הארץ". בימים שיגיעו לאחר מכן, מקבל הראל הצעת עבודה ממעריב. "אז הוא היה העיתון הנחשב ביותר, שם התחלתי את הקריירה העיתונאית באופן רציני", הוא מתאר את ההזדמנות החדשה שנפתחה בפניו.

הראל, אינו מתיישב לנוח לרגע, פעם אחר פעם הוא פועל על מנת לקדם את האג'נדות המדיניות בהן הוא מאמין. כשתנועת 'גוש אמונים' מתחילה לפעול לאחר מלחמת יום הכיפורים, הראל מצטרף לעשייה.

"התחלתי להיות פעיל בגוש אמונים. בחברון לא רציתי לגור, פחדתי שזה יהיה ישוב של ישיבות. רציתי ללכת לגוש עציון אבל היינו מבוגרים מידי בשבילם. נודע לי על הישוב עופרה והתחלתי לשמור שם". לימים, השמירה בעפרה הביאה את הראל להתיישב שם עד היום.

הראל עמד בתוך חבורה מאנשי גוש אמונים בקדומים בשעה שמנחם בגין הבטיח ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה". הייתה אופוריה. אולם אז אליקים העצני העיר: "אם אנחנו לא נתגייס לא יהיו הרבה אלוני מורה", בתוך כך, הישיר מבט להראל ואמר לו: "עיתונות זה חשוב, לבנות את ארץ ישראל יותר חשוב. קום התגייס והקם גוף מדיני-התיישבותי". העצני גם בחר בשם יש"ע: יהודה, שומרון ועזה.

"באתי הביתה ואמרתי לאשתי שיש לי הרהורים, לקח לי חודשים רבים להתחיל לעשות את זה. החלטתי שאני קופץ למים כשהיו אז ארבע מועצות, הם לא ידעו איך לאכול את הרעיון הזה, והמתכונת שבה הוקמה המועצה בסוף 1979 פועלת עד היום. האתוס שלי היה זה של התנועה הקיבוצית – הכרתי את כתביה, עקרונותיה וחוקיה. דבר אשר הביא לכך שחלק מהתקנון דומה בהיבטים מסוימים".

איך התייחסו היישובים הראשונים ביש"ע לרעיון של מועצת יש"ע?

"היו נגד והיו בעד. בגוש עציון מזכיר הקיבוץ הדתי ניסה לשכנע אותם לא להצטרף, בטענה שאם יגידו לפנות את הישובים יחליטו לפנות את כל ישובי יש"ע. לאן שבאתי הצלחתי לשכנע, בכפר עציון לא הייתה לי בעיה כי חנן (פורת - ח.ג) עזר לי. בראש צורים כן הייתה בעיה אבל בסוף הם הצטרפו".

מה היו הפעולות הראשונות שעשית בתפקידך כיו"ר המועצה?

"ראשית, דאגתי שתהיה הנהלה פעילה ושהמליאה תשב, היה לי מאוד קשה הואיל ולא הייתי ראש מועצה לפני כן והייתי תלוי בראשי מועצות. המון אנרגיה הלכה. החזקתי מעמד חמש עשרה שנה. רציתי שיהיו ישובים פזורים, לא רק 'ישיבות נקים בכל מקום' - אלא ישובים בכל מקום. לא שאני נגד ישיבות, אלא שבמשך השנים, לחוגים מסוימים בציונות הדתית ריבוי ישיבות, אולפנות ומוסדות דת הפך עיקר וכך הוזנחה ההתיישבות".

תרומה נוספת של הראל היא בתקשורת הלאומית. בשנים האחרונות ניראה כי הייצוג המגזרי בתקשורת לובש פנים חדשות. מתקשורת הגמונית, הנשלטת על ידי הצד השמאלי של המפה הפוליטית, החלו להיכנס אליה אט אט מטובי המגזר הדתי לאומי. אחת הפלטפורמות הראשונות שנתנו במה לאותם כתבים, היה כתב העת 'נקודה' שנוסד בשלהי שנת 1979 על ידי הראל.

במהלך השנים, היה 'נקודה' לבימה המרכזית לתושבי יש"ע עד שבשנת 2010 נסגר הירחון ומוזג עם 'מקור ראשון'. בגיליון הראשון, אשר יצא לאור ב-ח' טבת תש"מ, נכתב בדבר המערכת:

"אחד הכלים החשובים בעתות חרום הוא כלי ביטוי משותף. לנו, אנשי הישובים, דרוש כלי ביטוי משותף לכלי התיישבות השונים ולכל הגוונים ההתיישבותיים. אנו מקווים שבאמצעות כלי זה ילמדו תושבי הישובים איש על רעהו וישוב על שכנו, יחוו ביחד את שמחת הבניין והיצירה ואת ההתלבטות האידאולוגית והחברתית, ויטו שכם אחד בשעת הצורך לעזרה הדדית – חומרית ורוחנית".

"את 'נקודה' אחזתי בשיניים", מספר הראל, "אורי אליצור אמר פעם ש'נקודה' נישאת על אלונקה על ידי אדם אחד. התנועות הקיבוציות, גם כשהם רעבו ללחם ושברו חצץ בכביש טבריה-צמח, הם נתנו חצי ממשכורת הרעב כדי שיהיו להם ביטאונים, הם הבינו את ערכה של התעמולה. ב'נקודה' יצרנו אסכולה, כל מי שנמצא היום בתקשורת התחיל שם. 'נקודה' הייתה גולת הכותרת - היה לי יחס נפשי לזה. חמש עשרה שנים מאוד קשות עברו עליי, לא היה לי דובר ובכל זאת אי אלו דברים נעשו".

אחרי חמש עשרה שנה פרש הראל משני התפקידים והחל להתעסק בעשייה משמעותית בתחום אחר. "התחלתי להתעסק בדברים שחשבתי שלא מתעסקים בהם מספיק. הלכתי למכון 'הרטמן' והייתי שם שש שנים. בהמשך, המכון לדמוקרטיה הקים צוות שיכתוב חוקה והזמינו אותי להיות במועצה הציבורית שלהם, כדי שגם הקול שלי יישמע. אחר כך התברר שזה לא הולך, וככה הקמתי את המכון לאסטרטגיה ציונית". המכון, פועל לקידום וחיזוק אופייה היהודי ואופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל בעזרת מחקרים ופעילויות בזירה הציבורית.
בהמשך, הראל הקים את "הפורום לאחריות לאומית" ופורום זה הוציא מתחת ידו את אמנת כינרת שנועדה להסדיר את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה היהודית בישראל - ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. הראל היה אחראי על תפעול האמנה. בהמשך הגה את רעיון אמנת גביזון–מדן, אמנה זו הינה מסמך היסטורי שחוקי דת ומדינה מושפעים ממנו.

בין דבריו, מדבר הראל על כך שבמהלך השנים לא היו מדינאים בציבור שלנו. "לחברי 'העבודה' היה את זה, הם ידעו איך לנהל דברים, חשבו אסטרטגית. אנחנו לא ידענו לחשוב אסטרטגיה, סמכנו על זה שלדת יש את כל הפתרונות. עיקר הכוחות הלכו לישיבות ולאולפנות והיום זה קם עלינו, בגלל שאנחנו צריכים את כספי המדינה אנחנו צריכים את הקואליציה וככה אנחנו מוותרים על עיקר מדינתנו - הלאומיות. ברגע שגם העסקנים, צריכים לדאוג למוסדות שלהם, הם פוחדים שלמחרת כשהם יצטרכו לדאוג לתקציבים יזרקו אותם מכל המדרגות".

מה אתה צופה להתיישבות בשנים הקרובות?

"אני חושב שכדי שהיא תפרוץ את ההקפאה, לא מספיק רק ללחוץ על תוספת בנייה, צריך לפרוץ את המחסומים המנטליים של התעסקות במדינאות - סיפוח אזור C, קבלת מסמך אדמונד לוי. לא נעשה כלום למען זה - אין פעילות מדינאית בכלל ההתיישבות".

"אנחנו צריכים להיות היום תנועה כלל ישראלית. צריך להחזיק את הקיים, להגדיל את הערים. אריאל, מעלה אדומים ואפרת צריכות להיות ערים של 100,000 איש. בעניין הזה צריך לדבר על ערים – אתה לא מזיז עיר- וגם בזה לא עשינו מספיק, כי רוב פעילי  ההתיישבות באו ממקומות קטנים. וזה לא מספיק פעילות של ראש עיר או ראש מועצה, צריך כוח פוליטי ענק".

כאחד שעסק הרבה בקידום ההתיישבות, קידום חוקה למדינת ישראל ועשייה ציבורית בכלל, מה אתה חושב על המקום שבו מדינת ישראל נמצאת כיום?

"להרבה מדינות יש מיקום תדמיתי ומיקום אמתי, אי אפשר להגיד שהמיקום התדמיתי לא משפיע עליהן, אבל מיקומה האמיתי הרבה יותר טוב ממיקומה התדמיתי. את עיקר השלילה שבמיקומה התדמיתי יוצרים הישראלים עצמם שמוציאים את דיבת מדינתם רעה. אצל אלו שמוציאים את דיבת המדינה, הקיצים קלו כאשר הם לא יושבים בשלטון. בגין אף פעם לא הוציא את דיבת המדינה כשהוא היה באופוזיציה והוא סבל השפלות של ממש. כאן הם למעשה איבדו את השלטון הפרלמנטרי אך לא את השלטון ההגמוני. עדיין השלטון הגמוני הוא שמאל – אקדמיה, תקשורת ואפילו צבא. באופן אובייקטיבי, בכל סקרי דעת קהל אנשים מרגישים פה טוב. ברגע שיש עלינו ביקורת והיא מועצמת על ידי כוחות פנימיים, זה מחלחל. אני השתתפתי בסמינרים רבים בחוץ לארץ, יושבים מגוון אנשים ומי שמדברים במרירות על הארץ אלו דווקא הישראלים".

בד בבד עם העשייה הציבורית במוסדות השונים, הראל נשאר עיתונאי. עד היום הוא כותב טורים לעיתונים שונים בארץ ובעולם, אחד מהם הוא עיתון 'הארץ'. על כך מספר הראל: "לפני למעלה מעשרים שנה גרשום שוקן הזמין אותי לרשום שם. כשחנוך מרמרי נעשה עורך הוא ביקש ממני לעשות את זה באופן סדיר. קודם כל, עמוס שוקן הוא מו"ל קלאסי אמתי, הוא לא מתערב ביום יום. לפני שנתיים-שלוש הוא כתב דבר שהרגיז אותי ואני כתבתי משהו בתגובה ולא הייתה לו בעיה שזה יפורסם".

יש היום הרבה צעירים שמחפשים להשתלב בעשייה הציבורית בישראל, מה היית ממליץ להם כדי להגיע לאותם מקומות מפתח?

"בכל השנים שמחתי מאוד לדחוף קדימה את חניכיי ולתת להם מקומות במיינסטרים של התקשורת. המנהיגים הטובים תמיד מטפחים מנהיגים צעירים. כשהייתי ראש התוכנית למנהיגות ב'הרטמן' אמרתי להם 'תאמינו בעצמכםֿ - מפקד הפלמ"ח היה בן 28, למה אתם לא מאמינים בעצמכם?'".